הראינו לעיל על סיבות הירידה של היצירה העברית בגולה. הסיבות הן: חוסר האירגון של ההפצה; חוסר האירגון של הקוראים העבריים; חוסר רגולציה של שוק הספרים; הזנחת הספרנות העברית; חוסר עתונות יומית בגולה; משבר הספר. מכלל ה“לאו” אתה שומע את ה“הן”. בקביעת הסיבות כלולה גם התוית הדרכים להבראת יצירתנו בגולה. כל הדרכים האלה פונים לנקודה מרכזית אחת: האירגון. מכל מקצועות פעולתנו התרבותית בגולה זכה רק החינוך בלבד לאירגון ציבורי, פחות או יותר מתוקן. שאר מקצועות התרבות הם — לכל היותר — רשות־יחיד של איניציאטיבה פרטית, שאין בכוחה למלא אף במקצת את תעודת־התרבות הגדולה והאחראית של הדור. חוסר־האירגון העצמי בשדה היצירה הוא פרי־הבאושים של דפטיזמוס ציבורי, אשר הכניסו למחננו עסקנינו הלאומיים, שבקוצר רוחם ובקוצר ראייתם ביטלו את המצוות המעשיות של תחיתנו הרוחנית, כדי לפטור את עצמם מחובת הגשמתן. אין לזלזל כמובן בערכה היוצר של היזמה הפרטית (וביחוד המולו”ת) בשדה התרבות העברית, אבל כל יזמה פרטית פועלת בגולה, כמו בארץ, רק בגבולות היכולת של היחיד ורק בה במידה שהיא יכולה להפיק תועלת חמרית לעצמה. אולם פחות מכל יכול המפעל התרבותי בגולה להתבסס על הריוח. התנועה העברית לא תתקיים לעולם, אם לא יחיינה הרצון המשותף והרוח האידיאליסטי של המחנה העברי לזרמיו השונים. בחיי היהדות בגולה יש ויש זיקה למחשבה עברית, ליצירה עברית, להגשמה עברית. יתר על כן: תקופתנו עולה על כל התקופות שקדמו לה ביכולת־היצירה הפוטנציאלית. סימנה: ראשית־ההתגלות של היסוד התועלתי, האינטרס העברי. ואם בּכל זאת אנו רואים ירידה של היצירה העברית, הרי זה מפאת חוסר יסוד האירגון בתנועתנו.

ומכאן — הקוים האפיניים של יצירתנו וּפעולתנו בגולה: חוסר־שיטתיות, מקריוּת, אי־תכליתיות. את גורל תרבותנו מכוונת לא תכנית־פעולה קבועה מראש הנובעת מתוך צרכיה החיוניים, אלא יד־המקרה. משלים אחדים. תרגום יצירות־המופת של הספרות העולמית ודאי שהוא גורם חשוב בחיי התרבות של האומה. אבל בשעה שתירגמו לעברית את ה,,פילוסופיה של אמנות” לטֶן, כבר עבר עליה זמנה, ובתנאי הדוחק של ספרותנו אפשר היה לתרגם אָז ולהוציא כתבי סופרים יותר מודרניים אפילו במקצוע האמנות. ומאידך גיסא — נדפסו ספרים מודרניים כביכול, שעם ישראל לא היה מפסיד אילו היו שמורים בחיק בעליהם עוד חמשים שנה, בעוד שתרגומי סופוקלס ושכספיר וגיתה מונחים בתיק ומחכים לתורם.

חוסר שיטתיות זו בא לידי גילוי בחזיון נפרץ והוא: תרגומי ספרים שנפסקו באמצע ועד היום לא נגמרה הדפסתם. הוצאת “אשכול”, למשל, הוציאה בשנת תרפ"ו חלק א' של "מחברות עמנואל הרומי” ואת חלק ב' לא הוציאה, אף על פי שאחרי הספר הראשון הופיעו כמה ספרים לא יותר חשובים מהמחברות. בינתים נתבטלה הוצאת־הספרים והדפסת היצירה העברית הנפלאה של תקופת הרנסנס לא נסתיימה. הוצאת “שטיבל” הוציאה חלק א' של יצירת המופת הפולנית “פַּן־טדיאוש”. בינתים הוציאה “הוצ. שטיבל” שפע תרגומים של הספרות העולמית, אף על־ פי שסיום־התרגום של,,פן־טדיאוש” מונח עד היום בתיק ההוצאה. מספיק הנימוק ש”אין קופצים בשוק על דברי שירה”, בכדי שהספר היותר קלסי של הספרות הפולנית לא יקבל את תיקוּנו העברי. או למשל הטרילוגיה של סנקיביץ: נדפסו שני חלקיה (“באש ובחרב” ו”המבול") בעשרה ספרים ונשאר רק החלק האחרון של הטרילוגיה “פן־וולוֹדיובסקי”, ובכל זאת לא הוּצא עד עכשיו לאור. דוגמאות כאלו אפשר להביא למכביר. האפשר להטיל את כל כובד האשמה על הקורא שאינו קונה ספרים מסוג זה?

