העובדה היותר מעליבה בחיי תרבותנו היא — חוסר עתונות עברית יומית. עלבוננו הלאומי יעמק שבעתים מדי נזכור, שבמחנה העברים נמצאו כבר "אידיאולוגים”, שסתמו את הגולל על העתונות העברית היומית ומתוך להטים פובליציסטיים ופלפולים עקמומיים הצדיקו את הדין על החזיון המחפיר הזה.

אין מן הצורך להרבות דברים על ערכה של העתונות היומית. אף הטובים שבשבועונים והירחונים אינם יכולים למלא ולא ימלאו גם במקצת את שליחותו המיוחדת של היומן. היומן מכניס את העבריות אל המציאות היום־יומית, אל חיי החול; מבליט את רציפותה וקביעותה של העתונות העברית ומזיין אותה בכל אמצעי ההגבה ומכשירי־ההשפעה של העתונות היומית; והעיקר — יוצר סביבת־חיים עברית ודעת ציבור עברית, שבלעדיהן לא תתואר התפּתחותה של תרבות עברית בגולה.

מתוך הכרה זו לא פסקה העתונות העברית היומית להלחם כל ימיה על קיומה. למעלה משנים עשר עתונים עבריים יומיים הופיעו במשך 50 השנים האחרונות בגולה. כל פעם ופעם כשחדל עתון מהופיע, נמצאו גושים ציבוריים ויחידים, שמתוך גיוס כוחות והשקעות כספים היו מקימים מחדש את העתון. אבל בשנת 1931 נסגרה ”הצפירה" המחודשת בפולין ומאז לא נעשה שום מאמץ ציבורי לחדש את הוצאתו של עתון יומי בגולה.

קשה ומרה העובדה של הפסקת העתונות היומית בגולה אחרי חמשים שנות קיומה; מכאיבה השלמתו של הציבור העברי עם המצב; אבל מעליב ומחפיר שבעתים יחסם של הסופרים העבריים, שתמכו בעתונות העברית והאמינו בכוחה כל זמן שינקו מלשדה, ובצוק העתים, כשנשבר כוחה, עזבוה לאנחות ופנו אליה עוֹרף. על שום עמדה בגולה לא ויתר הציבור היהודי בקלות פלילית כזו, כמו על העתונות היומית. ולא בא ויתור זה אלא באשמת סופרים אשר מעלו בשליחותם והסגירו מבצר תרבותי בידי הגלות הממאירה במקום לעודד את העם להגנתו.

את הביטוי לדפטיזמוס זה נתן בן־ציון כ"ץ בשורת מאמרים, שהדפיס אחרי סגירת “הצפירה” בשנת 1931. לדעתו של כ”ץ אין יומן עברי בגולה יכול להתקיים בכוחות עצמו. ומכיון שבתנאי חיינו אין עתון יומי יכול לצפות לתמיכה (אלף דולרים בחודש) שתבטיח את קיומו, ממילא קיומו של יומן עברי הוא בלתי אפשרי. ומשום כך — פוסק ב. כ”ץ — “הצפירה” היא העתון העברי האחרון בגולה…

מה הם הנימוקים של משפט המות שהוּצא על העתונות היומית בגולה?

הנימוק הראשון הוא: לעתון עברי נחוצים לכל הפחות עשרת אלפים חותמים, ומספר חותמים כזה חסר לעתונותנו.

“אם בשנת 1914 לפני המלחמה בשעה שהתקיימו שני עתונים יומיים, “הצפירה” ו”הזמן“, לא היו לשניהם יחד יותר משנים עשר אלף חותמים בין ששת מיליונים יהודי רוסיה, איך זה אפשר לקוות, שעתה בין 3 מיליוני יהודי פולין יימצאו 10 אלפים חותמים? האם נוספו קוראים עברים במשך התקופה הזאת? האם לא התרגלו הקוראים האלה לעתונים בלשון היהודית”? (בן ציון כ"ץ).

