ד“ר מ. קויפמן בספרו “גולה ונכר” מערער על שני הנימוקים הנזכרים של אחד־העם. אם היהדות אינה יכולה לקיים בכוחות־עצמה תרבות גלותית בארצות פּזוריה, במה יהיה כוחה גדול להשפיע מהארץ על כל קיבוצי־היהודים בגולה ולהגן על תרבותם מפני תרבויות הנכר השואפות לבלעה? בבקורת הנימוק הזה חוזר קויפמן על טענותיו של ש. דובנוב. אבל גם הנימוק השני בדבר התרבות האוניברסלית הוא – לדעת קויפמן – מחוסר יסוד. תרבות אוניברסלית אינה זקוקה לבסיס ארצי. אילו נשתמרה היהדות במהותה ותכנה האוניברסליים עד היום הזה, לא היתה זקוקה גם עתה לארץ והיתה פועלת בתור תרבות גלותית. עצם השאיפה לארץ מעידה, שניטל כוחה האוניברסלי של היהדות. על יסוד ניתוח החיים בגולה מוכיח קויפמן, שהמרכזים אשר יצרה היהדות בארץ ישראל ויתר הארצות לא השפיעו על התפוצות בכוחם המרכזי, אלא להיפך, פזורי ישראל נתרכזו תמיד מסביב למרכזיהם כדי לקבל השפעה. לא המרכז נתן להיקף, אלא ההיקף לקח מהמרכז בכוח הכשרתו הפנימית. עצם התרכזותם של היהודים מסביב למרכזים – היא תופעה גלותית ביסודה. השפעת המרכז תלויה בכוחה הפנימי של הגלות להתקיים קיום עצמי או: בכוחה של היהדות לחיות חיי גלות. אולם מזמן שהיהדות אינה יכולה יותר להתקיים ולהתפתח בתנאי הגלות והיא מוכרחה לבקש לה מקלט בארץ מולדתה הלאומית, – שוב אין לה חפץ במרכז ואין לה צורך לקבל השפעה מן המרכז. הכוח ההיסטורי היחידי שקשר את התפוצות עם המרכזים והזקיק אותן לקבל את השפעת המרכזים – היא הדת. הדת היתה הבסיס האוניברסלי לאחדותה וקיומה של האומה, היא הניעה את בני־הגולה להתיחד בגיטאות, היא יצרה את האבטונומיה הגלותית. מן הרגע שנשבר כוחה של הדת, פקע גם כוח השפעתם של כל המרכזים, אשר נתבסס על הדת, שום כוח בעולם לא יעכב את חורבן המרכזים באשר שום כוח, ואף תרבות חילונית, לא תוכל לרשת את מקום הדת ולמלא את תפקידה, תפקיד ההגנה והשמירה הלאומית. ובנידון זה אין – לדעת קויפמן – שום הבדל בין המרכז הארצי־ישראלי והמרכזים הגלותיים. המרכז הרוחני מיסודו של אחה”ע רוצה להציל את הגולה בכוחה של תרבות לאומית־חילונית, אבל דוקא כוח זה לא יוכל לעמוד בפני כוח־ההרס של תרבויות־הנכר. כוחה של ארץ־ישראל היה גלום בקדושתה הדתית ולא בתרבותה הלאומית. בכוח התרבות הלאומית לא יכלה ארץ־ישראל להציל את עצמה, (השתכחות הלשון העברית בימי בית שני) ועל אחת כמה וכמה שלא יכלה ולא תוכל להציל את הגלויות.

עוד קו־סתירה אופיני מגלה י. קויפמן בתורת הציונית הרוחנית. ציונות זו דוגלת בשם גאולה, אבל רעיון הגאולה ההיסטורי של עמנו פירושו בכל הדורות היה פשוטו כמשמעו: שיבה לארץ־אבות, גאולה שלמה מהגלות, “קץ”. אבל הציונות הרוחנית אינה מוותרת על הגולה; להיפך, היא שואפת לקיים וּלְחַזֵק אותה. ארץ ישראל – אינה סופה של גלות, אלא אמצעי לחיזוקה והמשכת קיומה, תריס בפני חורבן הטמיעה. הציונות הרוחנית מטילה, איפא, על ארץ־ישראל תפקיד, שמעולם לא מילאה אותו ושלא תוכל למלאו גם בזמן הזה.

