הדיבור העברי בארץ־ישראל אינו פרובלימה עיקרונית אלא שאלה מעשית והיא: הגנה על זכויותיה המדיניות של הלשון העברית בארץ, מלחמה נגד קיפוח רשמיותה על ידי פקידי הממשלה, הגנה על הדיבור העברי נגד בלבול הלשונות שבא עם תגבורת העליה, מלחמה נגד חלק הישוב מהדור הישן וכו'. בתפקידים אלה מטפלות בארץ גם הסתדרויות מיוחדות מעין ועד־הלשון, ה“איגוד להשלטת העברית” וּ“גדוד מגיני השפה”. הדיבור העברי בארץ למרות כל הקושיים המרובים שהוא נתקל בהם הוא עובדה חיה, העומדת מחוץ לכל ויכוח. על כוחה ומידת התפשטותה של הלשון העברית בארץ מעידות תוצאות המִפְקָדים הממשלתיים שהעברו בשנות 1922 וְ־1932. בשנת 1922 רשמו את העברית בתור לשון־אֵם 80.396 יהודים ואת האידית – 1.946. בשנת 1932 רשמו את העברית בתור לשון־אם 160.000 יהודים, ואת האידית – יהודים 10.000 בערך. המספרים האלה מעידים עדות בולטת על השתרשותה של העברית בארץ.

הדיבור העברי, בתור פרובלימה תרבותית, קיים רק בארצות הגולה. פרובלימה זו למרות הנסיונות המוצלחים שנעשו בשדה הגשמתה עדיין עומדת בגדר של ויכוח אפילו בכמה חוגים ציבוריים המודים בעברית ורוצים בתחיתה בגולה. עובדה זו מכריחה אותנו לעורר מחדש את השאלה הנושנה על נחיצותה ואפשרותה של החיאת העברית בגולה. שאלה זו הולידה בשעתה ספרות עשירה וכדאי לעמוד בקצרה על ראשי נימוקיה:

1) הדיבור העברי נחוץ, באשר רק הדיבור בלבד נותן חִיות ללשון בשני גילוייה היסודיים: הנפשי והפיסיולוגי. הלשון חיה, כשהיחיד או הכלל קולט אותה ע“י שמיעה ושולט בה ע”י דיבור; כשהמחשבה האנושית מזדוגה בתנועות שרירי הגוף וְהַגָיֵיהם של אברי הנשימה והביטוי; כשהמלים מובעות ע"י המחשבה מתוך גירוי פסיכו־פיסי ולא בכוח זכרון מפשט. לָשון הנקלטת רק על ידי ראיה, בלי עזרת העצבים והשרירים המשתתפים בדיבור – אינה לשון חיה לא מהצד הפיסיולוגי ולא מהצד הפסיכי.

2) הדיבור העברי הוא הכרחי, באשר הלשון העברית בתור לשון הספר בלבד אינה מספיקה כדי ליצור את הסביבה הלאומית, שרק בה אפשר לְמַמֵש את התוכן הלאומי השאוב מן הספרות. בדורות העבר כשהיהודים היו רחוקים מתרבות הנכר, היתה מחשבתם של סופרי ישראל וחכמיה עברית; עכשיו כשתרבות העולם הרסה את הגיטו הרוחני שלנו ונשתלטה בתוכו, חדלה לשון ספרותנו מהיות לשון המחשבה של יוצריה. על פי רוב – ספרותנו בגולה היא תרגום עברי של מחשבה לועזית. הדיבור העברי הקשור במחשבה עברית עלול להשיב לספרותנו את מקוריותה היצירתית.

3) הדיבור – הוא גילויה הטבעי של הלאומיות. כוחו – ביסוד הלאומי האלמנטרי, הבלתי־מוּכר הספון בו. האיכר הרומני, הליטאי או ההונגרי הוא לאומי לא ע"פ הכרת תרבותו, כי על פי רוב אינו יודע גם לקרוא, אלא בפעולתו הלאומית, וקודם כל – בדיבורו. הדיבור קודֵם לקריאה לא רק אצל התינוקות, אלא גם אצל המוני העם. לשון הדיבור יוצרת סביבה לאומית מוחשית, מציאותית, מבדילה כלפי חוץ ומאחדת כלפי פנים. החיים והמות של האומה בלשון דיבורה החי. תרבות־הספר נותנת תוספת־כוח ללשון הדיבור, אבל אינה יכולה למלא את מקומה.