יש להצטער שסופרים ותיקים מוצאים עוז בנפשם לפסוק הלכה בשאלות העומדות ברומו של עולמנו התרבותי על יסוד השערות התלויות על בלימה. מספר החותמים של העתון אינו דבר קבוע ועומד, אלא הוא תלוי בכמה וכמה תנאים, וקודם כל — באירגון הפנימי ובסידור המשקי של העתון. עתון מתוקן ומסודר — ששת אלפים חותמים מספיקים לקיומו. אבל אם גם נעמיד את מספר החותמים על עשרת אלפים, אפשר למצא בנקל מספר חותמים כזה, אם העתון יעמוד על מרום תעודתו מבחינה ציבורית ועתונאית. בפולין נמצאים בפועל אלפי קוראי־עתונים, אם כי ברובם שייכים הם לסוג קוראים אחר מזה שהיה קיים לפני המלחמה. מספר הצעירים המאורגנים בהסתדרויות־נוער והתומכים בתנועה העברית מגיע בפולין למאת אלף איש, מלבד הנוער הלאומי העומד מחוץ לכל תנועה ומלבד הדור הישן, הלאומי והדתי, שרובו לא ניתק את קשריו עם העתונות העברית. הנוער הלאומי השואב את חינוכו הציבורי מהעתונות המפלגתית יותר מאשר מהספר, הוא הנושא החי של העתונות היומית העברית. את הדור הצעיר הזה נרכוש לא ידי תעמולה קלוקלת ולא ע"י כרוזים סנטימנטליים, אלא על ידי עתון שידע לספק את צרכיו הרוחניים והנפשיים.

הנימוק השני הוא: כל העתונים העבריים שהופיעו עד עתה באירופה ובאמריקה — ה“מליץ” ו"הצפירה” — הפסידו. נפסק “הדואר” היומי באמריקה, אף על פי שהיה לו הון של 30 אלפים דולרים, נפסק "העם” המוסקבאי (בשנת 1917), אף על פי שבמוסקבה ישבו נדיבים, כמו פרסיץ, ניידיטש, זלטופולסקי, פורלישבסקי ועוד. נפסק "הזמן”, אף על פי שיעקב ריבקין השקיע בו סכום של 43 אלפים רובל; נפסק “היום”, אף על פי שתנחום לוין השקיע בו סכום קרוב לעשרת אלפים רובל, נפסקה “הצפירה” המחודשת, אף על פי ששליט השקיע בה עשרת אלפים דולרים וכו' וכו'.

אבל כל העובדות האלו אינן אומרות כלום. הנה ירחונים ורבעונים כמו “מקלט” ו"התקופה” עלו בעשרות אלפים דולרים וגם כן לא החזיקו מעמד, אף על פי שמתנגדי העתונות היומית הם חסידים נלהבים של עתונות שבועית וחדשית. העובדות הנזכרות מעידות רק שאפילו ההשקעות המרובות לא יכלו להציל את העתונות היומית העברית מהמוקשים והמכשולים אשר פרשו שלא מדעת הנהלות העתונים לרגליה. הסידור המשקי הלקוי הוא שגרם לכשלונה של העתונות העברית היומית, אשר לא יכלה להחזיק מעמד למרות ההשקעות והתמיכות העצומות של עסקנים ונדיבים עבריים.

כל הרוצה לקבר את העתונות העברית היומית בגולה נאחז… ב"הצפירה”. הנה נסתה "הצפירה” לחדש פעמַים את קיומה בפולין העצמאית ופעמַים לא עמדה בנסיונה. אבל היש להקיש מהעובדות האלו על עצם אפשרות הקיום של עתון עברי בפולין?