עמדה קיצונית בשאלת שלילת הגלות תופס גם הד"ר יעקב קלצ’קין, הרואה אף הוא הכרח היסטורי בלתי נמנע בחורבן הגלות והמנַבא ליהודי הגולה כליון חרוץ, אשר שום מרכז לא יצילם מטמיעה גמורה בעמים.

קלצקין איננו שופרה של הציונות הרוחנית. זו האחרונה מאמינה בכוחו של המרכז לקיים ולהבריא את הגולה, בעוד שקלצקין גוזר עליה כליה. “הגלות – פוסק קלצקין – איננה בת קיים”. הגלות תיחרב חורבן גמור על ידי הטמיעה, שעתידה מן ההכרח לבוא בכל ארצות הגולה. אפשר להאטות את מהלך הטמיעה, אבל אי־אפשר לעכבה. אפשר באופן מלאכותי לעשות חיים לאומיים בגולה, מתוך פרישות והתנגדות תדירה אל המציאות הזרה שמסביב. אבל עם החי חיים של נזירות והתבדלות, חיים שאין עמהם יצירה חפשית וטבעית, “עם המתקיים לא בכוח־אב של מקור, אלא בכוח שני של התמדה, של אינרציה ההולכת ופוחתת מעצמה”, עם כזה – סופו להידלדל ולהתנוון ולאבד את שארית עצמיותו בגולה.

קויפמן וקלצקין – שניהם רואים את תגבורת ההתבוללות בעקבי התמוטטותה של הדת, אלא שמסקנותיהם שונות. קויפמן גורס: התבוללות, שאין בכוחה לגאול את היהדות מן הגולה (מה שמקרב את השקפתו דוקא להשקפת הציונות רוחנית), וקלצקין גורס: טמיעה גמורה ומוחלטת, שתבוא באחרית הימים ותגאל את ישראל מן הגולה. לדעת קויפמן נגועה ההתבוללות היהודית בליקוי פנימי, היא אינה יכולה לבוא לידי גמר, אינה יכולה לכלות בעתיד החִזוּי את השבט היהודי ולגאול אותו מן הגלות ע“י טמיעה. זהו – כשלונה הגדול של הטמיעה היהודית, כשלונה הסוציאלי, חוסר כוחה לפתור את שאלת היהודים, שאלת הגלות. (“גם היה לא אחיה – גם מות לא אמותה”). הסיבה – לדעת קויפמן – היא שלמרות התמוטטות הדת לא חדל הגורם הדתי במובנו הרחב לפעול גם עתה בחיי ישראל ולא רק בקרב היהדות החרדה, אלא גם בקרב היהדות הפרוגרסיבית. כי הדת מיחדת את ישראל לא רק יחוד רוחני בלבד, אלא גם יחוד אתני ויחוד של גלות ע”י שיתוף הגורל הגלותי, על ידי מלחמת האומות בישראל, שהטמיעה וההרס הדתי והתרבותי אינם יכולים לשים לה קץ. היחוד הזה חל, מדעת או שלא מדעת, גם על היהדות הבלתי־מאמינה.

אחרת היא השקפתו של קלצקין הרואה בטמיעה פתרון רדיקלי לגלות ישראל. הטמיעה הזאת היא לא רק אפשרית, אלא גם הכרחית. מלחמת האומות בישראל אין בכוחה לקיים את יחודו של העם, אשר שמר על קיומו בכח־החיוב העצמי ולא בכח־השלילה של הסביבה. המחיצות הגדולות של חוקי הדת, אשר צָרו את צורות חיינו לכל היקפם ולכל עמקם – הם שיצרו את הגיטו ולא החומות אשר העמידו לנו שונאינו מבחוץ. ומכיוון שחומת הדת הולכת ומתמוטטת, אין הצלה לישראל אלא בטמיעה. “חורבן דתנו – הוא חורבן מדינתנו שבגלות, חורבן ביתנו השלישי, ביתנו על אדמת נכר”.

