הדפסת הספרים הוא רק צד אחד של המטבע המולי“ת. הוצאת־הספרים העברית קשורה אורגנית בפעולה תרבותית מסוימת, המשמשת יסוד ציבורי וחמרי לכל יצירתנו הרוחנית, הקובעת את גורל כל חיינו התרבותיים בגולה והיא: הפצת הספר העברי. התפשטות הספר העברי בגולה נפגעה קשה מזעזועי התקופה. בשנות תרנ”ד–תר“ס, שהיו תקופת הפריחה והגאות של המולו”ת העברית, היו נמכרים כאלפַּים טפסים מכל ספר בשנה. רוב הספרים הופיעו אז בשתּים־שלוש מהדורות. ספרים כ“זכרונות לבית דוד”, “דניאל דירונדה” ואפילו “אגרות יל”ג" נמכרו בחמשת אלפים טפסים; “תולדות השלמת האדם” – ארבעת אלפים; שירי משוררי ספרד – שלשת אלפים. אבל גם תקופת זוהר זו לא האריכה ימים והחל משנת תר"ס מתחילה ירידה מהירה של התפשטות הספר העברי. ספריהם של פרץ ופרישמן נמכרו במספר מאתים בשנה. ספרי ברדיצ’בסקי נפוצו במשך 7 שנים במספּר 400. השיטה של הכרזת חתימה על ביבליותיקאות עוררה אמנם התלהבות בקרב הקוראים והגבירה את כוח־הקניה של הספר, אבל עד מהרה כבתה אש התּלהבותם ומספרם ירד מטה מטה. “הביבליותיקה העברית”, למשל, שהתחילה ב־3,500 חותמים וששמונה החוברות הראשונות שלה נפוצו בעשרת אלפים הגיעה למכירת מאה קומפלטים בשנה. “הביבליותיקה הגדולה” שהתחילה ב־1200 חותמים גמרה ב־240. “ספרות” שהתחילה את הוצאת הביבליותיקה שלה ב־500 גמרה במאה. הנומרים הראשונים של “רשפים” (1–6) נמכרו ב־4000 טפסים, מהנומר הששי עד העשרים – 2.000, מהעשרים עד השלושים – 1.500 ומהשלושים עד החמשים – רק אלף.

על התפשטות הספר העברי בתקופה שלאחרי המלחמה מעידים המספרים הבאים. במשך חמש השנים האחרונות נמכרו בפולין (ופולין יכלה לשמש דוגמא לשאר ארצות הגולה) במספרים עגולים:

4 כרכים של כתבי ח. נ. ביאליק (הוצ. “חובבי השירה העברית”, ברלין, תרפ"ג) 2.500 קומפלטים; הכרך הראשון (שירה) – 3.500.

“תולדות הספרות העברית החדשה” ללחובר – 1.500 קומפלטים; “צריף העץ” לעבר הדני – 800.

במספר 500 קומפלטים נמכרו: “ספר האגדה” מאת ביאליק ורבניצקי (הוצאה שניה מנוקדת); “גולה ונכר” לקויפמן (4 ספרים); “הסוציולוגיה של היהודים” לרופין (4 ספרים); “קידוש השם” לשלום אש.

במספר 350–400 נמכרו: “תולדות החסידות” לפרופ. ש. דובנוב; “קסמי מולדת” לבורלא.

במספר 250–300 נמכרו: “מרגלים או גבורי המולדת” ליערי; “נגד אפיון” לפלביוס; “החסידים והחסידות” להורודצקי.

במספר 150–200 נמכרו: “דברי ימי עולם” לוֶלס; “דברי ימי ישראל” לדובנוב; “דברי ימי ישראל” לשמחוני; “ספר הימים” להרצל; “מלחמות היהודים” לפויכטונגר; “השגעון הגדול” לאביגדור המאירי.

במספּר עד 100 נמכרים רוב הספרים הבלטריסטיים של הוצ. “שטיבל”, “אמנות” ו“מצפה”.

הספריה הפילוסופית של האוניברסיתה בירושלים – 50 טפסים כל ספר. הקובצים המדעיים “תרביץ”, “לשוננו” – 30 טפסים כל ספר; “קרית־ספר” – 25.

“המלון העברי” לגרזובסקי וילין 3 מהדורות – 1.500; “מלון של כיס” לגרזובסקי וילין – 800; מלון עברי־פולני ופולני־עברי לוולמן־סירצ’קא – 800.

