בסקירתנו על המולו"ת העברית בגולה נגענו דרך אגב גם ביצירה המדעית העברית. ראויה פרובלימה יסודית זו שנייחד עליה את הדיבור מתוך בירור תנאי־קיומה וסיכויי התפתחותה בגולה.

במאה התשע עשרה נתעוררה השאיפה בישראל — ביחד עם צמיחת מדע ההיסטוריה בקרב עמי אירופה — לחקור את קדמוניות עמנו, לשפוך אור על עברו ותולדות תרבותו העתיקה. השאיפה לחקירת העבר נבעה לא רק מתוך התענינות בשאלות מדעיות בלבד, אלא גם מתוך סבות היסטוריות־תרבותיות. שתי תנועות ציבוריות, שקמו בישראל במאה הי“ט הטביעו את חותמן על התפתחותה של ”חכמת ישראל”: תנועת־השחרור, כלומר שאיפת האמנסיפּציה של יהודי המערב ותנועת “התיקונים בדת” שמטרתה היתה להכשיר את העם היהודי לקבלת הזכויות האזרחיות במלואן. שתי התנועות האלו נתנו כיוון מיוחד להתפתחותה של "חכמת ישראל”, שנשתמר גם בימינו ביצירותיהם של כמה מחכמי־המערב.

ליוצרי חכמת ישראל נחשבים י. ל. צונץ בגרמניה וש. י. רפופורט ור' נחמן קרוכמל בגליציה. הם הניחו את היסוד לחקירה ההיסטורית המודרנית — בספרותנו. (שי“ר ב”תולדותיו” המפורסמות, צונץ בספרו על ה“פיוטים והדרשות”, קרוכמל בספרו “מורה נבוכי הזמן”). מני אז החלה עבודת מחקר פוריה וענפה בכל שטחי ההיסטוריה הישראלית. חכמי ישראל הגיהו אור מדעי על שאלות ומאורעות היסטוריים שנשתבשו ע"י המסורת הדתית או שנזדייפו על ידי המחשבה התאולוגית הנוצרית או שנמצאו בכלל מחוץ לכל טיפול וחקירה מדעית. כתבי־יד נושנים נדפסו ונתפרסמו בפעם הראשונה ("חברת מקיצי נרדמים”). יצירות עתיקות הוצאו מגנזי הנשיה (גנזי פרופ. שכטר בזמן האחרון, הוצאת המדרשים ע"י שלמה בובר) ועוד.

עם צמיחת “חכמת ישראל” נתגלה מיד ההבדל היסודי בין חכמי המזרח והמערב בהערכת תפקידיו ומהותו של המדע הישראלי. חכמי אירופה המזרחית והדרומית (איטליה), שראו במדע העברי יסוד אורגני של התרבות העברית החיה, כתבו את חקירותיהם עברית (ברוסיה וליטא — ר' שמחה פינסקר, ר' א. א. הרכבי, ר' ש. י. פין, שזח”ה, ריב“ל, י. א. בן־יעקב, בגליציה — ר' צבי הירש חיות, ר' נחמן קרוכמל, אברהם קרוכמל, י. ה. שור, א. ה. ווייס (מורביה). באיטליה, — שד”ל, ר' יצחק רג’יו), ואילו חכמי ישראל שבאירופה המערבית פרסמו — מלבד ר' זכריה פרנקל — את רוב חקירותיהם בלשונות העמים. לחכמי המערב חסרה האמונה בעתידות ישראל, בכוח היצירה וביעוד הנצחי של האומה. “חכמת ישראל” היתה בעיניהם כעין חתימת העבר וסתימת הגולל על החיים ההיסטוריים של עמנו. אחרי שנתיאשו לגמרי מתחית עמנו וחדלו להאמין בקיומו הלאומי, הקימו לו ע”י "חכמת ישראל” כעין מצבה, למען יכירו וידעו הדורות הבאים את אשר פעל ישראל בעבר. כאלה הם דבריו של צונץ, ראש מיסדי “חכמת ישראל”:

"מפני שהספרות העברית הולכת וגוססת לעינינו, הגיע הזמן למדע לדרוש דין וחשבון על "הנגמר”. עתה כשאין לחשוב כי איזו תופעה חשובה חדשה תבוא ותקלקל את החשבון— — — וכשהספרים העבריים אינם כל כך יקרי ערך כשם שיהיו אולי בשנת 1919 (הדברים נכתבו בשנת 1819), חובתנו היא לפתח את חכמתנו, ביחוד מפני שהשאלה המסובכה על דבר גורל היהודים יכולה לקבל על ידי זה תשובה בנקל".

