הפרובלימה של שלילת הגלות הנידונה זה עשרות בשנים בספרותנו אינה פרובלימה עיונית בלבד. בה קשורה השאלה המעשית היותר חיונית של חיינו בגולה, שאלת היצירה הלאומית. היצירה, כלומר ההתגלות העליונה של כוחות־האומה הרוחניים, תלוייה לא רק בגורמים חמריים, כלכליים־ציבוריים בלבד. היצירה זקוקה לאקלים מיוחד, לאוירה רוחנית, להכשרה נפשית. אפשר לגדל נטעים בחממה לפי רצונו של אדם, אפשר להצמיח מדבר ע"י השקאה מלאכותית, אבל בשנת בַצוֹרת לא תתן פרי גם אדמה דשנה ופוריה. היצירה זקוקה לאוירה פסיכית המגרה את יֵצֶר היצירה של היחיד והכלל והמשמשת מקור עידוד והשראה ליוצֵר. אוירה זו – אינה סביבת השובע והסיפוק העצמי של בוטחים ועליזים, אינה “האח המבוערת” של מדושני־החיים; זוהי מקצת האמונה, שבעבודת תרבותנו אין אנו זורעים לרוח ואין אנו נוטעים על צחיח־סלע, ואם גם מחר יחמוס רוח סערה את מיטב המטעים בשדה תרבותנו. זהו – צל ההכרה, כי יש שכר לפעולתנו, אם כי השכר הדל אינו לפי ערך פעולתנו רבת־הסבל. זוהי – שארית האמונה בנצח ישראל, המחזקת ידים רפות, המעודדת למעשי גבורה וקרבנות, הנותנת טעם ליסורי הגיהינום של הגולה. אבל אם גורל הגולה כבר נחתך ונגזר על ידי שר־האומה, אם אין לנו אחרית חוץ מהתנוונות ופרפורי גסיסה, אם כל חיינו בגולה אינם אלא חיי־תחנה, "מלון־ליל” גלותי, שעת־בינים, – מה כוחנו כי נאריך ונמשיך שעת בינים זו? להאריך תקופת מעבר זו אפשר רק על ידי עבודה ויצירה, אבל יצירה אינה הכנסה בלבד, אלא גם הוצאה והשקעה, הוצאה ודאית לשם הכנסות מסופקות, וכלום אפשר ליצור מתוך פרספקטיבה של חורבן, כלום אפשר להשקיע בשעה שיש בטחון גמור, שאין יתרון לכל עמלנו שנעמול בגולה?

האוירה של היצירה היא אוירה צבורית־מוסרית. גם עמים נורמליים רגישים מאוד לכל סימן של ירידה תרבותית, המקדירה את עולמם הרוחני, ומכל שכן – עם בלתי נורמלי כעמנו, שאין לו מקלט לעצמיותו הלאומית בגולה חוץ ממבצר רוחו. שני מאורות יגיהו את חשכת דרכנו בגולה: המאור הגדול – ארץ ישראל הנבנית והמאור הקטן – אידיאל ההתחדשות הרוחנית והחמרית של עמנו בגולה. אידיאלים אלה מחייבים – לראש וראשונה – יחס מוסרי: כֵּנות הרצון ויושר השאיפה להגשמתם המלאה של האידיאלים, בלי כוונות זרות ובלי חשבונות צדדיים. כי יש יצירה ויש יצירה. יש יצירה לשמה, יצירה לדורות, יצירה לשם בנין ויש יצירה כדי לזכות בזמן, יצירה לא לשם הבראת הגולה והפראתה, אלא לשם ניצולה ונישולה. יצירה כזו היא בלתי מוסרית. ניצול בלי הפראה והשבחה – שמו גֶזֶל.

אבל גם ניצול הגולה זקוק לכוח יצירה מיוחד ששמו שלטון, כוח ההשפעה הציבורית והמדינית על העם. והשלטון הוא רק בידי המאמינים. אי אפשר להלחם בעד השלטון בגולה, בלי אמונה בכוחותיה ובזכות קיומה של הגולה. אין מקבלים מן הגולה אלא אם כן נותנים לה. תורת הניצול של הגולה עתידה לקחת את ההגמוניה הלאומית מידי הציונים ולתת אותה בידי שונאי־ציון המתנשאים על העם לשלוט בו בזכות יחסם החיובי אל הגולה.

הגולה היא תסבוכת טרגית של מסיבות היסטוריות ותהפוכות גורל, שאין להתירה על ידי היקשים מופשטים של ההגיון הפורמלי. מבחינת ההגיון הפורמלי אין שום הבדל בין הסגנון האנטישמי והציוני הגוזר על היהודים להסתלק מזכויות לאומיות, באשר אי אפשר ליהנות מהן ולשמור כאחת על העצמיות הלאומית. מאותה בחינה אין גם הבדל בין ההתבוללות והציונות אלא בזה, שזו רוצה לקצר את תקופת הגסיסה ולהחיש את הגאולה מן הגולה, וזו – רוצה להאריכה, כדי לנצל בינתים את הגולה לצרכי בנין הארץ. אבל הגיון זה עוד הרחיק לכת במסקנותיו בימי ש. איש הורויץ, שהעמיד על הפרק את השאלת של “קיום היהדות” בכלל… הצגת השאלה לא היתה יותר טרגית מהשאלה גופה. ובה בשעה שחכמי ישראל הדפיסו ב“עתיד” את תשובותיהם המעמיקות על שאלת הסופר הלאומי הותיק, טפלו יהודים תמימים ומגושמים עלילה נתעבה על בעל־ה“עתיד”. אבל גם בעלילה זו היה משום תשובה אינסטינקטיבית של העם.

קיומנו בגולה מלא ניגודים וסתירות כרמון. מה יהי בסופה של תסבוכת טרגית זו – לאלוהים פתרונים. אבל כל זמן שהגלות קימת ומשמשת צוֹמֶת מרכזים לקיבוצי ישראל, עלינו לחזקה ולבצרה. רוחות־זועה הורסים חדשים לבקרים את חיינו הגלותיים, אבל כשוכני הארצות הנחרבות מהררי־געש, כיושבי־האיים הנשטפים מגלי הים, אנו בונים מחדש את תרבות חיינו עד ההרס הבא. גזרת גורל היא, שאין מהרהרים אחריה. אנו רוצים ביהדות שתתוקן כלי שלם במקום אחד, אבל אין אנו מוותרים על שברי הכלי המתגוללים בכל התפוצות.

אנו שוללים את הגלות, אבל אנו מחייבים את הגולה. אנו שוללים את החיים הכעורים, הירודים, הקלוקלים של היהודים בגולה, אבל אנו מחייבים את קיבוצי היהדות הפזורים בתפוצות ואנו רואים הכרח לאומי לעצמנו להשתתף בתיקונם ושיפורם של חיינו בגולה, בהבראתם הכלכלית, הרוחנית והמוסרית, באירגונם הלאומי והמדיני.

בעבודה זו של הקמת הריסות הגולה תשתתף בעתיד גם ארץ־ישראל, כשם שהגולה משתתפת עכשיו בבנין המולדת.