רשימה קצרה זו מראה במידת מה על הביקוש הספרותי השולט בשוק הספרים. אם נקח בחשבון, שהספרים הנזכרים ודומיהם נמכרו במשך חמש שנים, תתבלט לפנינו הירידה המבהילה של התפשטות הספר העברי.

מה הן הסיבות שגרמו לירידת הפצתו של הספר העברי בגולה?

1) אחת הסיבות הכלליות שרישומה ניכר ביותר בחיי היהדות בגולה – הוא המשבר הכלכלי. חלק הגון של המעמד הבינוני שעליו היו נמנים רוב קוני הספר העברי נתרושש ואין ידו משגת להפריש כסף מתקציבו המקוצץ לקניית ספרים.

2) במשבר הכלכלי קשור המשבר הציבורי־מוסרי העובר על כל העולם. אנו עומדים בפני תופעת חיים מעציבה, משבר הספר. ירידת הספר הוא פרי ירידה תרבותית המתגלה אצל כל העמים. פגעי התקופה ומצוקותיה שזעזעו את בני הדור, החלישו את התענינותם בספרות. את מקום הספר הולכים ויורשים הרַדיו, הראי־נוע, האספורט והאמנות הזעירה. שינוי ערכין תרבותי זה נתן את אותותיו גם בחיינו.

אבל מלבד הסיבות הכלליות פועלות בחיינו גם סיבות מיוחדות שצמצמו את הפצת הספר העברי ואלו הן:

1) שפע התוצרת של הספר העברי בארץ. לפני המלחמה היתה תוצרת הספר העברי שהתרכזה בעיקר בורשה ובאודיסה – פחותה מבינונית וגם אז לא קלט הקונה העברי את תוצרת הגולה במדה הדרושה. בשנים האחרונות התפתחה תוצרת הספר העברי בא“י בטמפו מהיר ובמדה גדושה. במשך שנות תרס”ט–תרצ"ג נדפסו בארץ ישראל 4077 ספרים, מהם: 2717 בתל־אביב ו־1360 בירושלים. על ההתפתחות המהירה של תוצרת הספרים מעידה הטבלה הבאה: (המספרים לפי מ. בלושר).

כפי שאנו רואים מן הטבלה, התחיל גידול התוצרת בתל־אביב בשנת תר"ץ והגיע למרום פסגתו ב־4 השנים האחרונות. פריחת התוצרת של הספר העברי בארץ תתבלט ביחוד, אם נשוה אותה עם תוצרת הספר העברי בגולה. בחמש השנים האחרונות הוצאו לאור:

כפי שהראינו לעיל קלטה הגולה חלק הגון של התוצרת הארצי־ישראלית

2) חוסר האירגון של ההפצה. אין ספק שהאירגון הלקוי של הפצת־הספרים בגולה הכשיל במדה רבה את המול“ות העברית בגולה. המוסי”ם העבריים – מקצתם חסרו יחס פנימי אל הספר העברי ואל הקונה העברי ומקצתם – היו משוללי נסיון ומומחיות בשדה הפצת הספר. בהרבה הוצאות־ספרים חסרה הנהלה מסודרת, מבוססת על יסודות משקיים; בו בזמן שהמולי“ם והמוסי”ם אצל אומות העולם אוחזים באמצעי תעמולה שונים, שיש בהם כדי להחיות את שוק הספרים ולהגדיל את כוח הקנייה והתצרוכת של הקונה (הכרזת חתימה על ביבליותיקות וכתבים מקובצים, הוצאת ספרים על ידי חוברות, הוזלת מחירים ותשלומים לשיעורים, הפצה בצורת פרסים לעתונות, פירסום ספרים ע"י ביבליוגרפיה, רקלמה מסחרית וכדומה) והם מחזיקים מעמד בפני לחץ המשבר, פשטו המו“לים העבריים את הרגל מאפס כשרון לארגן את מכירת הספרים בצורה שתתאים לתנאי חיינו ולצרכי הקורא העברי. האמצעים המועטים שאחזו בהם המוסי”ם העבריים לשם השבחת שוק־הספרים לא תמיד היו תכליתיים ולעתים – הזיקו יותר משהועילו וגרמו להרחקת הקונה מהספר העברי. אחד האמצעים הרגילים בארצות הגולה הוא “השבוע הזול”, כלומר הכרזת “שבועוֹת” של מכירת ספרים זולה. ה“שבועות” האלה שבאו תמידים כסדרם הכניסו במידה ידועה דמורליזציה בקרב קוני־הספרים התמידיים. ה“שבוע הזול” הרס את אימון הקונה לקביעות המחיר של הספר. אבל הרבה קונים נכוו ב“שבוע הזול” גופו. נמצאו מולי"ם ומוכרי־ספרים, שבטלית של “שבוע זול” האפילו על מעשי־הונאה: הוציאו קטלוגים חדשים, העלו בהם את מחירי הספרים ונתנו “הנחות” מהמחירים החדשים. ברור הדבר, שאמצעים ממין זה אינם עלולים להחיות את שוק הספרים העברי.

