התופעה היותר מעציבה בעולם תרבותנו בגולה בתקופה שלאחרי המלחמה העולמית – היא חורבנה של המולו“ת העברית, יותר נכון – של המולו”ת הישראלית. אמנם המולו"ת העברית לא הצטיינה מעודה במצבה החמרי המבוסס ועליות וירידות היו משמשות בה בערבוביה, ואף על פי כן היתה המנוף הראשי של יצירתנו התרבותית בגולה. רוב החברות להוצאת ספרים התקיימו שנים רבות והתגברו על המצוקות שעברו עליהן ואחדות מהן (“אחיאסף”, “תושיה”) גם הגיעו בראשית שנות פעולתן להתפתחות מזהירה. החברות הללו, שבפעולתן השתתפו גדולי הסופרים העבריים, היו כעין מרכזי־רוח שהריקו את ברכת היצירה העברית על כל תפוצות הגולה ושמשו גם מרכזי־אירגון של הספרות העברית החדשה. המרכזים האלה עודדו את הסופר העברי ליצירה, חינכו את קהל הקוראים העברי, אירגנו את הפצת הספר העברי והזינו את החינוך העברי בספרות פדגוגית.

אחד מחלוצות המולו"ת העברית המודרנית היתה חברת “אחיאסף” שנוסדה בשנת 1893 והתקיימה עד שנת 1923. מיסדיה היו אליעזר קפלן (מנהל החברה), וולף גלוסקין, מתתיהו כהן ובוריס סטבסקי. אחד מעורכיה שהשפיע השפעה רבה על כיוונה הספרותי היה אחד־העם.

אחד העם, שיסוד “היהדות” היה אבן־הפינה בהשקפת עולמו הרוחנית, השפיע ברוח זה גם על פעולתה של הוצאת “אחיאסף”. במקום ספרות־סתם שאף בעיקר להוציא ספרים יסודיים, דוריים, שיש בהם כדי להעשיר את מחשבתנו הלאומית ולהכניס אל ספרותנו את הרצינות וכובד־המשקל. בקש להוציא לא ספרים, אלא את הספר בהא הידיעה, ספרים בעלי ערך והשפעה לדורות. ומשום כך חסר להוצאת “אחיאסף” יסוד האקטואליות של היצירה החיה, הצעירה, המודרנית. אחד העם שהקפיד על האחדות והשלמות הפנימית של הוצ. “אחיאסף” הגשים את שיטתו במלוֹאה בעשרת כרכי “השלוח” ו“לוחות אחיאסף” שנערכו על ידו. ברוח זה הוצאו לאור גם מיטב היצירות מתקופת ימי הבינים והזמן החדש.

חברת “אחיאסף” הוציאה קרוב למאה יצירות מסוגי־ספרות שונים וביניהן: דיונים ויצירות נבחרות של משוררי ספרד (ר' יהודה הלוי, ראב"ע, ר' יהודה אלחריזי, ר' האי גאון ועוד); ספרות מדעית מתורגמת (“ספרות ישראל” לשטיינשניידר, “התורה והחיים” לגידמן, “החינוך” לספנסר, “ירמיהו הנביא” ללצרוס, “תולדות השלמת האדם” לליפרט ועוד); ספרות מדעית מקורית (“דעת אלוהים” ו“תולדות הריפורמציה הדתית” לד"ר ש. ברנפלד), “על פרשת דרכים” (ד' כרכים) לאחד־העם, מונוגרפיות מדעיות (יו"ט צונץ, ר' ז. פרַנקל), ספרות יפה מתורגמת, בעיקר לנוער (“בירוניקה” לשומכר, “דניאל דירונדה” לאליוט, “זכרונות לבית דויד” ע"פ רקנדורף ועוד). ע“פ תכניתו של אחד העם ניגש “אחיאסף” להוצאת אוצר־היהדות, אבל לא הוציא אלא “חוברת לדוגמא”. ראוי להיזכר גם “אוצר לשון המקרא והמשנה” של ר' ש”י פין, שהופיע בארבעה כרכים. מלבד זאת הוציא “אחיאסף” 13 “לוחות אחיאסף” (תרנ“ד–תרס”ה וכרך י“ג בתרפ”ג), את הירחון ה“שלוח” (הופיע בשנת 1896 בעריכת אחד־העם) ואת השבועון “הדור” (תרס"א–ב) בעריכת דוד פרישמן.

שמונה השנים הראשונות לקיומו של “אחיאסף” היו שנות־הזוהר של פעולתו המולי"ת. הספרים הבלטריסטיים נדפסו ב־3 עד 5 אלפים טפסים. הלוח הראשון של “אחיאסף” נדפס ב־5 אלפים ונמכרו 3.500 באותה שנה. הלוח השלישי נדפס ב־2.500 טפסים וכולם נמכרו. לוחות אחדים נדפסו במהדורה שניה. גם “הדור” נדפס בארבעת אלפים טפסים ומהם נמכרו 3.500. להפצת ספרי “אחיאסף” סייעה במידה רבה מכירת־הספרים חוברות־חוברות. משום חידוש חשוב בהפצתם היתה הכרזת חתימה על ספריות זולות לפי תכניתו של אליעזר קפלן. ספריות אלו שהכילו 30 ספרים של הוצאת “תושיה” שהציף את שוק הספרים העברי גרמו שחברת “אחיאסף” ירדה לאט־לאט משאתה ונצטמצמה בסוף ימיה בהוצאת ספרות ציונית וספרי לימוד.

בשנת 1893 נוסדו גם הוצאת הספרים ובית־מסחר הספרים “הצפירה” על ידי נחום סוקולוב (בהנהלת ב. שימין) שהתקיימו עד שנת 1911. החברה הוציאה כתבי שד“ל (“כנור נעים”, “מחקרי היהדות”), כתבי שי”ר (“תולדות אנשי השם”, “ערך מלין”) “תחכמוני” לר' יהודה אלחריזי, ספרי נ. סוקולוב (“נעורי נשר”, “למרנן ורבנן”) וספרי לימוד שונים.