בדברים אלה קבלה ביטוי גם המגמה התועלתית של ”חכמת ישראל" המשמשת אמצעי ליהודי המערב להשגת שיווי־הזכויות. חכמי המערב האמינו לתומם, כי “שווי הזכויות בחיים יבא כתוצאת הכרח של שיווי־זכויותיה של חכמת ישראל” (מדברי צונץ) וכי זו האחרונה תועיל להסביר לגורמיים המדיניים את ערך האמנסיפציה של היהודים לטובת המדינה. יחד עם זה היתה “לחכמת ישראל” גם מטרה שלישית והיא: הסברת רעיון הריפורמה הדתית והפצתו בישראל, רעיון עיוני ביסודו, שאף הוא נכוה בגחלתה של התועלתיות. ערכה של ”חכמת ישראל” היה כלול, איפא, לא בעצם קיומה, ביצירת תרבות עצמאית, אלא במטרות צדדיות שהדביקו לה בוני המדע הישראלי. אפילו ר' זכריה פרנקל, שהיה קרוב לרוח העברי יותר מכל בני דורו בגרמניה, לא נמנע מלגלות דעתו ברבים בשנות הששים, באחת מחוברות מכה”ע החדשי אשר יסד ”לחכמת ישראל”, כי "אחרי אשר בטלו ההגבלות האחרונות של זכויות היהודים בפרוסיה, בטלו גם החיים הלאומיים של היהודים במדינה זו, ובאין עוד “היסטוריה מיוחדת לישראל, תהיה מעתה החקירה בתולדות העבר לא ענין שיש לו קשר עם חיי ההוה והעתיד, אלא ”חכמה” עיונית בלבד”. (אחה”ע, עפ”ד חלק ב' 123)

התנועה הלאומית שדרשה חידוש היצירה העברית בכל מקצועות החיים והתרבות, תבעה גם את עלבונה של "חכמת ישראל”. אחד־העם קבע באופן בולט (“תחית הרוח”) את מהותה של “חכמת ישראל” ואת פרצופם הרוחני של יוצריה ויחד עם זה התוה את דרכו של המדע הישראלי ואת מטרתו הלאומית. יסוד המדע — הוא חקירת העבר לא מתוך גישה ארכיאולוגית, כמו חקירת אשור ומצרים, אלא מתוך חיזוק אמונת העם בכוחו היוצר ובחידוש יצירתו. על המדע העברי לשוב בעיקר לחקר תקופת התנ”ך, דוקא אותה התקופה, שחכמי ישראל הזניחוה במאה הי”ט והשאירוה בידי חכמי הנוצרים, כי רק בה נתגלה בכל גאוניותו הרוח העברי — המקורי, שלא חלו עליו שום השפעות זרות.

את השקפותיו של אחד העם הרחיב ד"ר יוסף קלויזנר ("יהדות ואנושיות”). אף הוא תבע את עלבון המדע העברי שנצטמצם בתחומיה הצרים של תקופת הגיטו והתנכר לתקופות הקדומות של קיומנו העצמאי בארצנו. “רוב ספרי חכמינו שבאשכנז עוסקים בקינות ובפיוטים ובכל אותם הפירושים והפירושים לפירושים שנבראו בימי הבינים, כלומר בכל אותה ההיסטוריה של הגיטו, שלא פעלה על התפתחותה של האנושיות כולה אפילו פעולה כל שהיא ולא הכניסה כלום לאוצר המחשבה הכללית… ולעומת זה בתקופות של בית ראשון ובית שני עוסקים חכמים נוצריים: אשכנזים, אנגלים, צרפתים, איטלקים, הולנדים, אבל לא יהודים”.

הד כביר בעולם ספרותנו עורר בשעתו יחסו של ח. נ. ביאליק ז”ל אל המדע העברי. במכתבו הגלוי של עורכי המאסף המדעי ”דביר” (ברלין, תרפ"ג) שפך המשורר את זעמו על יוצרי “חכמת ישראל” במערב, אשר פרסמו את חקירותיהם בלשונות נכר, “הפכו את המדע העברי מחכמה למלאכה ועשוהו קרדום ללחם עצבים, ללא יצירה וללא שמחת יצירה”. לעומת זאת שיבח ביאליק את פעולת חכמי ישראל באירופה המזרחית והדרומית, אשר לא חקרו את העבר, אלא החיו אותו ובנו על יסודו את ההוה”, עד שקם הפלא הגדול של תחית המדע העברי”.

