מה הן דרכי הפעולה של המולו“ת העברית בגולה? מאפס מקורות סטטיסטיים יהודיים על המולו”ת העברית נשתמש במקורות בלתי־יהודיים, שלמרות אי־שלמותם יש בהם כדי לשפוך מקצת־אור על שאלתנו. נעמוד על התפתחות התנועה המולי“ת העברית בפולין, שהיא המדינה היותר טיפוסית בשביל המולו”ת העברית בגולה. על ידי “הספריה הלאומית” (Bibljoteka Narodowa) בפולין הוצאה סטטיסטיקה של דפוסים בלתי פריודיים שהופיעו משנת 1928 עד 1932. מתוך המספרים האלה אנו למדים שבשנת 1928 נדפסו בכל מדינת פולין 1059 ספרים עבריים ואידיים, מהם: 249 בעברית, 804 ספרים באידית ו־6 ספרים בעברית ואידית. הדפוסים נתחלקו לפי סגולותיהם באופן דלקמן:

השתמשנו בלוח זה במונחים של מחברי הסטטיסטיקה הטעונים הסברה. בסעיף “מדע” נכללה ספרות דתית ורבנית־פרשנית המהוה את רוב הספרים של סעיף זה בלשון העברית. הסעיף “ספרות פופולרית־מדעית” כולל גם את ספרות־הילדים. אל “התעודות הציבוריות” שייכים – לפי הגדרת מחברי הסטטיסטיקה – כל דברי־הדפוס, שאינם נשוא של מסחר־ספרים, והם: דינים וחשבונות, מאזנים, תקציבים, תקנונים, תקנות, לוחות, תעריפים, קטלוגים, קול־קוראים וכל מיני דברי דפוס, שמוציאים הממלכה, הסתדרויות, מוסדות ויחידים לשם אינפורמציה, תעמולה, רקלמה וכו'. מתוך הסבר זה יתברר לנו היחס ההדדי בין המולו"ת העברית והאידית.

1) במולו“ת העברית תפסו מקום בראש ספרות־הילדים, ספרי־הקודש וספרי הלימוד; בכל המקצועות האלה עלתה המולו”ת העברית על האידית.

2) המולו"ת האידית עלתה על העברית בספרות היפה. מספר הספרים שהוציאה מהוה 86,4% ממספר הספרים הכללי בשתי הלשונות.

3) מספר הספרים המקוריים ביחסו למספר הספרים המתורגמים יותר גדול בספרות העברית מאשר בספרות האידית.

4) מספר הספרים העבים ביחס למספר הקונטרסים והספרים הדקים עולה בספרות העברית מאשר באידית.

5) הספרים האידיים שהופיעו בשנת 1928 מהוים 76,3% והעבריים – 23,7% של מספר הספרים הכללי שהופיעו באותה שנה. אבל אם ננכה ממספר הספרים את ה“תעודות הציבוריות” שאין להן שום ערך ספרותי, יגיע מספר הדפוסים האידיים ל־65,2% והעבריים – ל34,8%. והוא הדין גם עם מספר הטפסים.

בשנת 1929 נתחלקו הדפוסים באופן דלקמן:

אף בשנת 1929 אנו רואים אותו היחס האפיני בין הוצאת הספרים בעברית ואידית אשר בשנת 1928.

בשנת 1930 נתחלקו הדפוסים באופן כזה:

אף טבלה זו מאשרת את הקוים האפיניים של הוצאות הספרים בעברית ובאידית מלבד השינוי שחל בסעיף של ספרות פופולרית־מדעית לטובת האידית. ההבדל העצום בין מספרי הספרים והטפסים בא בעיקר בשל הסעיף “תעודות ציבוריות”. בעוד שבעברית מהוה סעיף זה 17,1% של מספר הדפוסים העבריים, מהוה הוא באידית 57,3% של הדפוסים האידיים. מספר הטפסים של תעודות אלו מגיע בעברית עד 57.000, המהוים 22,3% של כל הטפסים העבריים, בעוד שבאידית מגיע המספר עד ל־4.631.000 טפסים, המהוים 87,7% של כל הטפסים האידיים. המספר הכביר הזה נגרם בעיקר ע"י הבחירות אל הסיים, המצמיחות כרגיל כרוזי־תעמולה במספר ענקי.

בשנת 1931 נתחלקו הדפוסים באופן דלקמן:

גם בטבלה זו נשתמר בדרך כלל היחס בין מספרי הדפוסים של כל סוג וסוג. המספר הבינוני של הספרים העבריים שהוצאו בכל שנה – הוא 228. אם ננכה מהמספר הזה את התעודות הציבוריות – יגיע המספר הממוצע – ל־198. אם ננכה ממספר הספרים העבריים גם את הספרים השייכים לסוג המדע, כלומר הספרות הדתית והרבנית, הרי המספר הממוצע של הספרים החילוניים יגיע ל־145 דפוסים בשנה. עוד פחותה מזו כמות הדפוסים של הספרות היפה (בלי ספרי־הלימוד) המגיעה ל־112 ספרים בשנה. המצב הזה שהורע בשנות 1932־33 מעיד על סכנת־החורבן הצפויה ליצירה העברית בגולה.