גדולה בהיקפה ופעולתה המולי“ת היתה חברת “תושיה” שנוסדה בשנת 1896 ע”י א. ל. בן־אביגדור (שלקוביץ), בסיועו של בלושר.

בן־אביגדור היה טיפוס של מו“ל מודרני, רב־כשרונות ובעל דמיון יוצר, שידע לקלוט את רוח זמנו והבין את נפש הקורא העברי. בניגוד לאחד־העם, שקבע את מרכז־הכובד של דעותיו ופעולותיו ביהדות המופשטת, קבע בן־אביגדור את נקודת־מוצאו ביהודים בני זמנו, שבשבילם וברוחם הוא בא ליצור את הספרות העברית. “ספרי האגודה” היו, איפא, מבחינה ידועה כעין ריאקציה נגד צמצום המולו”ת העברית בתחומם של תולדות האישים וחקר מדעי של תנועות ושיטות. בחושו המעשי הרגיש שהמולו“ת העברית צריכה להקיף את כל גילויי הספרות העברית ולספק את כל צרכיו הרוחניים של העם. וככה נולד המפעל הנהדר של “הביבליותיקה העברית”, שהוכתר בהצלחה מזהירה ופתח תקופה חדשה ורחבת־אפקים בחיי המולו”ת העברית.

“תושיה” התחילה את פעולתה המולי“ת בהוצאת ספרי־לימוד והצליחה במפעלה. כך למשל נדפסו ספרי הלימוד של י. ח. טביוב “מורה הילדים” ו”עדן הילדים" במספר 25.000 טפסים בכל שנה. אבל גולת הכותרת של פעולתה היתה, כאמור, ה“ביבליותיקה העברית”. במשך שמונה שנים (תרנ“ח–תרס”ו) הוציאה “תושיה” בקביעות ודיקנות מפליאה 200 ספרים (אלף גליונות דפוס), שהכילו את מיטב הספרות העברית המקורית (קובצי היצירות של ביאליק, ברדיצ’בסקי, פרישמן, צ’רניחובסקי, פרץ, אש, כהן, שניאור, ברשדסקי, ברנר ואחרים), תרגומי הספרות העולמית הבלטריסטית והמדעית, ספרי מחקר פופולריים ומונוגרפיות על גדולי האנושיות. השבועון “עולם קטן” שהופיע בעריכת בן־אביגדור וש. ל. גרדון, עלה בערכו והידורו וגם במידת התפשטותו על כל שבועוני־הילדים שהופיעו אחריו בגולה. הירחון “הפדגוג” נתן את הביטוי הראשון למחשבה הפדגוגית המודרנית. בשנת תר“ע הוציאה “תושיה” את ה”ביבליותיקה הגדולה" שהכילה 92 ספרים. חוסר־השיטה בבחירת הספרים, תוכן הספרים שהיה בעיקר מדעי וגם חוסר הבסיס החמרי של החברה גרמו, שהביבליותיקה אשר הוציאה כמה ספרים חשובים (שירי ר' שמואל הנגיד, בן־סירא, ספר “הכוזרי”, כתבי אברהם גייגר, מונוגרפיות על רש"י, הרב מלאדי, ר' ישראל סלנטר) נפסקה באמצע ולא הגשימה את תכניתה הרחבה.

בשנת 1911 נוסדה הוצאת־הספרים “מרכז” (צנטרל) שבה נתאחדו החברות: “תושיה”, “פרוגרס” (לידסקי וקפלן), ב. שימין וסרברק עם סניפיהם בורשה, וילנה, אודיסה, ניו־יורק ותל־אביב. המנהל של המחלקה העברית היה בן־אביגדור. תעודתו של “צנטרל” היתה – לרכז ולארגן את מכירת הספרים וגם להמשיך את הפעולה המולי“ת. צנטרל סיים את הוצאת “הביבליותיקה הגדולה”, הוציא ביבליותיקות לילדים ולנוער: “נצנים” (מאה חוברות), “פרחים” (250 חוברות), ביבליותיקה לילדים (מאה חוברות), “בכורים” (ביבליותיקה לנערים – 270 חוברות), ביבליותיקה קטנה (25 חוברות) וספרי־עם (60 חוברות). הוציא גם את ספרי הלימוד של י. פיכמן “פרקים ראשונים”. ביחוד הצליח “צנטרל” (מ־1911 עד 1914) בשדה אירגון ההפצה של הספר העברי. רוב הספרים נמכרו ברוסיה ע”י סוכנים־נוסעים. “צנטרל” סידר גם ספריות שנמכרו ע"י סוכנויות מיוחדות. בזמן המלחמה נפסקה פעולת “צנטרל” לרגלי תלישות המרכז הורשאי משאר הארצות. גם מיתתו החטופה של בן־אביגדור שמת בשנת 1920 בדרכו מאמריקה לפולין ושל לידסקי שמת באותה שנה החישו את קיצו של “צנטרל”.

בשנת 1920 נתחדשה פעולתו של “צנטרל”. המוסד המחודש הוציא את ספרות־הנוער “ברקאי” (30 ספרים ממיטב הספרות העולמית), את ההיסטוריה המנוקדת של גרץ, בתרגומם של ציטרון, ד"ר קמניצקי ובן־אורי. היצירה הזאת נפוצה בשנים הראשונות במספר מ־7.000 עד 8.000 טפסים. “צנטרל” הוציא גם את ספר־הלימוד היסודי של י. פיכמן “לשון וספר” (ב־5 חלקים). חלקיו הראשונים נמכרו במספר 15.000 טפסים בשנה.

עם ראשית השקיעה של המולו"ת העברית בחבל הפולני של מדינת רוסיה הצארית, עלה שמשה בדרומה של רוסיה, באודיסה, ששמשה כעין מרכז תרבותי ולאומי ליהדות הרוסית.