והוא הדין גם עם לשון־המקור של הספרים המתורגמים. רוב התרגומים, למשל, שהוציאה הוצ. שטיבל במוסקבה ובורשה היו תרגומי יצירות מהספרות הרוסית, הפולנית והגרמנית. הקוראים העבריים המצויים ברובם אצל הספרויות הללו, קראו את הספרים במקורם ולא נזדקקו לתרגומם, ורק מיעוטם של הספרים ניתרגמו מלשונות (אנגלית, איטלקית, שודית, הונגרית) הזרות לרוב הקוראים העבריים.

ביחוד נתבלט מצב הערבוביה של המולו”ת העברית בתופעה אחת, שהיא מוזרה ובתנאי־ספרותנו גם מעציבה, והיא: הוצאת ספר אחד על ידי מולו”יות שונות. אם אפשר להצדיק את הדין על תרגומו של “וילהלם טל” שנעשה בבת אחת בידי ח. נ. ביאליק ובן־ציון, אין לסבול כפילות כזו בתנאי ספרותנו הדלה כגילוי תדיר. הספר “באין משפחה” של מַלו הוּצא ע”י ”אמנות” בפרנקפורט וע”י האחים לוין־אפשטיין בורשה. “קטינא” של דוֹדה הוצא ע’י “אמנות” וע”י “תרבות” בורשה; “דויד קופרפילד” ע’י ”תורגמן” בירושלים וע”י ”אמנות”; ב”תחתית האניה” של מיין־ריד ע”י “אמנות” בתל־אביב ו”האור” בורשה; “הלב” של ד’אמיצי’ס— ע”י “הוצ. שטיבל” ו”אמנות" וכו'. כלום חסרים אנו יצירות לתרגום, שספר אחד ניתרגם פעמים?

חוסר המרכז המארגן שיעמוד על משמר התרבות העברית מתוך קשר מתמיד עם מולו”יות, הסתדרויות ויחידים הביא לידי טשטוש גבולים וערבוב פעולות, לידי עשית ספרים אין קץ שהכניסה מהומה בבית ישראל. למשל, ההתענינות המרובה בלשון העברית שנתבלטה בזמן האחרון בגולה, גרמה להוצאה מוגברת של מלונים ולקסיקונים. במשך זמן קצר הופיעו בשוק הספרים שלנו בגולה — מלבד המהדורות החדשות של שתי הקונקורדנציות למנדלקרן ומלבד הכרך השמיני של "מלון הלשון העברית” לבן־יהודה, גם הוצאות חדשות של יצירות מונומנטליות, כמו “אוצר לשון הקודש” לפירסט, "אוצר התלמודים והמדרשים' ליעקב הלוי, “המלון לתלמוד ולמדרש” ליאסטרוב גם “המלון השימושי לתלמוד” לקרופניק וזילברמן ועוד. ולמה כל אלה? כלום יכול השוק העברי בגולה לקלוט את שפע הספרות השימושית הזאת? כלום ישראל הוא עם של ביבליופילים, שירכוש כמה ספרים מסוג אחד, אשר מחיר כל אחד מהם הוא משתים עד שלוש לירות? אם בזמן האחרון עבר רוח של יאוש ודכדוך נפש בעולמנו העברי, יש לזקוף אותם במדה רבה על חשבון האַנרכיה הפנימית שנשתלטה בפעולתנו מאפס אירגון־עצמי תרבותי.