3) חוסר האירגון של הקוראים העבריים. אף סיבה זו היתה בעוכרי הספר העברי בגולה. בתנאי קיומנו בגולה לא תתכן הפצת הספר העברי בלי הבטחת מספר מינימלי של צרכני הספר העברי. אירגון כזה או שהיה חסר לנו לגמרי או שנתגשם בצורה אנטי־ציבורית, שעלולה היתה להפוך את ידידי הספר העברי לשונאיו. הנה לפני שנים מספר נתעורר בארץ הרעיון לארגן בגולה את קוראי הספר העברי וליצור בה שוק יציב לתוצרת ספרי “בֶצֶר”. (חברה שיתופית להפצת ספרי “אמנות”, “דביר” ו“שטיבל”) וככה – נוסד בגולה האיגוד “ידידי הספר העברי”, שמספר חבריו הגיע עד לאלף איש. חברי האיגוד נענו לקריאת “בצר” וחתמו על ספריו. אבל הרעיון הנהדר הזה נתחלל. רוב “ידידי הספר העברי” לא קבלו עד היום הזה את הספרים אשר חתמו עליהם ואשר שלמו את מחירם למפרע.

גם בפולין נעשה נסיון לארגן את מכירת הספר העברי על יסוד ציבורי ואף נסיון זה לא הצליח. כונתנו למפעל “קרית ספר”, אשר אורגן ע"י מרכז “תרבות”, כדי להמציא לקורא העברי ספרים עבריים בתנאים נוחים. אמנם החברה הצרכנית “קרית ספר” קיימת גם עכשיו, אבל היא מצטמצמת רק בהמצאת דפוסים ומכשירי־לימוד לבתי־ספר. אין ספק, שקואופרטיביות ממין זה הבנויות על יסוד ציבורי ועל בסיס חמרי מוצק עלולות לסייע להפצת הספר העברי על ידי הוזלת מחירו והרמת ערכו בעיני הקונה העברי. דוקא במוסדות כאלה טמון הגרעין הבריא של אותה הפעולה הציבורית, אשר לא הצלחנו לארגנה עד עתה ואשר יש בה כדי להגביר את הפצת הספר העברי בגולה.

4) אי־התאמה בין הספרים הנדפסים בגולה ודרישות הזמן. פרובלימה זו היא אקטואלית עד מאוד. המולו“ת העברית לא הרגישה בשנוי המשמרות, בשידור המעמדות הרוחניים שנתהוה בחיינו. מי הוא רוב־המנין של הקוראים העבריים? הדור הישן ירד מעל הבמה בתור נושא־התרבות העברית. היהודי המשכיל מהטיפוס הישן – מספרו מועט ואף הוא חדל מקרוא עברית. המעמד הבינוני, ה”בעל־ביתי" מוצא את מלוא סיפוקו הרוחני בעתונות האידית. במקום הדור הישן שהיה היצרן והצרכן הראשי של התרבות העברית, קם עכשיו נושא־תרבות חדש: הדור הצעיר, הנוער המתלמד, השומרי, החלוצי והמפלגתי. כל אלה ששאפו לארגן את הפצת הספר העברי מחוץ לתחום הנוער, מבלי לשתפו ברכישת הספר ובהפצתו – העלו חרס בידם. המולו“ת העברית הרוצה בקיומה וגידולה צריכה להביא בחשבון פעולתה את הגורם התרבותי החדש, צריכה לעמוד בקשר מתמיד עם כל הארגונים של התנועה הלאומית והעברית וביחוד עם ארגוני הנוער. התקשרות ארגונית זו טעונה גם התקשרות רוחנית, אידיאית: המולו”ת העברית צריכה לכוון פניה כלפי האידיאלים והדרישות הציבוריות של הדור.

5) הזנחת הספריה העברית בגולה.

6) חוסר עתונות עברית יומית בגולה.

מפני חשיבותם המיוחדת של שני הגורמים האלה נייחד עליהם את הדיבור.