בשנת 1911 נוסדה כאן הוצאת־הספרים המפורסמה “מוריה” ע“י ח. נ. ביאליק, י. ח. רבניצקי, ש. בן־ציון ואל. לוינסקי. מטרתה היתה להוציא ספרי־לימוד בשביל החינוך העברי החדש וספרי־מופת של הספרות העברית העתיקה והמודרנית. “מוריה” היתה צעד חשוב בהתקדמות המולו”ת העברית: במקום החוברת הדקה של “תושיה” בא הספר. אם “תושיה” נתנה לנו את “התחלה”, את הקובצים הראשונים של הסופרים העבריים, נתנה ה“מוריה” את היצירה המוגמרת, את “כל כתבי” של היוצר המבוגר. אם “תושיה” הניחה את היסודות, טיפלה “מוריה” בהקמת הדיוטות של בנין ספרותנו. בהוצאת “מוריה” – נתמזגו מעלותיהם של “אחיאסף” ו“תושיה” גם יחד. אם “אחיאסף” נמשך בעיקר אחרי הספרים, ו“תושיה” – אחרי הסופרים, פנתה ה“מוריה” אל יצירת־המופת הטבועה בחותם אישיותו של היוצר.

הרוח החיה של “מוריה” היה – חיים נחמן ביאליק. ביסוד הוצאת הספרים הניח את רעיון־שעשועיו, את ה“כינוס”. וגם מבחינה זו היה הבדל בין שתי הוצאות הספרים: “תושיה” קיבצה ו“מוריה” כינסה. “תושיה” הוציאה בצד גדולי סופרינו ומשוררינו גם את יצירותיהם של ע. גולדין ומקלר וליפמן לוין וש. ד. הורנשטיין וכו' ואילו ה“מוריה” – הוציאה ספרות מנופה ומבוררה, מועט המחזיק את המרובה, יצירות שנחתמו בחותם השלמות והמופתיות. ואף בזה עלתה ה“מוריה” על הקודמות לה שהעומדים בראשה וביחוד ח. נ. ביאליק לא הוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן וטפלו בעריכת הספרים המוּצאים בכובד ראש ואחריות, שלא היו כדוגמתם בספרותנו.

ספרי “מוריה” שהיו רובם ככולם בעלי משקל ספרותי ומדעי ושהוצאו בצורה הדורה, נתפשטו במהרה בכל תפוצות הגולה. “מוריה” הוציאה את המהדורות הראשונות המלאות של שירי ביאליק, צ’רניחובסקי ויעקב כהן, את כתבי מנדלי מוכר ספרים (7 כרכים), שלום־עליכם, שלום אש, ספורי י. ד. ברקוביץ, יעקב שטיינברג, את “ספר האגדה” (ששה ספרים) שזכה לפירסום בלתי רגיל בכל תפוצות הגולה, את “תולדות העיקרים בישראל” לד"ר ד. ניימרק, את “החסידים, המקובלים והשבתאים” לד. כהנא ועוד. סמוך למלחמה נגשה “מוריה” להוצאת מאסף לאתנוגרפיה ופולקלור ישראלי “רשומות” בעריכת א. דרויאנוב, אבל הספיקה להוציא רק את הכרך הראשון ולסדר את הכרך השני. מלבד זאת הוציאה גם ספרי־לימוד וחריסטומטיות לילדים (“ספורי המקרא”, ערוכים ע"י רבניצקי, ביאליק ובן־ציון) וביבליותיקה לנוער.

לרגלי התסבוכת המדינית והמהפכה הבולשבית שהתחוללה ברוסיה נאלצה “מוריה” להפסיק את פעולתה. ביאליק ורבניצקי עזבו את רוסיה וגם קבלו רשות מהשלטונות להוציא את אמהות־הדפוס לארץ גלותם החדשה.

בין הוצאות הספרים שהוציאו ברוסיה ספרי־קודש וספרים דתיים־פילוסופיים יש להרים על נס את זקן־המוסדות המול“יים, את הוצ. הספרים של האלמנה והאחים ראם בוילנה שהתקיימה קרוב ל־140 שנים. הוצ. ספרים זו מלאה תפקיד היסטורי בהרבצת התרבות הדתית־לאומית בכל תפוצות הגולה. מלבד משפחת ראָם הדפיסו והפיצו ספרי־קודש גם המולי”ם מץ ורוזנקרנץ בוילנה, האחים לוין־אפשטיין בורשה, שניידמסר בלובלין ואחרים. ספרות הקודש נדפסה ונפוצה לפני המלחמה במספר טפסים עצום, שמעולם לא הגיעה עדיה הספרות העברית (והאידית) החילונית. אבל יד הזמן היתה גם בה וסמוך להתחלת המלחמה העולמית ניכרו בה אותות ירידה, שגברה שבעתים בשנים שלאחרי המלחמה. נתמעטה ההדפסה והמכירה של הסידורים, החומשים, ה“עשרים וארבעה”, משניות, תלמוד ועין־יעקב, המדרשים, ספרי החוקים והדינים, (“קיצור שולחן־ערוך”, “חיי אדם”, “חק לישראל”) המחזורים והסליחות, ההגדות לפסח וספרות הגאונים. (שו“ת של ר' עקיבא אייגר, רשב”א, שאגת אריה, אלשי"ך וכדומה). ספרי קודש אלה שנמכרו לפני המהפכה הרוסית הראשונה (עד 1905) במאות אלפים טפסים, מספרם נתכווץ אחרי המהפכה עד כדי רבע ושליש. הסיבות שגרמו לירידת ספרי הקודש ושהן פועלות גם עכשיו בחיינו הן:

התגברות היסוד החילוני בחיי היהדות. עוד לפני המלחמה ניכרו סימני הסקולריזציה בחיי העם היהודי, והיא – עזיבת המסורת הדתית והדבקות בתרבות־הנכר החילונית. המהפכה הרוסית הראשונה הביאה את הנוער הישראלי לידי זעזועים רוחניים ושינוי־ערכין. הספרות הכללית והסוציאלית־מהפכנית שחדרה לבית ישראל דחתה במידה רבה את הספרות הדתית שמשלה בכיפה בחיי היהדות ושנצטמצמה סוף סוף בתחום היהדות החרדה בלבד. ההתבגרות המדינית והסוציאלית של הציבור היהודי הגבירה בתקופת־הסער של תנועת־השחרור הרוסית את הביקוש אחרי ספרי מדע כלכליים־מדיניים וספרות סוציאלית רדיקלית. גם התגברות תנועתנו הלאומית שחלה באותה תקופה סייעה למהלך הסקולריזציה בחיי העם היהודי. הציונות שכבשה את הרחוב היהודי הולידה צורך בספרות לאומית, ספרות של הסברה ותעמולה. על להיטותם של המוני העם אחרי ספרות זו בראשית ימי הציונות מעידה העובדה, שחברת “אחיאסף” הפיצה את שלוש החוברות של “שלום עליכם”: “דער ערשטער קאָנגרעס” במספר של 35 אלף טפסים בשנה, “אוֹיף וואָס דארפן יידן אַ לאַנד”? – במספר 30 אלף טפסים ו“צוּ אוּנזערע שוועסטער אין ציון” – במספר 20 אלף טפסים בשנה. ואמנם הופיעה ספרות קונטרסית כבירה בלשון העברית, האידית והרוסית שהציפה את שוק־הספרים. תחית התנועה העברית שליותה את התנועה הציונית ועוררה בציבור התענינות מרובה בלשון ובספרות העברית, החלישה אף היא את הביקוש אחרי ספרי הקודש.

סיבה חשובה לירידת ספרי הקודש היתה גם התפתחות החינוך הלאומי והופעת ספרי־הלימוד המודרניים. כמעט כל הוצאות־הספרים הוציאו ספרי־לימוד ע“פ שיטה טבעית, חריסטומטיות ספריות, קיצורי תנ”ך וספרי היסטוריה. הספרים האלה דחו את רגלי ספרי הקודש, שהיו מיועדים בשביל בני־הנעורים וביחוד את הסידורים, החומשים, “עשרים וארבע” וגמרות לתינוקות.

לירידת ספרות־הקודש גרמה, לדעת ש. צ’רנוביץ, גם ההתחרות הגדולה שבין מוכרי הספרים וירידת השער של הספרים עד שנמכרו כמעט בלי כל ריוח. סידור, למשל, המכיל 4 גליונות דפוס נמכר בכריכה במחיר 4 קופיקות וסידור מכורך בן 13 גליונות דפוס נמכר ב־½9 קופיקות (ובזה עלתה הכריכה ל־4 קופיקות). מחזור שהכיל 22 גליונות דפוס נמכר ביחד עם הכריכה במחיר 18 קופיקות. והש“ס הגדול (עם אלפס) בהוצאת משפחת ראם שהכיל ארבעה אלפים גליונות דפוס נמכר רק ב־42 רובל. התחרות זו הביאה לזלזול בצורת הספרים ולהדפסתם על ניר גרוע ובריבוי שגיאות, שמפני הזולות לא כדאי היה למולי”ם להגיהן.

תקופה חדשה, תקופה של פריחה וגאות קמה למולו“ת העברית אחרי המלחמה העולמית. הודות לאינפלציה הכספית ששררה בגרמניה נעשתה ברלין מרכז למולויו”ת עבריות ישנות וחדשות שפתחו בפעולה רחבה ומאומצת בשדה התוצרת של הספר העברי. הקו האפיני של המולו"ת העברית בגרמניה בתקופה זו היא – הספציאליזציה של הוצאת הספרים במקצועות מסוימים. אם בתקופה הראשונה היתה הוצאת־ספרים אחת מטפלת בכל סוגי הספרות ומביאה על ידי זה לידי טשטוש פרצופה הרוחני ולידי חוסר שיטה בפעולתה, הנה הוצאות־הספרים החדשות ייחדו לעצמן מקצועות פעולה מסוימים והוציאו על פי רוב ספרים מסוג ספרותי אחד. נעמוד בסקירתנו זו על החשובות שבהן.

הוצ. “מוריה”, אחרי שעברה לברלין לרגלי המאורעות הפוליטיים ברוסיה, חידשה את פעולתה ברוח תכניתה הקודמת. בעיקר הוציאה מחדש את ספרי־המופת שנדפסו ברוסיה, את “ספר האגדה”, שירי ביאליק וצ’רניחובסקי, כתבי מנדלי, שלום עליכם, פרץ, שלום אש ועוד, וגם ספרים חדשים (“דברי ימי ישראל” לד"ר י. נ. שמחוני). לשם הוצ. ספרי מדע נוסדה עוד בשנת 1919 חברת “דביר”. מיסדה היה ח. נ. ביאליק ונספחו אליו אח“כ ח. אטינגר, מ. גרנובסקי ואחרים. כאשר עבר ביאליק לברלין (1921) יסד מחדש את “דביר” ביחד עם ד”ר שמריה לוין, יצחק ניידיטש וא. פאינסון. בשנת 1923 נתמזגה “מוריה” עם “דביר”. במשך שלש שנות קיומם הוציאו “מוריה”–“דביר” שורה של ספרים מדעיים ובלטריסטיים, שהחשובים בהם הם: “החסידים והחסידות” לש. א. הורודצקי (4 כרכים), “יסודי המשפט העברי” לגולק (4 כרכים), “מבוא לכתבי הקודש” לד“ר ברנפלר (4 כרכים), “אגדות התנאים והאמוראים” לד”ר ז. בכר (9 כרכים), “דברי ימי אירופה המערבית בימי הבינים ובעת החדשה” לרובינזון, “מבוא לתורת הפילוסופיה לפרופ. ירוזלם, שירי ר' שלמה אבן גבירול, “קרעים” ו”תחומים" ליעקב קלצקין, “תולדות בקורת המקרא” לסולובייטשיק ורובשוב, “שכיות המקרא” לד“ר סולובייטשיק, שירי טשרניחובסקי, קרני ועוד. ה”דביר" הוציא גם מאסף לחכמת ישראל “דביר”, בעריכת פרופ. אלבוגן, אפשטיין וד"ר טורצינר (שני כרכים). בשנת 1924 עברה הוצאת “מוריה–דביר” לארץ ישראל.

פעילות ופוריות בשדה המולו"ת המדעית היו הוצאות הספרים “עינות”, “אשכול” והוצ. בנימין הרץ.