מחוסר אירגון זה נפגעה גם היצירה הרוחנית בגולה. כבר העיר ביאליק, שהיצירה אינה פונקציה פיסיולוגית־ביולוגית שנעשית מעצמה. בלי טיפול וטיפוח מיוחד של היצירה תלך הספרות ותתמעט ותגיע עד לאפס. גם הסופר ניזון מחיבת־הקהל שיש עמה מעשים. אם הציבור קורא וקונה את ספריו, הרי זה מוסיף לו כוח וגבורה, אבל אם הספר מונח כאבן שאין לה הופכין, רוח קדשו מסתלקת, ביחוד אם הוא צריך לבקש את פרנסתו מחוץ לספרות. יצירתנו בגולה זקוקה אף היא למרכז מארגן, אשר יכוון את דרכיה, אשר ייצור אקלים רוחני לגידולה ולפריחתה. ה“מאזנים”, ה”גליונות”, ה“טורים” וכו' אינם יכולים, למרות ערכם החינוכי המרובה — לשקוד ממרחקי המולדת על תיקונה של היצירה העברית בגולה. אבל עוד פחות מזה יכול למלא תפקיד זה הרפורטז' הביבליוגרפי הקלוש על הספרות העברית המתפרסם מזמן לזמן בעתונות האידית בגולה. אנו זקוקים לבמה ספרותית מרכזית בגולה, אשר תקבץ את כל כוחות־היצירה העבריים בגולה, אורגן ספרותי־מדעי וביבליוגרפי, אשר ישמש מורה־דרך לקורא העברי בספרות העברית, אשר יעורר את הציבור היהודי לשיתוף־פעולה בבנין התרבות ויחנכו לצרכנות תרבותית. הוצאת האורגן הזה צריכה להיות אחת התעודות העיקריות של המחלקה המרכזית לעניני ספרות, שיש להקימה על ידי ”הברית העברית העולמית".

שאלת היצירה העברית קשורה בשאלת התצרוכת של הספר העברי. בלי קורא עברי וקונה עברי — אין יצירה עברית. התמעטות הקוראים העבריים בגולה גרמה, שרוב הסופרים העבריים עברו אל הספרות האידית המכניסה יותר מהספרות העברית. להגביל את היצירה העברית בגולה משמע איפא: להגדיל את התפשטותו של הספר העברי. אבל כל האמצעים להפצת הספר העברי שפירטנום לא ישיגו את מטרתם, אם לא נצליח לחדש ולהחיות את פולחן־הספר שנתחלל בחיינו. צריך להפוך שוב את עמנו ל עם הספר. לפנים היה ארון־הספרים בבית היהודי אחד מכלי־הקודש ביחד עם מנורת־החנוכה ולוח־המזרח שעל גבי הקיר. “בגוילי ספריו — כדברי ביאליק — צרר היהודי את פּקדון רוחו ושלב בתוך טוריהם את חלומות־קדשו”. אבל גם בחליפות העתים, נשתמרה עוד בבית היהודי המסורת של ארון הספרים. עוד לפני שנים מועטות היה היהודי ה”בעל־הביתי" רוכש ספרים אם לא תמיד לשם קריאה, הרי לשם נוי וקישוט־החדר. הרגל זה לא היה גילוי של סנוביזמוס ריק. היהודי מתוך שלא לשמה היה בא לשמה של הקריאה. ארון־ספרים זה עם כריכותיו המהודרות היה גם גורם חינוכי. מפינת החדר האפלולה הזהירו לעיני הדור הצעיר אותיות־הזהב שעל גבי הספרים המוזנחים…עכשיו — אין יחס לספר העברי. אינו מורגש שום צורך פנימי ברכישת ספר בחוגי הדור הישן. וזוהי הפרובלימה: לחדש את היחס המסורתי אל הספר העברי ולעורר את יצר־התשוקה לקריאה ולעיון. מבין אמצעי־התעמולה הרבים והשונים יש לציין ביחוד את התערוכה של הספר העברי. תערוכה כזו סודרה פעם אחת בשנת תרפ”ד בפולין וגם הצליחה במובן חמרי ומוסרי, אבל מאז לא נתחדש אף פעם רעיון התערוכה של הספר העברי. התערוכה צריכה להראות לקורא העברי את ההתפתחות ההדרגית של הספר העברי, את הישגי המולו"ת העברית בשדה ההדפסה, החרומוליטוגרפיה, האורנמנטיקה והגרפיקה, הכריכה וכו'.