תורת קלצקין עומדת על שלילת הגלות. הוא כופר לא רק באפשרות קיומה של הגלות, אלא גם בזכות קיומה. היהדות הגלותית אינה כדאית שתתקיים ולו גם יכלה להתקיים. ושני טעמים לדבר: כלפי חוץ אין רשות בידינו להתריע על קיפוח זכויותינו בגולה, שהרי אם אנו שומרים על זרותנו הלאומית בין העמים, עלינו להצדיק גם את מעשי העמים השומרים על עצמותם הם והנוהגים בנו דין של אומה זרה. קיום לאומי בגולה ושווי זכויות גמור – הם תרתי דסתרי, כי אין שווי זה נקנה אלא על חשבון אישיותנו הלאומית ובמחיר ההודאה הגלויה או הסתומה שאין אנו גוף לאומי בפני עצמו, אלא חלק הגוף של עם הארץ. שווי זכויות גמור מראה על הפסקת המלחמה, שאומות העולם נלחמות בנו והפסקת מלחמה זו מעידה על טשטוש דמותנו הלאומית. בה במדה שאנו שותפים לנכסי האומה הזרה, להתפתחות לשונה ותרבותה, אנו חוטאים לעצמנו וממלאים אוצרות זרים בגזל עמנו. בקיצור, אי אפשר לה לאומה ליהנות ממלוא הזכויות הלאומיות בגולה ויחד עם זה לשמור על עצמותה הלאומית. “אין תקנה לאומית לְאַנוֹמַליה לאומית”.

והטעם השני: הגלות מסרסת את פרצופנו הלאומי ומשחיתה את האדם שבנו. מבחינה לאומית מגדלת הגולה “עם לקוי בגופו ונשמתו בסביבה של טומאה לאומית”; מבחינה אנושית היא מגדלת “בני אדם קרועים ושבורים, מוכי־שניות, אכולי סתירה, תשושי־מלחמה בלתי פוסקת”. ורעה שבעתים גלות זו מהגלות שבה היו שרויים אבותינו, כי בתקופת שלטון הדת חיו אבותינו חיים שלמים ומלאים, חיים כמעט מדיניים בגלות, מה שאין כך בתקופת גלותנו עתה המצטיינת בירידתה הרוחנית והמוסרית.

אף קלצקין מתנגד לתורת ה“מרכז הרוחני”. לדעתו, ה“מרכז הרוחני” לא רק שלא ישמור על קיום היהדות בגולה, אלא עוד יחיש בה את הטמיעה ויקרב את קיצה של היהדות הגלותית. כשנשב בארצנו ונהיה אומה ולשון ככל הגוים, שוב לא יהיה מקום ליהדות מטושטשת ומחוקת־פרצוף. חותמנו הלאומי יתודע לכל העולם בדמותו הבולטת והברורה. יבוא הקץ למצב של גסיסת־אומה ממושכת. תינתן לבני האומה הברירה לתקן את עולמם בשני אופנים. או – או. או דרך טמיעה שלמה או דרך תחיה שלמה. “עתידה ארץ־ישראל שתקצר את ימיה של הגלות”. ו“מוטב שתתוקן האומה כלי שלם במקום אחד משתתגולל שברי־כלי במקומות רבים”.

ועד שתגיע שעת תיקונה הגמור של האומה בארצנו, גלות זו – מה תהא עליה? עד אותה שעה – גדול ערכה של הגלות וגדולה מצות הטיפול בהמשכת קיומה. “הגלות ראויה להתקיים לשם הגאולה מן הגלות”. קיומה של הגלות הוא קיום־בינתים המשמש אמצעי ומעבר לקיום אחר, מושלם ומתוקן. בשעת – בינתים זו אנו בונים את הארץ. ומשום כך עלינו להשהות ולהאריך, ככל האפשר, את תקופת־המעבר הזאת, כי מחורבנה של הגלות נבנית ארצנו, נבנה בנין־עתידו של עמנו.

מכאן – יחסו החיובי של קלצקין לעבודתנו הלאומית בגולה, חיוב הנובע מתוך שלילת־גלות מוחלטת. עלינו לחזק כל הגדרים והסייגים, המבליטים את זרותנו הלאומית והמגינים על יחודנו הלאומי, עלינו לאחוז בכל האמצעים המלאכותיים העלולים להאריך את חיי־הגסיסה של היהדות הגלותית. ומשום כך עלינו לטפל ברכושה הלאומי של דתנו המתמוטטת, עלינו לטפח את הלשון העברית ואת התרבות העברית על אדמת הנכר, עלינו לשמור גם על האידית עד כמה שאפשר, כי כולם הם אמצעים לאומיים לשם הארכת קיומנו בגולה המשמש מעבר והכשרה לתחית עמנו בארצו.