הוצ. הספרים “עינות” נוסדה בשנת 1922 בברלין על ידי ד“ר ש. רבידוביץ וד”ר ד. א. פרידמן. (השתתף בהוצ. הספרים רק בשנות קיומה הראשונות). מטרתה היתה להוציא מקורות היסטוריים, ספרי פילוסופיה וחסידות ערוכים ומתוקנים לבתי המדרש השונים. הוציאה: את “משנה תורה לרמבם” (ספר המדע) מבואר ע“י ש. רבידוביץ, “תפתה ערוך” לר”מ זכות מעובד ע“י ד. א. פרידמן, “תורת המגיד ממזריץ ושיחותיו”, “שבחי הבעש”ט”, “תורת ר' נחמן מברצלב וקיצורי מעשיותיו” – ערוכים ע“י ש. א. הורודצקי, “כתבי רנ”ק” ערוכים ע“י ד”ר ש. רבידוביץ, “חוקי חמורפי” מבוארים ע“י ד”ר ש. טשרנא, “פנקס מדינת ליטא” – ערוך ע“י פרופ. ש. דובנוב, “בימי בית שני” לד”ר י. קלויזנר ועוד. הוצאת הספרים הפסיקה את פעולתה בשנת 1926.

ה“אשכול” נוסד בשנת 1923 ע“י ד”ר נחום גולדמן וד“ר יעקב קלצקין. הוציא בעיקר ספרים פילוסופיים וגם ספרות יפה מימי הבינים והרנסנס. החשובים ביותר: “תורת הקבלה של ר' משה קורדוברה” נערכה ע”י ש. א. הורודצקי, כתבי י. קלצקין “זוטות”, “משנת ראשונים”, “שקיעת החיים”, “מונחים פילוסופיים ואנתולוגיה פילוסופית” (ארבעה כרכים), “מחברות עמנואל הרומי” ערוכות ע“י ד”ר חיים ברודי (חלק א'), עמנואל הרומי (מונוגרפיה) לטשרניחובסקי, “ספר השעשועים” ליוסף זבארה ו“ספר הדמעות” לד“ר ש. ברנפלד. (שלושה חלקים) “אשכול” הוציא גם את שני החלקים הראשונים של ה”אנציקלופדיה הישראלית“. אחרי המהפכה המדינית בגרמניה (1933) הפסיק ה”אשכול" את פעולתו באירופה, והוצאת האנציקלופדיה העברית העברה לארץ־ישראל.

פוריה ורבת גונים היתה גם פעולתה של הוצאת בנימין הרץ (ברלין–וינה) הקיימת עוד מלפני ימי המלחמה. הוצאת ספרים זו הדפיסה מחדש ע“י צילומי־דפוס כמה יצירות מונומנטליות וגם הוציאה ספרים מקוריים חדשים. החשובים ביותר הם: ששת הכרכים של ה”עתיד" בעריכת ש“י איש הורויץ (הופיעו בראשונה בשנת תרס“ח ע”י הוצ. “סיני” בהשתתפות “תושיה”), “הדורות הראשונים” ליצחק אייזיק הלוי, “אוצר התלמודים והמדרשים” ליעקב הלוי ו”אוצר נגינות ישראל" לא. צ. אידלסון (נגינות יהודי תימן, בבל, פרס, ספרד).

גם המחלקה העברית של “יידישה פרלג” (נוסדה בשנת 1902 ע"י מ. בובר, ב. פייבל, א. ליליין וד. טריטש) הוציאה שורה של ספרים עבריים, מדעיים ובלטריסטיים, והם: הוצאה חדשה של “על פרשת דרכים” לאחד־העם, ספר “חובות הלבבות” לרבנו בחיי, “מאין ולאן”? לש. י. הורביץ, כתבי ש“י עגנון, “ספר השירים” לאידלסון ועוד. בימי האינפלציה בגרמניה קמו עוד כמה הוצאות־ספרים עבריות. אף הוצאות־ספרים כלליות יסדו סניפים עבריים. לדוגמא: הוצאת־אולשטיין בברלין יסדה את הוצאת־הספרים “כלל”, שבראש מחלקתה העברית עמד ש”י איש הורויץ.

בתור חזיון מרנין בתקופת הירידה של הדפסת ספרי הקודש יש לציין את חידוש הוצאתם בצורה מודרנית מהודרת. הספרים נדפסו בתבנית מוקטנת (ע"י פוטותכניקה), על ניר דק ובכריכות גמישות. בין הוצאות־הספרים שהוציאו ספרים מסוג זה יש להזכיר:

הוצאת “חורב”, (ברלין–ניו־יורק), נוסדה בשנת 1923. הוציאה ספרות־קודש בתבנית של ספרי־כיס, והם: משניות עם עובדיה מברטנורא, מדרש רבה, מדרש תנחומא, תלמוד בבלי (ארבעה כרכים), עין יעקב, ילקוט השמעוני, משנה תורה לרמב"ם (שני כרכים), שולחן ערוך וחק לישראל.

הוצאת “ילקוט” (ברלין–וינה) נוסדה ע“י האחים בנדט כהן, בשנת 1921–1922. הוציאה ספרי מופת מספרות הקדם וימי הבינים, והם: תנ”ך של כיס, כתובים אחרונים, כתבי בן סירא, ספר “הכוֹזרי”, “שמונה פרקים” לרמב"ם, ספר “העיקרים” לר' יוסף אלבו, ס' “אמונות ודעות” לר' סעדיה גאון, “שומר אמונים” לר' יוסף אירגס, “בחינת עולם” לר' ידעיה הפניני בדרשי, “חובות הלבבות” לר' בחיי, “זוהר” מנוקד ועוד.