ביחוד יש לטפח את תרבות־הספר בבית־הספר. חינוך הנוער ברוחה של תרבות־הספר עתיד מצד אחד לחבב את הספר על דורנו ולנטוע בו את תשוקת־הקניה, ומצד שני — להגביר את הביקוש אחרי הספר המהודר והאסטיתי. הספר צריך להיות אחד המכשירים של החינוך האסטיתי. החינוך בשדה הספר צריך לקשר את הדור הצעיר עם הספר העברי קשר פּנימי קיים על ידי הקריאה. שאלת הקריאה, שהיא שאלה פדגוגית, נוגעת בתוך־תוכה של שאלת הפצת הספר. הקריאה באותה הצורה שהיא נהוגה ברוב בתי ספרינו איננה עלולה לחזק את הקשר בין הילד והספר. הקריאה היא על פי רוב מכנית, קריאה בקול רם תחת השגחת המורה, קריאה בתור לימוד, אבל לא קריאה "אלמת”, קריאה “בעינים”, הנובעת מתוך צורך נפשי לרכוש ידיעות, לחקור ספונות ופּליאות, לספק סקרנות טבעית. הרגל הקריאה החפשית הוא תנאי קודם לחיבוּב הספר. את הרגל הקריאה מחוץ לבית הספר צריך לנטוע בלב הנוער ע”י הספריה של בית־הספר. ספריה זו — אף היא פרובלימה חשובה הראויה לטיפול. המצב החמרי הקשה של בית הספר העברי מתנקם על פי רוב בספריה המתקיימת על ידו. מרכזי “תרבות” לארצותיהם צריכים לחזק את השגחתם על ספריות בתי־הספר ועל רשימות ספריהם. ע”י שכלול הספריות האלו אפשר לחזק במידה רבה את הפצת ספרות הילדים. בשנת תרפ”ט הוציא מרכז “תרבות” בפולין רשימה מלאה של ספרי קריאה בעברית בשם “מקרא לנוער”, סדורים לפי הגיל ולפי המחלקות בבי”ס עממי וגמנסיה נמוכה. רשימה זו בהוספת הספרים שהופיעו משנת תרפ”ט עד עכשיו יכולה לשמש יסוד לאירגון הספריה.

האמצעי השני שיש בו כדי לנטוע בלב הילדים את הרגל הקריאה הוא עתון הנוער. שאלה זו היא הכואבת ביותר בחיי תרבותנו. ברגע הנוכחי אין בכל העולם אף עתון עברי אחד לנוער. אחרי תקופת־השפע של ”עולם־קטן”, "החיים והטבע”, "החבר”, “הפרחים”, ”השתילים”, ”העדן”, ”השחר” ועוד — הגענו למצב, שהציבור העברי בכל תפוצות הגולה — קצר כוחו להעמיד אף עתון אחד, שיספק את צרכיו הרוחניים של הקורא הצעיר. מהן הסיבות של עובדה מחפירה זו? הלא הנוער העברי — ודאי שהוא שלם בעבריותו ואינו נזקק לעתונות בלשונות אחרות? האומנם בתקופת גאות זו של שעבור הנוער הלאומי ברוב ארצות הגולה אין למצוא אלפים חותמים, שיכולים להבטיח את קיומו של עתון עברי לנוער? ושוב יש לתלות את סיבת כשלוננו בשדה העתונות לנוער בליקוי כשרוננו האירגוני. אגב חסר לנו העתון המלבב והמועיל שיהא ערוך לפי דרישות הפדגוגיה המודרנית. ה”עולם הקטן” של הנוער הוא הגדול שבכל העולמות. נחוץ שעתון הנוער יהא כלי־המבטא הנפשי הנאמן של העולם הזה. מוטב שישתתף בו הנוער עצמו המדבר בלשון גדולים מאשר הסופרים הממלמלים כתינוקות. בעתון זה יתרגל הנוער ליצירה עצמית וילמד לנהוג כבוד במלה הנדפסת.

שאלת הקריאה תלויה במידה רבה בשאלה אחרת והיא: הקלת הקריאה. הקושי האוביקטיבי של קריאת ספר בלתי מנוקד משמש עיכוב רציני להפצת הספר בין אנשים שאינם מצויים אצל הספר העברי. ומכאן — השאיפה לתקן את הכתיב שקבלה ביטוי נמרץ בספרותנו.