כדי לקבל מושג ברור על מצב המולו“ת העברית בגולה, נעמוד על הוצאתו של טיפוס הספר העברי היותר נפוץ בגולה, על ספר־הלימוד. ספר־הלימוד העברי נהפך בחיינו לגורם יצירתי חשוב. עוד לפני המלחמה היתה ניכרת התעוררות רבה בשוק ספרי־הלימוד. ש. צ’רנוביץ ראה בשעתו בהתעוררות זו אילוסיה של חיים ותנועה. רבוי הספרים מסוג זה לא היה לדעתו דרישת חיים הכרחית. ספר־הלימוד היה אז מין קיצור של חינוך עברי, בחינת לימוד תורה “על רגל אחת”, שאחריו בא החינוך הכללי בביה”ס הבלתי־יהודי, אשר השכיח מילדי ישראל את תלמודם העברי בזמן קצר. לפי הערכת צ’רנוביץ על יסוד המספרים של זמנו – “הנפוצים ביותר היו ספרי הלימוד למתחילים ולא ספרי קריאה וחריסטומטיות ובה במידה שספר הלימוד היה מיועד בשביל ילדים יותר קשישים, הלכה ופחתה התפשטות הספר, מפני שהילדים בקרו את ביה”ס העברי לכל היותר 3 שנים ואחר כך נכנסו אל בית הספר הכללי".

התמונה הזאת נשתנתה עכשיו בארצות אירופה המזרחית שינוי יסודי. האילוסיה נהפכה למציאות. החינוך העברי השלם שלא היה קיים לפני המלחמה הוא אחד הכיבושים הנפלאים של תנועתנו הלאומית. בית הספר הלאומי חדל מהיות פרוזדור לטרקלינה של ההשכלה הכללית, אלא הוא הטרקלין גופו המכנס רבבות מבני הנוער הישראלי. במוסד החינוכי החדש לומד הילד לא שלוש שנים, אלא מ־7 עד 15 שנים. השאיפה אל הגמנסיה הבלתי־יהודית פסקה מהיות אידיאל של הורים ותלמידים, ראשית מפּני שהאידיאלים הציבורים־לאומיים החדשים שכבשו את הנוער דחו את האידיאלים הקודמים, שנית מפני שנתמעט ערכן המעשי של זכויות הגמנסיות הממשלתיות ושלישית מפני שמקצת הגמנסיות העבריות מקנות אף הן זכויות לחניכיהן. ספר הלימוד העברי נעשה איפא במדת־מה קריטריון של חיים ותנועה.

ואף על פי כן – אין אנו רואים עליה בהדפסת ספרי־הלימוד והפצתם. להיפך, בשנים האחרונות הולך ויורד מספר הספרים והטפסים העבריים הנדפסים בפולין, לדוגמא, כפי שאפשר לראות מהטבלה הבאה.

הוצאת ספרי־למוד עבריים ואידיים בשנות 1924–1933 בפולין

(מספר הטפסים באלפים)

המספר הכללי של ספרי הלימוד העבריים הגיע בשנות 1928־32 ל־139 ושל האידיים – ל־112, ז. א. שהמספר הכללי של ספרי הלימוד העבריים עלה ב־18% על האידיים ומספר הטפסים העבריים עלה ב־72% על הטפסים האידיים. חוץ משנות 1928־9 מתבלטת בתקופה הנידונה ירידה הן במספר הספרים הן במספר הטפסים. ירידה זו תתבלט ביותר, אם ניקח את ההוצאה הממוצעת של ספרי הלימוד העבריים והאידיים, כלומר מספר הטפסים הממוצע של כל ספר־לימוד (באלפים).

טבלה זו מראה לא רק על ירידת ההוצאה הממוצעת של הספר העברי והאידי, אלא גם על המספר הנמוך של הטפסים בשתי הלשונות, שנגרם ע"י רבוי הספרים המוצאים לאור. בו בזמן שההוצאה הממוצעת של ספר הלימוד הפולני מגיעה ל־7,52, האוקראיני – ל־4,65 והליטאי – ל־2,03 (כולם בפולין) מגיעה ההוצאה הממוצעת של הספר העברי ל־1,71 והאידי – עוד פחות מזה. אי־הנורמליות של ספר־הלימוד העברי והאידי כלפי ספרי הלימוד של אומות העולם מתבלטה עוד בשני כיוונים:

1) ספרי הלימוד העבריים מהוים 14,5% של מספר הספרים הכללי המוצָאים עברית, וספרי־הלימוד האידיים – 3,44% של המספר הכללי. יוצא איפא, שכל ספר עברי שביעי וכל ספר אידי שלושים הוא ספר לימוד, בעוד שאצל הפולנים כל ספר ששה עשר הוא ספר־לימוד.

2) אפיני מאד הוא גם תכנם של ספרי הלימוד העבריים והאידיים. בעוד שבפולין מהוים ספרי לימוד הלשון (הפולנית) – 23,4% של מספר הספרים הכללי, מגיעים ספרי הלימוד של הלשון העברית והאידית ל־75%, והשאר – הם ספרי לימוד למתימטיקה, טבע ולהיסטוריה. העובדות והמספרים האלה הנוגעים לסוג הספר העברי היותר נפוץ מספיקים, כדי לציין את מצבה הירוד של המולו"ת העברית בגולה.