גם לספרות־הילדים וספרי הלימוד קם גואל ומושיע והיא הוצאת־הספרים “אמנות”, שנוסדה בשנת 1917 במוסקבה ע“י שושנה ויוסף פרסיץ והלל זלטופולסקי. במוסקבה התקיימה “אמנות” שנה אחת והוציאה את דו־השבועון “שתילים” בעריכתו של מ. בן־אליעזר. בשנת 1918 עברה לאודיסה ושם הוציאה אגדות מצוירות לילדים ואת המאסף “משואות”. בשנת 1920 עברה “אמנות” לפרנקפורט ע”נ מיין, וכאן מתחיל עיקר פעולתה בשדה הוצאת ספרות לילדים. “אמנות” הוציאה ספרי מקרא של טובי סופרי הנכר (די־אמיציס, תמפסון סטון, אלפונס דודה, ג’רום ק. ג’רום, ו. קורולנקו, ב. אוירבך, קריטס בישוף, סוין הדין, פ. סטבנס, מיין ריד, א. ת. זנלייטנר ועוד) ושל סופרים עבריים (מ. בן אליעזר, ש. בן־ציון, שלמה הללס, ז. שכנוביץ ואחרים). כל ספרי “אמנות” הופיעו בהידור רב, כולם מצוירים ומנוקדים ניקוד מלא. ספרי “אמנות” חוללו מהפכה בספרות הילדים העברית בצורתם האסטתית הבלתי רגילה. בשנת 1926 עלתה “אמנות” לארץ־ישראל וממשיכה שם את פעולתה בהכניסה אל תחומה גם הוצאת ספרי לימוד (מגילות לבתי ספר) וגם ספרי־קודש מתוקנים מותאמים לצרכי הנוער והעם.

משום חידוש גמור היה בהוצאות־הספרים, אשר טפלו באמנות עברית. בשורה הראשונה יש להעמיד את הוצ. הספרים “רמון”, אשר נוסדה בברלין בשנת 1922 ע“י ד”ר מ. וישניצר, אלכסנדר קוגן וא. פאינסון. מטרתה היתה להוציא ספרים במקצועות שונים של אמנות, אבל ההוצאה ייחדה בפעולתה גם מקום לספרות. הוציאה לאור את ה“כתובה” לד“ר מ. גסטר (עברית ואידית), “אימפרסיוניזמוס ואכספרסיוניזמוס” לפ. לנדסברגר, “הרמן כהן” לד”ר י. קלצין, “טוביה הרופא” לד“ר א. לוינסון, “דזשון מילטון” לד”ר מ. ז. רייזין ועוד. כליל פעולתה המולי“ית היה המאסף לאמנות וספרות “רמון” (באידית: “מילגרוים”), שהופיע בערכת ד”ר מ. וישניצר, רחל וישניצר־ברנשטיין וברוך קרופניק (יצאו רק 5 חוברות). הירחון שנדפס בהידור בלתי רגיל הכיל שפע של מאמרים על אמנות וספרות ורפרודוקציוֹת ססגוניות אמנותיות של תמונות וציורים. ההוצאה הפסיקה את פעולתה בשנת 1925 בערך.

גם הוצ. “יבנה” בברלין (המיסד ש. מ. שפירא) הוציאה דברים של אמנות וספרות, ומהם המונוגרפיה “רמברנדט” מאת פרופ. ל. פסטרנק ואלבום של תמונות מעשי ידי פרופ. פסטרנק. על ידיה הוצאו בין השאר גם “אגרות אחד העם”. יותר פוריה היתה פעולתו של סניף ההוצאה למוסיקה עברית “יובל” (ברלין) שהוציא תוי־נגינה של הקומפוזיטורים י. אנגל, סמינסקי, אחרון, רוזובסקי ואחרים לקול וכלי־זמר, ליחידים ולתזמורת.

בין הוצאות־הספרים שטיפלו באמנות ראויה להיזכר גם החברה הביבליופילית “סוֹנְצִינה” שנוסדה בשנת 1924 בברלין. חברה זו ששמה לה למטרה, מתוך יחס של חיבה לספר היהודי, לטפח את צורתו האסטתית, הוציאה מחדש בשביל חבריה (קרוב ל־600 איש) גם כמה ספרים עבריים עתיקים שאזלו מן השוק.

הגדולה מכל הוצאות־הספרים העבריות, אשר ניהלה את פעולתה המולי“ת בקנה־מידה עולמי ואשר שימשה מנוף כביר להתפתחות ספרותנו היתה בלי ספק “הוצאת שטיבל”. הוצאת ספרים זו נוסדה בשנת 1917 במוסקבה ע”י אברהם יוסף שטיבל. שטיבל ניגש להרחבת הבנין של הספרות העברית ברחבות־מידה והיקף, שלא היה כמותה בספרותנו. במפעלו החדש השקיע שטיבל לא רק סכומי־כסף כבירים, אלא גם את כל נפשו ומאודו, את עקשנותו ואהבתו הנלהבה ליצירה העברית. תכנית פעולתו היתה פשוטה וגרנדיוזית כאחת: ספרות אוניברסלית בלשון העברית.

א. י. שטיבל שאף לחדש את היצירה העברית המקורית ולהכניס את מיטב הספרות העולמית, העתיקה והמודרנית, אל אוצר ספרותנו. הספרות העברית לשעבר הוציאה בידיה מתוך רשותה את הקורא העברי. הקוראים האינטלגנטיים שנזקקו לתרבות העולמית ושלא מצאו את מבוקשם בספרות העברית, הוכרחו לנוע בספרויות־הנכר ומכיוון שיצאו מתחום ספרותם שוב לא חזרו אליה ודבקו בתרבויות הנכר. א. י. שטיבל ביקש לחזק את האזרחוּת במלכות ספרותנו, שאף למלא את הביקוש אחרי הספרות העולמית בתחומי הספרות העברית. מיטב הספרות הכללית והעברית בלשון העברית – כזו היתה סיסמתה של הוצאת שטיבל. לתכלית זו הקים שטיבל את הבימה המונומנטלית “התקופה” ונגש להוצאת מיטב התרגומים של היצירה העולמית. בראש ההוצאה הועמד דוד פרישמן. הוצאת הספרים התחילה את פעולתה בימי המבוכה המדינית אשר שררה ברוסיה בימי הממשלה הזמנית של קרנסקי. למרות אי־הבטחון הציבורי החליט א. י. שטיבל לנצל את האפשרויות הזמניות לשם פעולה ממשית. במשך שלוש שנים (1917–1920) הוצאו שלשה כרכי “התקופה”. “התקופה” בשפע תכנה ובצורתה המהודרת, שלא היה דוגמתה בכל הספרות העתית העברית, היתה הפתעה מדהימה לקהל הקוראים העברי. הוצ. שטיבל הוציאה מלבד “התקופה” גם תרגומי ספרים של ל. נ. טולסטוי, טורגניב, היינה, מטרלינק, רומן רולן ובורכרט. אבל גורל ההוצאה נחתם על ידי המהפכה הבולשבית. אנשי היבסקציה החרימו את בית־הדפוס ופזרו את המסדר (“זאַץ”) של שלשה ספרים (“ז’רמינל”, “מַדַם בוברי” וְזַ’ן קרישטוף – חלק ב') שהיו כבר מסודרים להדפסה. הוצ. שטיבל נתבטלה. שטיבל מילא את ידי ד"ר י. כהן ופ. לחובר לחדש את ההוצאה בורשה ובעצמו הקים בארצות הברית סניף להוצאת־ספריו המחודשת.

