אחת הסיבות העיקריות, שגרמו לכשלון אירגונה של התנועה העברית העולמית היה – חוסר קרן מרכזית לתרבות עברית, קרן שתתמוך בכל מפעלי היצירה הרוחנית ובכל מוסדות התרבות העברית בארץ ובגולה. יצירת קרן־התרבות נתאחרה בשל השתדלויותיה הבלתי־פוסקות של התנועה העברית לשתף את ההסתדרות הציונית בעבודת־התרבות בגולה. כפי שהזכרנו לעיל לא ירדה שאלה זו מעל סדר היום של הקונגרסים הציוניים. עסקני התנועה העברית לא חדלו לצפות לתמיכה הכספית של ההסתדרות הציונית מתוך השליה עצמית עקשנית. אבל כל הקונגרסים נסתיימו ברוח: Alle Sympatie für Kultur, aber keinen Groschen. במקום לתת אמצעים – באה הנוסחה הידועה: “לאחוז באמצעים”… תקציבי התרבות הוקצבו על ידי הקונגרסים רק לצרכי ארץ־ישראל. מתוך אמונה קדושה בצדקת דרישתם ובהתגשמותה הקרובה לא העלו העברים על דעתם את רעיון העצמאות הכספית אפילו בתקופת ההגשמה של העצמאות ההסתדרותית. הקונגרס הציוני העשירי עודד את מחנה העברים בפיקציה חדשה: בו נולד הרעיון של ה“מחלקה לחינוך ולתרבות” על יד ההסתדרות הציונית, אשר נוצרה בקונגרס ה…ששה עשר. ושוב נחלש המאמץ הציבורי לשם יצירת קרן־תרבות בשל תקוות־השוא שנתקשרו בקרן זו.

היה עוד טעם פסיכולוגי שעיכב את הקמת הקרן והוא: החשש להתחרות בשתי הקרנות הלאומיות הקיימות. אבל חשש ממין זה הובע גם בשעה שניגשו לייסד את “קרן־היסוד”. המציאות הכחישה את כל החששות. למרות קירבת־המטרות של שתי הקרנות המשמשות כאחת לבנין הארץ, עלו הכנסותיה של קרן־הקיימת בכל מקום שֶבו עלו הכנסותיה של קרן־היסוד ולא עוד אלא שהכנסותיה של זו עלו בדרך כלל על הכנסותיה של הקרן־הקיימת. ואין ספק שהכנסות שתיהן תעלינה עוד יותר עם הגברת פעולתה של קרן־התרבות. ירידת הקרנות שהולכת ומורגשת בזמן האחרון באה לא בשל התבַדות הרעיון של ההון הלאומי, אף לא בשל החרמות שהוטלו עליהן על ידי שתי מפלגות ציוניות, אלא בעיקר בשל התישנותה של שיטת המגביות המבוססת על התעמולה. הדיפרנציאציה הרעיונית המחרידה בתוך התנועה הציונית שנתפצלה לכמה וכמה מפלגות וסיעות וזרמים, הולכת ומבטלת את עצם האפשרות לנהל עבודת־תעמולה כללית. את מקום התעמולה שכבר בימינו ניטל חלק מכוח השפעתה יירש בעתיד החינוך התרבותי. קרן־התרבות אשר תתמוך ביצירתנו התרבותית ובמוסדותינו החינוכיים החדורים ברוח שחרורנו הלאומי – היא שתשריש בלב הדור הצעיר את חובת ההתנדבות הלאומית ותחדש את היחס לקרנות על ידי תוכן חינוכי־תרבותי.

התנועה העברית טיפחה שנים רבות את רעיון קרן־התרבות. במשך שלוש השנים האחרונות נתקבלו בדבר יצירת הקרן ההחלטות הבאות:

1) בתמוז תרצ"א החליטה הכנסיה העברית בברלין ליצור קרן־תרבות, שתהא “קרן קיימת לתרבות ישראל, קרן שתשא בעול החינוך העברי לכל צרכיו, בעול היצירה העברית באשר היא שם, קרן עממית אשר תשמור על קיומנו הרוחני”.

2) הקונגרס הציוני ה־17 בבזיל מילא את ידי האכזקוטיבה הציונית ליחד חודש בשנה לתעמולה ולמפעל כספי לשם מוסדות החינוך והתרבות העברית בארצות הגולה.