4) נימוק חשוב להשלטת הדיבור העברי הוא הנימוק הפידגוגי. דבר מוסכם הוא שהקריאה בלשון בלתי מדוברת היא קשה מאוד בשביל הילד ומתישה את מוחו וזכרונו. קריאת ה“עברי” דורשת זמן לא פחות משנה אפילו מילד עברי בעל־כשרון, וזהו איבוד זמן ובזבוז כוח לבטלה. על ידי הדיבור העברי יֵקל על הילד לימוד הקריאה. יחד עם זה הקריאה גופה שוב אינה מֵכַנִית, אלא קריאה מתוך הבנת הענין המביאה לידי קימוץ זמן המוּצָא לתרגום ולהסברה.

5) כוחו המַלאים של הדיבור עולה על זה של התרבות. הדיבור החי, השימוש המתמיד בשפה העברית מדוֹבֵב עברית גם את אלה שאינם רגילים לדבר או ששכחו את תלמודם שהביאו מבית רבם. השפעת הדור הצעיר על הזקנים בנידון זה ידועה למדי.

6) הדיבור החי משפיע על גורל הזכויות המדיניות של הלשון בגולה. לשון המצטמצמה בתחומי הספרות בלבד ואינה חיה בדיבור־פה, זכויותיה המדיניות מתקפחות על ידי השלטונות.

7) סגולה מיוחדת של הדיבור החי שאינה מצויה בספרות היא יצירת הניבים (דיאלקטים סוציאליים). אל הניבים האלה שייכים הז’רגונים של תלמידים, חיילים, סוחרים וכו'. הז’רגונים האלה סופם לחדור אל הלשון הרשמית המקבלת על ידיהם צביון ובליטה מיוחדה. גם אצלנו הכניסה תנועת העבודה והנוער כמה בטויים מיוחדים לאוצר לשוננו העברית.

אם נחיצות הדיבור העברי אינה מוטלת בספק, הנה יותר חמורה היא השאלה: אם אפשרי הדיבור העברי בגולה? שאלה זו נכללת בשאלה היסודית: אם אפשריים בכלל חיים לאומיים ויצירה לאומית בגולה? את גבולות האפשרות הזאת כבר התווינו בפרקים הקודמים. הגלות מטבע ברייתה אינה יכולה לתת לנו את מלוא האפשרות של יצירה לאומית, את מלוא החופש של חיים לאומיים. אלמלי היה הדבר אפשרי לא שאפנו לגאולה מהגולה. כל יצירתנו התרבותית והכלכלית בתנאי קיומנו הגלותי היא מלאכותית ביסודה. המגמה האוביקטיבית של התפתחות חיינו בגולה היא הטמיעה, החדלון הלאומי. חיי הגלות אינם אלא מלחמה מתמידה נגד מגמת חיינו זו. מתוך מלחמה לאומית עקשנית ובלתי פוסקת אנו מכשירים בגולה את הקרקע ליצירה. גבולות האפשרות תלויים איפא באירגוננו הלאומי, בהתמדת רצוננו והפעלת כוחנו הלאומי. גם הפצת הדיבור העברי בגולה, כטיפוח כל יתר המקצועות התרבותיים בחיינו, אינה אלא שאלה של אימוץ רצון והתמדה. לדיבור העברי בגולה, ביחוד בארצות אירופה המזרחית, יש אפשרויות רחבות להתפשטות בגבולות התנאים האוביקטיביים שבהם נתונים חיינו הרוחניים בגולה. הָאֵבולוציה של הדיבור העברי בגולה במשך השנים האחרונות מעידה על התקדמות מרובה בשדה החיאת לשוננו. נקודת הכובד של הלשון כאילו העברה מן הספר אל החיים. הלשון יצאה מתחומי בדידותה הדוממה, מד' אמותיה של המחשבה והיצירה ונכנסה אל העולם הרחב של המעשה. עם כל הסכנות הכרוכות במעבר זה מחיי פנים מעמיקים לחיי־חוץ שטחיים, אין להתעלם מיתרונו של הדיבור העברי והוא: הגברת היסוד־הטבעי של חיי הלשון. הולכת ונוצרת סביבה עברית; את מקום הרומנטיקה והחלוציות של דור החובבים הראשונים ירש בה השיתוף של האינטרסים העבריים. הכוח המחיה את הסביבה הזאת הוא לא רק הנשוא העברי כבתקופת “שפה ברורה”, אלא גם הנושא העברי, שהולך ומזדקק לסביבת־חיים עברית עצמית. התפתחות החינוך הלאומי השלם שהקים בגולה דור צעיר המדבר וחושב עברית, התגברותה של תנועת־הנוער הציונית הדוגלת בשם התרבות העברית והדיבור העברי, התפשטותה של תחיתנו הרוחנית בתור אידיאל מעשי של הגשמה עברית – כל אלה סייעו להרחבת הבסיס הטבעי של הדיבור העברי. אין לנו מספר סטטיסטי מדויק של דוברי־עברית בארצות הגולה. אבל אין ספק, שמספרם מגיע למאות אלפים והוא ילך ויגדל במדה שנדע להלחם בלי פשרות רכרוכיות בעד הגשמת האידיאל המעשי של שעבור הגולה.