בשנת 1920 נוסד בניו־יורק הסניף האמריקני. במשך שנה ורבע הוציא הסניף 5 כרכים (15 חוברות) של הירחון “מקלט”, (בעריכת י. ד. ברקוביץ) שבו השתתפו טובי הסופרים העבריים שבתפוצות. הסניף הדפיס גם שורה של ספרים וביניהם את “חיי אדם” לשלום עליכם, “תולדות הפילוסופיה בישראל” לד“ר ד. ניימרק (כרך אחד), “הדמיון היוצר” לת. ריבו, “ביערות פולין” לאופטושו, כתבים נבחרים לפ. אלטנברג ועוד. אבל הסניף האמריקני לא האריך ימים ובשנת 1922 הפסיק את פעולתו. כפי שיש לראות מתוך המכתב הגלוי של המו”ל אל חותמי המקלט שנתפרסם עם הפסקת הירחון היה מספר חותמיו של “המקלט” בשנה הראשונה לקיומו – 687 לשנה, 1234 לחצי־שנה, ביחד 1921 חותמים. נמכרו ג"כ כ־200 חוברות בודדות. במשך הרבע הראשון של השנה השניה הגיע מספר החותמים ל־749. ההוצאות המינימליות של “המקלט” עלו ל־60 אלף דולרים בשנה, ושל כל הוצאות שטיבל באמריקה למאתים אלף דולרים. מתוך הכרה שבסכום כזה אפשר ליצור פי חמש באירופה שזכתה אז לאינפלציה, החליט א. י. שטיבל להפסיק את פעולת הסניף.

לא הגורם המסחרי לבדו הביא לביטול הסניף. בהזדמנות זו כדאי לציין עובדות אחרות שהכשילו את הוצ. שטיבל באמריקה, עובדות המעידות על ההפקרות הבלתי מרוסנת השולטת בחוגים ידועים של עולמנו הספרותי והציבורי. ה' שטיבל בשאיפתו להרחיב את חוג הסופרים הקבועים של ה“מקלט” ולקרב סופרים אידיים לספרות העברית, כרת חוזה עם הסופר אופטושו, שהתחייב לכתוב עברית את שני החלקים האחרונים של הטרילוגיה “ביערות פולין” בתנאי שהתרגום האידי יופיע לא קודם מאשר כעבור שנה אחרי הופעת המקור העברי בדפוס. מלבד זאת התחייב אופטושו לכתוב עברית נובֵלות מקוריות בשביל ה“מקלט”, וכמו כן לתרגם עברית את אלו שנדפסו אידית. בעד עבודתו זו קבל אופטושו למפרע סכום של 7.500 דולרים. אבל אופטושו לא קיים את התחייבותו – מלבד 2–3 נובלות שכתב בעד “המקלט”. הסופר אופטושו התנצל אח“כ שהתנקם במו”ל עברי בעד העלבונות והיסורים שסבל ממולי"ם אידיים.

א. י. שטיבל שאף לשתף בספרות העברית גם את הסופר האידי ברגלסון שהתחייב ע"פ חוזה לתרגם בעצמו את סיפורו “נאָך אַלעם” (ככלות הכל) ולכתוב נובלות בעד הירחון. גם ברגלסון קבל את הכסף למפרע, אבל לא קיים את הבטחתו.

הסופרים האלה לא רצו להתגאל בלשון העברית, אבל עקביותם האידיאולוגית לא חלה על שכר הסופרים שהיה כשר בעיניהם בתכלית הכשרות.

עוד עובדה אחת השופכת אור על הנימוסים המתגלים לפעמים גם בעולמנו העברי. ה“מקלט” נדפס בכמות של 5 אלפים טפסים, מהם נועדו 2.000 בשביל אמריקה ו־3.000 – בשביל פולין. ה“מקלט” בפולין לא הופץ אלא לשם תעמולה לטובת הספרות העברית בלבד, כי דמי המשלוח של כל חוברת שנשלחה מאמריקה לפולין עלה על מחירה בפולין. והנה נמצא אחד המולי“ם בפולין, שהיה קונה את כל חוברות “המקלט” שנשלחו לפולין לשם מטרות תעמולה, והיה שולחן בחזרה לאמריקה ושם התחרה ב”מקלט" האמריקני. הונאה זו – לפי דברי שטיבל – היתה אחת הסיבות שהכשילה את ה“מקלט” באמריקה.

בשנת 1920 אחרי ביטול הוצ. שטיבל במוסקבה, ניגש סניף ההוצאה בורשה לפעולתו המאומצת. העורך הראשי של ההוצאה היה דוד פרישמן והחל מהכרך העשירי של “התקופה” – ד"ר י. כהן ופ. לחובר (בעריכת כרכים אחדים השתתף גם יעקב פיכמן). במשך שנות קיומו (1920־27) הוציא הסניף 20 כרכים של “התקופה”, לרבות את ההוצאה החדשה של שלושת הראשונים שנדפסו במוסקבה. כרכי “התקופה” הכילו את מיטב היצירה העברית בגולה. הסניף הורשאי הוציא גם את מבחר התרגומים של הספרות העולמית. נעשו תרגומים מהספרות הרוסית (טולסטוי, דוסטויבסקי, פושקין, טורגניב וצ’יכוב), הפולנית (ז’ולבסקי, סנקיביץ, מיצקיביץ וקרשינסקי), הצרפתית (גואי די מופסן, מטרלינק, פרנס, פלובר ורומן רולן), הגרמנית והאוסטרית (שילר, גיתה, הויפטמן, היינה, וסרמן, קלרמן, שניצלר ואלטנברג), האנגלית (ביירון, שכספיר, דיקנס, וילד ולונדון), הסקנדינבית (אובסטפלד, בנג, המסון) וההודית (טגורה).