3) ההנהלה הציונית שנבחרה בקונגרס ה־17 נתנה את הסכמתה לסידור מגבית של קרן־התרבות. הסכמה זו ניתנה ג“כ על ידי הנהלות הקרנות הציוניות לאחר מו”מ שהתנהל עמהן על ידי הועד המרכזי של ה“ברית העברית העולמית” בברלין.

4) המועצה העברית העולמית בפרג באלול תרצ“ג החליטה לתבוע סיוע מצד ההנהלה הציונית וציוני כל העולם להפעלת קרן־התרבות של ה”ברית העברית העולמית".

5) הקונגרס הציוני ה־18 הדגיש את הצורך החיוני לחזק ולהרחיב בגולה את הפעולה בשדה החינוך והתרבות, שהם נשמת התנועה הציונית; חזר אחרי החלטות הקונגרס הציוני בדבר יצירת ה“ברית”; מסר לשם הכרעה לועד הפועל של ההסתדרות הציוֹנית את ההחלטה בדבר הקצבת תמיכה מתאימה ל“ברית העברית העולמית” ולמוסדות התרבות והחינוך המרכזיים.

בניסן תרצ"ד נתכנס בירושלים המושב של הועד הפועל הציוני. הועד המרכזי של “תרבות” בפולין פנה אל המושב בתזכיר, שבו דרש להקים את “קרן־התרבות”, אבל המושב גם לא העלה את השאלה על סדר־היום.

בכ“א תמוז תרצ”ד מת בוינה אביר משוררינו, חיים נחמן ביאליק ז“ל. הנהלת “הברית העברית העולמית” בא”י ובגולה (לונדון–ורשה) פנתה אל הציבור העברי ואל הנהלת ההסתדרות הציונית בדבר הפעלת קרן־התרבות שתיקרא על שמו של ביאליק ז“ל ותשמש זכרון־נצח לחזונו הגדול, אשר נשא בחובו את החרדה הגדולה לגורל תרבותנו ונלחם כל ימיו בעד יצירת קרן־ברזל לסיפוק צרכיה. אבל יצירת הקרן נתקלה שוב בקושיים פנימיים. ההנהלה הציונית החליטה למסור את ייסוד הקרן לסמכותו של הקונגרס הציוני התשעה עשר ולהסתפק לפי שעה ביצירת מוסד תרבותי שייקרא על שמו של ביאליק ז”ל.

“הברית העברית העולמית” מתנגדת לכל החלטה שיש בה כדי לדחות את יצירת הקרן. רק קרן עממית קבועה לצרכי תרבות יכולה לדעת מחנה העברים לשמש מקור־הכנסה מתמיד ובטוח, שיהא בכחו לאפשר תכנית־פעולה תרבותית מקיפה ומסודרת. קרן זו עלולה להתחבב על הציבור היהודי ולהשתרש בתור קרן־לאומית קבועה.

כבודו של ביאליק ז"ל אשר ראה בקרן זו את הבסיס החמרי היחידי של התנועה העברית דורש, שעל שמו תוקם קרן־עם לצרכי התרבות העברית. ואשר לחשש ההתחרות בקרנות הקיימות – כבר נאמר ונשנה שאין לו שום יסוד. להיפך, קרן־תרבות זו עשויה לשמש משען מוסרי גם לקרנות הציוניות ולהדק את הקשרים הרוחניים בין הארץ והגולה.

יצירת הקרן לתרבות עברית היא דרישת שעה שאין לדחותה. מצבה הנואש של התנועה העברית ברוב הארצות דורש במפגיע להחיש בהקמת הקרן. ההתעוררות הרבה של העם היהודי הרואה חובה לעצמו להציג זכרון־עד למשוררנו המנוח יכולה היתה להכתיר את ראשית פעולתה של קרן כזאת בתוצאות כבּירות. ייסוד מוסד תרבותי עשרים או שלושים בארץ אינה בטוי מתאים ליחס הכבוד שכל העם רוחש למשוררו המנוח, ובעיקר – אין בו כלל וכלל משום פתרון לשאלת תרבותנו ואין בכחו לקיים תנועה עברית יוצרת בארצות הגולה.