הדיבור העברי בצורת התפשטותו בימינו – היש בו כדי להניח את הדעת? שאלה זו עוררה ויכוח חריף בספרותנו. הדיבור העברי בגולה זכה לקיטרוגים קשים שכדאי לעמוד עליהם. ואלה הם הקיטרוגים:

1) העברית המדוברת בפי הנוער היא מרוסקה ומשובשת.

“בושתי לשמוע – אומר ח. נ. ביאליק – את דיבורם הקלוקל… היה זה רגע מעלים¹ ומבייש. רצו להראות לי את הניצנים העליונים שלהם ואני יצאתי משם מלא עלבון לא בעד הצעירים הללו, אלא בעד הלשון העברית… הכל היה מרוסק, מטושטש, מעורפל ומלווה מצוקה נפשית במידה כזו, שאי אפשר היה שלא להרגיש עלבון פנימי בעד הלשון העברית ובעד החינוך העברי”… (“היהדות בגולה, ה”ארץ" נומר 3826).

2) העברית היא “עברית סרק”, עברית של דיבור בלבד, אבל לא של חיים וערכין. לעברית ממין זה צפויה – לדברי נ. ביסטריצקי – סכנה של התבוללות עברית אשר תהיה קשה לנו יותר מכל מיני התבוללות, “כי התבוללות לועזית עוד יש לה תקנה, אבל ההתבוללות העברית אין אחריה ולא כלום. אחרי השמד עוד יכולה לבא השיבה אל המָקוֹר, אל הגאולה; אחרי הגאולה המזויפת יש רק שמד”.

3) “העברית תלושה מקרקע הספר העברי”. הדור הצעיר מדבר, אבל אינו קורא עברית. “דור של עברית מילולית התלושה מקרקע של ספר עברי – היא אחד מן הענפים היבשים אשר גידל לנו האילן של התנועה העברית בגולה”.

כל הקיטגורים האלה אינם צודקים ביסודם וטעונים בירור.

1) נכון הדבר, שהעברית אשר בפי חניכי בית הספר אינה מתוקנת כל צרכה, אבל בתנאי החינוך בגולה לא יתכן אחרת. ילדי ישראל אשר נתחנכו בבית הוריהם על ברכי לשון לועזית או אידית – אי אפשר להם שיַקנו לעצמם בבת אחת את ידיעת הלשון. אם בית הספר הארץ־ישראלי המתקיים יותר מארבעים שנה בתוך סביבה עברית והמחנך את הילדים חינוך עברי שלם משחר ילדותם, טרם הספיק להקנות לחניכיו עברית טובה, בית הספר העברי בגולה, המתקיים לכל היותר תריסר שנים והנמצא בתוך סביבה זרה המתנגדת לחינוך הלאומי – לא כל שכן. “לנו – אומר דרויאנוב – חשובה עברית מרוסקה וגרועה – מפולנית שלמה וטובה. מעברית גרועה אפשר לו לאדם מישראל שיעלה ויבא במשך דור־דורותים לידי עברית טובה; מפולנית טובה לא יגיע לידי עברית בכלל או לכל היותר – אם תנוח עליו הרוח – יגיע לידי עברית גרועה”.