התיקון היותר רדיקלי הוא חילוף הכתב העברי בכתב לטיני, לפי הצעתם של איתמר בן־אבי וז. ז’בוטינסקי. בן־אבי הדפיס גם ספר “בן־יהודה” באותיות לטיניות ואף ייסד עתון מיוחד “דרור” (חציו נדפס באותיות לטיניות) לשם הפצת תיקונו ברבים. יחסנו אל תיקון זה הוא שלילי בהחלט. הכתב העברי הוא חלק אינטגרלי של תרבותנו; צורת האותיות נתקדשה במשך אלפים שנה בתור נכס לאומי, ומשום קלות ונוחיות אינם מוותרים על קדשים. האלף־בית היפני הוא יותר מסובך וקשה בשביל עמי אירופה מהעברי, ואף על פי כן לא החליף העם היפני את כתבו בכתב־נכר, אם כי ידע לסגל לעצמו את כל התיקונים הטכניים והתרבותיים של אירופה. אמנם, העם הגרמני החליף בגזרת מושל את הכתב הלטיני בכתב גוֹטי, אבל דוקא מפאת קדמותו הלאומית. אנו כופרים בנימוקם של מצדדי הלטיניזציה, “שרק האותיות הלטיניות הן הן שתפתחנה לשפתנו המחויה גם לספרותה העשירה את שערי העולם הגדול”. (ה"מוטו” של “דרור”). אם אנו יכולים להבין במדת־מה את הנימוק הזה ביחס לאידית, קשה לחלוטין להבינו ביחס לעברית. האם רבים הם באירופה קוראי ההונגרית והפינית והליטאית ואפילו הפולנית, שכתבם הוא כתב לטיני? עיקר הקושי בסיגול לשון הוא לא הכתב, אלא הלשון עצמה. גם אנו נפתח את שערי־העולם הגדול, אבל רק בכשרון־היצירה של תרבותנו. בשינוי אותיות בלבד לא תסול ספרותנו דרך אל עולם־התרבות הגדול — והספרות התורכית תוכיח!

להקלת הקריאה הוצעו גם הרבה תיקונים פחות־רדיקליים (תיקוני קפלן, בן־מאיר, גלַטמֶסר, ד"ר י. ברוצקוס, יעקב נתנאלי ועוד). התיקונים האלה שואפים להקל על הקריאה וגם להוזיל את ההדפסה העברית ע”י השמטת הניקוד וחילופו באִמות־קריאה עצמיות שאינן משועבדות לאותיות. התיקונים נבדלים זה מזה בצורות החדשות של אמות־הקריאה, המוצעות ע"י המתקנים או בקביעת מקומן בין האותיות. אין זה מתפקידנו להעריך את התיקונים האלה, אבל יש להצטער, שעד עכשיו לא נפסקה הלכה בשאלה זו על ידי מוסד מוסמך. הפשוט שבתיקונים הוא הכתיב המלא, זה התיקון האלמנטרי והטבעי המבוסס על לשון המשנה. לא רק בספרות יפה, אלא אפילו בעתונות טרם הונהג הכתיב המלא בשלמותו. היחס השמרני הזה אל הכתיב המלא מחוסר כל יסוד. אסור לנו לוותר על הקלת הקריאה הניתנת על ידי הכתיב המלא, ומה גם שאין תקוה להשליט את הניקוד בספרותנו, כמו בשירה ובספרות הילדים. הגיעה השעה שנקבע מסמרות בשאלת הכתיב ויחדל ריבוי הכתיבים המשמש בערבוביה בספרותנו.

ערך פרינציפיוני ומעשי יש גם לשאלת השלטת המבטא הספרדי בארצות הגולה. עבר זמנו של הויכוח על יתרון מבטא זה או אחר בלשוננו החיה. התערותו של המבטא הספרדי בשפת החיים והחינוך בארץ וגם בפי הנוער הישראלי בגולה — מעמיד אותנו בפני עובדה קיימת שאין להרהר אחריה. לדאבוננו אין הסכם בשאלה זו אצל כמה סיעות של היהדות הגלותית. היהדות החרדה אינה מכירה מתוך שמרנות עקשית במבטא הספרדי. בבתי הספר הדתיים מיסודה של ה“אגודה” ובמדה רבה גם של ה“מזרחי” לומדים הילדים במבטא האשכנזי. בכמה ארצות מתנגדים גם ההורים להשלטת המבטא הספרדי. באפריקה הדרומית, למשל, מלמדים את הילדים, לפי דרישת ההורים, במבטא האשכנזי ואין בה אלא בית ספר אחד שהנהיג את המבטא הספרדי. על ה”ברית העברית העולמית” לסייע לאיחוד המבטא הספרדי בכל ארצות הגולה ולהשלטתו בחינוך ובחיים ע”י פעולת הסברה רחבה ומאומצת.