אם לדון על חידוש "הצפירה” מהצד האירגוני והמשקי, אין לו דוגמה בקורות העתונות לחוסר אחריות ציבורית. כשנגש הועד “למען הצפירה” לחדש את העתון, (ודוקא ועד זה נגש לייסודו מתוך מגמה אידיאלית) לא היו לו בקופתו אלא 900 דולרים; מלבד זאת השיג אלף דולרים בתור הלואה מהג’וינט. קרוב לאלף דולרים הוציא על סידור בית הדפוס ובשאר הכסף נגש להוציא את העתון. כעבור זמן מה אחרי הוצאת “הצפירה”, נתקלקלו אותיות מכונת הדפוס וצריך היה להחליפן באחרות, אבל לקואופרטיבה של "הצפירה” חסרו מאה דולרים לשם קניית אותיות חדשות, והקוראים שלא יכלו לקרא את העתון מפני טשטוש האותיות, סלקו לאט־לאט את ידיהם ממנו. כל תקותם של מחדשי “הצפירה” היתה — שתנתן תמיכה לעתון על ידי הקרנות הציוניות, כשם שניתנה בשעתה ל”היום”, ומכיון שהתמיכה לא ניתנה עכשיו — נסגרה “הצפירה”… בתולדות העתונות הכללית קשה למצא דוגמה לעשיית־עתונים כזו.

לא טוב ביותר היה מצבה של ”הצפירה” גם בתקופת התחדשותה השניה. אף תמיכתו הכספית ההגונה של ה' שַׁליט לא רפאה את ליקוייה האירגוניים. אבל לקוי שבעתים היה העתון מבחינת העריכה. אם העתונים העבריים לשעבר סבלו מעודף עורכים וחברי־מערכת, הנה המציאה “הצפירה” המצאה חדשה: מערכת שאף עורך אחד לא הקדיש את עצמו כולו לאותו עתון. על תקלה זו עמד בשעתו גם ב"צ כ”ץ ובנידון זה צדק בהחלט.

אבל לחביתה זו שטוגנה בלי ביצים ובלי חמאה חסר עוד דבר אחד: פרצוף ציבורי, כיוון רוחני. “הצפירה” לא חלתה ולא הרגישה בתמורות הזמן ובחילוף המשמרות. את יתדותיה תלתה בעיקר בקוראים ה”בעל־ביתיים” הנכבדים. “הצפירה” לא ראתה את הדור הצעיר, כשם… שהדור הצעיר לא ראה את “הצפירה”. בשעה שה' שליט אמר בשנת 1931 לחדש את “הצפירה”, הזמין את א. לוינסון והציע לפניו להכנס למערכת ביחד עם ה' הפטמן ויעקובוביץ. ל. הסכים להצעה בתנאי אחד: "הצפירה” צריכה להתחדש גם בתכנה. העתון צריך לשמש כלי לתנועה העברית הצעירה, לאידיאלים החברתיים של הדור הצעיר ולמאמציה והישגיה של התנועה הציונית העובדת מבלי שיטושטש על ידי זה גם אפיו הבלתי־מפלגתי של העתון. ההצעה לא נתקבלה. “הצפירה” המחודשת המשיכה את כיוונה הציבורי המסורתי שהביא סוף סוף לכּשלונה האחרון.

ורשות בידינו לשאול: האפשר להכליל את העובדות העלובות האלו ולהסיק מהן מסקנות ביחס לעתונות העברית היומית בכללותה? במשך שנה שלמה התקיים עתון עברי בלי כסף, בלי יסוד אירגוני, בלי עריכה, מספיקה בלי כיוון ציבורי, בלי תמיכת הנוער — האין עובדה זו מעידה, להיפך, על כוחה החיוני של העתונות העברית?

סוף דבר: יש ויש בפולין — ואולי גם בארצות הברית — מקום לעתון עברי יומי, עתון בעל כיוון ציבורי, המותאם לדרישות התקופה ולצרכי הדור, עתון שישמש ביטוי לרוח ולתוכן המהפכני של תנועתנו הציונית והעברית. אבל עתון כזה יקום מתוך אמונה בקיומו והכרת הכרחיותו, על ידי אירגון הקוראים בכל המעמדות והשכבות העבריים, על ידי עריכה מתוקנת ועל ידי הנהלת משק מסודרת. ביסוסו של יומן עברי בגולה צריך להיות — אחת הדאגות העקריות של “הברית העברית העולמית”.