המורה העברי בגולה ודאי שהוא שוקד על תיקונה של לשון הכתב. אבל בעצם ההקפדה על טהרת הלשון המדוברת יש משום הגזמה. לשון צחה ומתוקנת שגורה רק בפי המשכילים, אבל לא בפי העם או הדור הצעיר לאלפיו ורבבותיו. הסירוס ההמוני, הווּלגריזציה של הלשון היא גילוי טבעי של שפת החיים והרחוב. התלמיד היהודי בבית־הספר הלועזי התנכר תמיד בלשון דיבורו הספרותית, בעוד שהתלמיד הרוסי, הפולני וכו' דיבר תמיד בלשון פשוטה, המונית, ע"פ רוב משובשת מבחינה דקדוקית וסגנונית. ואף על פי כן יותר טבעית היתה לשון משובשת זו של הבלתי־יהודי, שלא הקפיד על צורות הלשון ועל טהרת־סגנונה מלשון היהודי המפוארה שהיתה מלאכותית, אינטליגנטָנִית. אין להגזים בדרישות ביחס ללשון הדיבור, כי גם דרישותינו נובעות לא מהחיים, אלא ממקור הספר והספרות.

2) עוד פּחות מבוסס הוא הקיטרוג השני, שאין לדיבור העברי בגולה יסוד של “חיים וערכין”. צודק דרויאנוב באמרו, שאפילו ה“לשון המילולית” של שבטי־הזוּלוּ הפראים אף היא אינה לשון סרק, אלא לשון של חיים וערכים. אם גם נסכים, שאפילו הלשון המילולית של האדם הטבעי הניתנת על ידי החיים עצמם והיוצרת ערכי־חיים ממשיים עולה על הלשון המילולית של הגולה הניתנת על ידי בית הספר בלבד והנותנת לנו רק קרעי־חיים ופרורי ערכים, הנה אין לשכוח, שאנו חיים חיי גלות ואין אנו יוצריהם ובעליהם של החיים הללו. אין חיים של לשון בלי לשון של חיים; הלשון היא דמות דיוקנם של החיים, ואין לדרוש לשון מתוקנת מחיים קלוקלים ורצוצים. להיפך, עלינו לברך את הדור הצעיר, כי פָּתַח פה לתרבותנו האלמת ונטע את הדיבור העברי בדור ההפלגה של הגלות. האירגון ההסתדרותי, החינוך הכללי והמפלגתי, החלוציות והצופיות, ההכשרה המקצועית והתרבותית, המתלווים בדיבור עברי – כל אלה הם עבריות של חיים וערכין, ולא עבריות סרק, ומכל שכן לא – התבוללות עברית, מושג שנתחדש בבית מדרשם של שונאי ציון ואויבי תחיתנו הרוחנית.

3) הקיטרוג השלישי: הדור הצעיר מדבר עברית, אבל אינו קורא עברית. קיטרוג זה נכון במקצת, אבל יש להזהר ממסקנות קיצוניות. חובתנו לגנות את ליקויי הדיבור העברי, אבל אין להתעלם מיתרונו על לשון־הספר בשמירת קיומנו הרוחני. לשון הדיבור – הוא כלי־השימוש הרוחני והמעשי של כל האומה, בעוד שלשון־הכתב היא נחלתם של יחידי־סגולה. הדיבור – ערכו תלוי בעצם קיומו, בעוד שהכתב – קיומו תלוי בערכו, כוחו מותנה באיכותו וממילא – הוא מצומצם ומוגבל. הדיבור – כוחו יפה ליצור את התנאים להתפתחות הכתב, אבל אין הכתב גורם בהכרח לפיתוח הדיבור, אם אין גורמים נוספים המכשירים את קרקעו, והראיה: הספרות הלאומית הכבירה שהתפתחה אחרי חורבן הבית השני במשך דורות רבים לא החיתה את הדיבור העברי.