מהספרות העברית המקורית הוצאו: היצירות של טשרניחובסקי, מרדכי בן הלל הכהן, קבק, קמחי, ראובני, שטיינמן ועוד. מהספרות המדעית המקורית והמתורגמת: “חיי התרבות בישראל” להרשברג, “אנשי מופת” ו“מסות ומחקרים” לאמרסון, “תולדות הפילוסופיה החדשה” (3 כרכים) לוינדלבנד, “פילוסופיה של אמנות” לטן, “תורת המדות” לשפינוזה וספנסר, “גבורים ועדת גבורים” לקרלייל ועוד.

בשנת 1916 עלה הכורת גם על הסניף הורשאי. סיבת הליקוידציה של ההוצאה הפולנית – היה המשק הלקוי של הנהלת ההוצאה. הוכרזה למשל חתימה על כרכי־“התקופה” וסריה של ספרים בזמן של אינפלציה, ועד שיצאו הספרים מהדפוס, נפסל הכסף. נדפסו ספרים חדשים בטרם שנגמרה הדפסת ספר אחד על כל חלקיו. נקנו כתבי־יד של סופרים צעירים ומתחילים בשעה שבתיק המערכת היו מונחים תרגומי הומרוס, שכספיר, איבסן ואחרים. בהוצאת־שטיבל כאילו נתרכזו כל המכשולים והליקויים שליוו את המולו"ת העברית בגולה כל ימי קיומה.

עבודת הוצאת שטיבל נתחדשה בברלין בשנת 1927 – ועל גבה מעיק עול חובות קשה מנשוא, ירושת הכשלון מימי קיומה בוורשה, עול שעיכב בעד התבססותה החמרית בברלין. חברי המערכת של ההוצאה ושל “התקופה” היו: ש. טשרניחובסקי, ב. צ. כץ וש. רבידוביץ. ההנהלה היתה בידי שני האחרונים ומר ב. כהן. במשך ימי־קיומה המעטים בברלין הספיקה להוציא לאור את הכרכים כ“ג–כ”ז של “התקופה” (כרך כ“ו–כ”ז נדפס בת"א), סוימו הרומנים המתורגמים של טולסטוי, דויסטויבסקי, רולן, דיקנס וכו', “גורגיאס” לאפלטון, רומנים מקוריים של בלנק (צאן), הלקין (יחיאל ההגרי), ז’בוטינסקי (שמשון), הוצאה חדשה של “חיי אדם” לשלום־עליכם, הוצאת “איליאס” בתרגום טשרניחובסקי, “נגד אפיון” ועוד. ההוצאה הכריזה על חתימה על ספרי־שטיבל ו“התקופה” שזכתה להד נאה. בינתים הכביד המשבר העולמי את ידו על היהדות באירופה המזרחית ובאמריקה כאחד, וביחוד על קהל הקוראים העבריים. גברו גם – מצד שני – הנטיות ש“אסור” לקיים הוצאת־ספרים עברית מרכזית מעין זו בגולה. ולמרות כל העמל הרב שהשקיעה ההנהלה בקיום הוצאת־הספרים בברלין, למרות הסכומים הכבירים שהשקיעו בביסוסה האחים כהן (ברלין), הפסיקה הוצאת־ספרים זו את קיומה בברלין בסוף שנת 1929. יצוין הדבר, שלכרכי “התקופה” שיצאו לאור בברלין (מכ"ג ואילך) היו למעלה מ־1.800 חותמים וקונים בארצות הגולה (קרוב למאה בא"י). עם העברת הוצאת־שטיבל לא“י נפסקה הוצאת “התקופה” (מלבד כרך כ“ו–כ”ז הנ”ל) ששמשה “כל בו” לספרותנו במשך י”ג שנה.

מלבד הוצאות־הספרים הגדולות שנזכרו לעיל היו קיימות בכל הארצות הוצ.־ספרים בינוניות וקטנות, שהשתתפו אף הן כפי מידת יכלתן בבנין ספרותנו, כמו “עת לבנות”, “הספר”, “אופיר”, “תרבות”, “סנונית”, “מדורה”, “טרקלין”, “העוגן”, “מקור” ועוד. בתור תופעה אפינית יש לציין את העובדה, שבארצות אחדות, ביחוד פולין, הוציאו הסופרים בעצמם את כתביהם מאפס מול"ים.

ראויות לתשומת לב גם הוצאות־הספרים שטפלו בהוצאת ספרות לאומית־סוציאלית, שומרית וחלוצית. להוצ. ספרים אלו שייכות: 1) הוצאת “יסודות” (ספרים מקוריים של ד“ר הנס כהן, א. לוינסון, ד”ר א. טרטקובר, י. בן־צבי, א. רן־פולני ועוד), 2) הוצ. הספרים “לכל”, הוציאה ע"פ ספרים מתורגמים, 3) הוצאת “השומר הצעיר” בפולין, 4) ספרית “החלוץ” בפולין ועוד.

דרך כלל, החל משנת 1924 מתחילה שקיעת המולו“ת העברית ברוב ארצות הגולה. עם ייצוּב שער הכספים בגרמניה הולכות ומפסיקות את פעולתן הוצאות־הספרים העבריות שנתרכזו אחרי המלחמה במדינה זו. אחדות מהן: “דביר”, “אמנות”, ואחרי מהפכת היטלר גם “אשכול” (“האנציקלופדיה הישראלית”) עלו ונשתקעו בארץ־ישראל. גם על המולו”ת העברית בפולין עברה הכוס. הוצאות הספרים במדינה – מקצתן נסגרו, מקצתן הגבילו את חוג פעולתן ונצטמצמו בעיקר בהוצאת ספרי־לימוד וספרי־קודש.