הקריאה והקניה של הספר העברי אינן ממצות עדיין את שאלת הצרכנות העברית בגולה. לא רק קהל־הקוראים משתתף ביצירת התנאים להתפתחותה, אלא גם יחידים ומוסדות ציבוריים. היחידים — הם הנדיבים, המצנטים התומכים בכספם במוסדות ובמפעלים תרבותיים. אין מפעל תרבותי חשוב בעולם בשדה האמנות, המדע, החינוך והפיקוח הסוציאלי שבו לא השתתפו נדיבי ישראל. אין קץ למוסדות הציבוריים והפרטיים, שהקימה הנדבנות הישראלית לטובת האנושיות בידה המלאה והרחבה. הרוזנוַלדים שלנו למיניהם נדבו גנזי־עתיקות ושכיות־חמדה לאוצרות העמים וממשלותיהם; בנו כנסיות ובתי ספר לבני כוש ופוט ולוּב ואל עמם לא התבוננו. והנה הגענו לידי כך, שחכמי ישראל מגורשים מהיכלי־המדע אשר נבנו בידי יהודים; בני ישראל אינם מתקבלים למוסדות החינוך אשר הוקמו בכסף יהודי; מוסדות־חסד ורפואה שנוסדו על ידי יהודים מוחרמים על ידי ממשלות לצרכי המדינה, אבל הנדבנות היהודית לא למדה כלום ולא שכחה כלום מתורת הגלות והיא מוסיפה לשחת כספּה לדברים שלא נזכה ליהנות מהם.

אכן, קמו בישראל גם מצנטים, שדאגו לתרבות עמם וסיפקו צרכי רוחו. ראויים להזכר ברון נ. ה. גינצבורג, י. מַץ, ק. ויסוצקי, צטלין, ובימינו — י. ל. גולדברג, הלל זלטופולסקי ז"ל, שושנה פרסיץ, זלמן שוקן ועל כולם — אברהם יוסף שטיבל, שהקדיש הון עצום לספרות החדשה והחיה. לדאבוננו הולך וכלה הטיפוס של המצנט היהודי. נתמעט ונמוג חֶבר היחידים שהתענינו בספרות העברית וצרכיה, שחרדו לגורל סופרינו ואמנינו. ואף תעודה זו צריכה להטיל על עצמה התנועה העברית: לדאוג לגורלם של בוני תרבותנו, להמציא להם את פרנסתם, כדי שיוכלו להיפנות ליצירה.

יש לארגן בגולה את עזרת המוסדות הציבוריים וביחוד — הקהילות הישראליות לטובת התרבות העברית. כמו אצל רוב עמי אירופה יש להנהיג בקהילות מתן פרסים שנתיים בעד מיטב היצירה העברית והאידית. רק פעם אחת — בשנת 1930 — זיכתה הקהילה הורשאית בפרסים את הסופרים העבריים א. ש. הרשברג (בעד ספריו המדעיים) ד”ר יעקב כהן (בעד שירה) ואת הסופר האידי־עברי אהרון צייטלין. מתן־הפרסים בשביל מבחר היצירות, שיתפוס מקום קבוע בתכניתן ותקציבן של הקהילות, עתיד לשמש גורם מעודד ביצירה העברית. שיטה זו הונהגה בזמן האחרון בארץ־ישראל. הפרס הספרותי של עירית תל־אביב בסכום 100 לירות נתחלק בין הסופרים יחזקאל קויפמן ("גולה ונכר”), דבורה ברון (קובץ הסיפורים “קטנות”) ומתתיהו שוהם (הדרמה “צור וירושלים”). “חוג הבימה” קבע פרס של מאה לירות בעד הדרמה היותר נבחרה.

ז. שוקן תיקן לזכר ח. נ. ביאליק ז"ל פרס למשוררים וסופרים עבריים בסכום של 300 לירות. התנועה העברית בגולה ביחד עם אגודות הסופרים צריכה על ידי פעולת־תעמולה מאומצת ואירגון דעת הקהל להניע את הקהילות לתמוך ביצירה העברית ע”י קביעת פרסים ספרותיים, מכל שכן שרוב הקהילות תומכות בעיקר במוסדות ומפעלים דתיים, והתרבות החילונית איננה נהנית לגמרי מההנהלה העצמית הישראלית.