בספרותנו הפובליציסטית הובלטה לא פעם השאיפה להעדיף את הספר העברי על הדיבור העברי. שאיפה זו שאין לה דוגמה אצל שום אומה ולשון מתאמצים להצדיק דוקא אצלנו ע“י תנאי־קיומנו המיוחדים בגולה. וטעות גוֹררת טעות. מכשהתחילו לבקש את סיבת הירידה של הספר העברי – מצאוה… ב”דיבור העברי הקלוקל". אבל הירידה בהתפשטות הספר היא תופעה כללית, עולמית ואינה קשורה בשום אופן בדיבור. הדיבור העברי אינו ריאקציה נגד הקריאה ואינו סוּרוֹגַט של הקריאה, אלא הוא צורך־עצמי תרבותי הנובע מתוך הרגשה לאומית מסוימת. ודאי יש סיבות אוביקטיביות מיוחדות שגרמו לירידת הספר העברי (עיין להלן בפרק הדן בשאלה זו) ואין ספק שדוקא הדיבור העברי עתיד לסייע להקלת פתרונה של פרובלימה חמורה זו.

מכל הקיטרוגים הממלאים את חלל־עולמנו עומד בתקפו רק קיטרוג אחד: הזלזול המחפיר בדיבור העברי. קיטרוג זה מכוון בראש וראשונה נגד מנהיגי התנועה הציונית ועסקניה בגולה, שבאדישותם הפלילית או בהתנגדותם המסותרת גרמו להזנחת הערוגה היותר פוריה בשדה תחיתנו הרוחנית. ישיבה עברית אחת מוקדשת לתרבות עברית – זהו הקרבן המכסימלי של קונגרס ציוני על מזבח התנועה העברית. סיבות הזלזול בדיבור העברי הן: חוסר־האמונה בכוח ההגשמה העברית של העם; יחס הביטול אל עסקני התרבות העברית; תפיסה שטחית של מהות תחיתנו הלאומית והשפעת הסיעות האוטרקביסטיות בתנועה הציונית. הזלזול בדיבור העברי הוא הגילוי היותר בולט של הירידה התרבותית המסמנת את כל התנועה הציונית, שהרי חסר לו אפילו אותו הנימוק המסורתי המכריע, הנימוק הכספי, המלוה כצל את דבריהן ומעשיהן של כל ההנהלות הציוניות.

אחד מראשי תפקידיה של ה“ברית העברית העולמית” הוא לדאוג להתפשטותו של הדיבור העברי בגולה ולשקוד על חיזוקו ושמירתו. ואלה הם דרכי ההגשמה של הדיבור העברי:

1) אירגון התנועה של הדיבור העברי.

על יד ה“ברית העברית העולמית” מוקמת “ברית דוברי עברית” שיש לה מרכזים ארציים בכל מדינה. (בפולין – ברית העברים “בני־יהודה”). הברית דואגת לא רק לדיבור העברי, אלא תומכת בכל מפעל שיש בו כדי להשליט את העברית בחיי היהדות.

2) ה“ברית העברית העולמית” דואגת לשעבור הקונגרסים הציוניים. הבחירות אל הקונגרסים מתנהלות על יסוד מצע הכולל את התביעות העבריות של ה“ברית”. על ה“ברית” להעביר בקונגרס הציוני הבא החלטה על חובת ידיעת הלשון המוטלת על צירי הקונגרס, הנקבעת בתקנון ההסתדרות הציונית. כל הרצאות הקונגרס נקראות עברית.

3) ה“ברית” מטפּחה את התרבות של הדיבור העברי; מקימה רשת של מועדונים עבריים ומעבדת בשבילם תכנית־פעולה תרבותית; דואגת לשימוש־לשון פומבי בועידות, באספות ובכינוסים וכמו כן במוסדות לאומיים; מגייסת גדודי מגיני לשון מקרב הנוער לשם התמדת הדיבור העברי היום־יומי; מוציאה מלונים ומונחי־לשון מקצועיים ומפיצה ספרות בעניני לשון.

4) מטעמים מעשיים ותעמולתיים נקבע זֵיטוֹן עולמי (“עַיִן” שחורה על רקע כחול), שכל עברי ועברי רוכס לְדַש בגדוֹ.