פרובלמת המדע העברי גלל יקותיאל גינזבורג במאמרו על "חכמת ישראל והמדע העברי” (מקלט, כרך א'). המחבר מתח בקורת חריפה על צמצום תחומיה של “חכמת ישראל” בסגנונה המערבי ודרש להרחיב את גבולותיה. על המדע העברי אין להצטמצם בחקירת קדמוניות ישראל בלבד, אלא להקיף גם ענפי יצירה כלליים מדע כללי בלשון העברית, כמו בימי ר' אברהם אבן עזרא ורלב”ג — זהו האידיאל של המדע העברי בגולה. חקירת תולדות ישראל אינה אלא חלק של ההיסטוריה הכללית, כשם שהארכיאולוגיה העברית היא פרק של הארכיאולוניה הכללית וכו'.

אסור לו למדע העברי להצטמצם בדת ובספרות בלבד, אלא מחובתו ליצור ענפי מדע חדשים, כמו חקירת ישראל במובן אנטרופולוגי, סוציולוגי, חקירת א"י וכדומה. השקפה זו על הרחבת הגבולין של המדע אנו שומעים גם אצל אחדים מחכמי המערב. פרופ. י. אלבוגן במאמרו “Zum Beġriff Wissenzchaft des Judentums” (נדפס בחוברת יובל הששים של המכון למדעי היהדות בברלין), דורש ליצור ענפי מדע חדשים ולקבוע יחס מדעי אל שאלות החיים בהוה. על המדע להכניס אל חוג חקירתו את העתונות, שהסתעפה בזמן האחרון, את הספרות היפה, את האמנות העברית בתקופות העבר (בתי הכנסת, קישוטי הסידורים, המגילות, ההגדות, כלי־התשמיש ועוד), את המוסיקה העברית, פרובלימות סוציאליות, (הגירה, פרודוקטיביזציה וכו'), בקיצור, כל השאלות העומדות ברומו של העולם היהודי צריכות למצא את ביטוין במדע, עד כמה שהחומר כבר קיבל צורה מגובשת המכשירה אותו לחקר מדעי.

גם פרופ. מ. שור בהרצאתו על המדע העברי אשר הרצה לכבוד פתיחת המכון למדעי היהדות בורשה, (בשנת 1928) עמד על הצורך של הרחבת המדע העברי, אם כי בכיוון אחר לגמרי. מתון הדגשת הקשר שבין המדע העברי ובין המדע המזרחי הכללי הראה על אפשרויות החקירה הרחבות בשדה כתבי הקודש, המשפט התנ”כי (ע”י השואה עם שרידי־המשפט העתיקים של בבל, אשור וחת), המשפט התלמודי בקשר עם חקירת המשפט המזרחי, הלשון העברית וכו'.

אם נשקיף אחורנית על התפתחות הספרות המדעית בגולה בתקופה שלאחרי המלחמה, נציין בה התקדמוּת רבה ופוריה. היצירה המדעית שצמחה רובה ככולה מחוץ לכתלי המכונים למדעי היהדות, נתגלתה בשנים האחרונות ב־5 שטחי פעולה והם:

(1 היצירות המדעיות המקוריות, כמו: "המבוא לכתבי הקודש” )4 כרכים) לד“ר ש. ברנפלד, “יסודות המשפט העברי” (4 חלקים) לא. גולק, “החסידות והחסידים” לש. א. הורודצקי (4 חלקים), “תולדות הפילוסופיה בישראל” לד”ר ד. ניימרק (חלק א' — הוצ. שטיבל, חלק ב' הוצ. בוגרי ביה”מ לרבנים בסינסינטי( “ישו הנוצרי” לד”ר י. קלויזנר, “משפס התלמוד”, הביוגרפיות התלמודיות, “תורת המשפט האזרחי העברי” ועוד לי. ש. צורי, “חיי התרבות בישראל” להרשברג, ברוך שפינוזה” יעקב קלצקין, “אוצר השירה והפיוט” לפרופ. י. דוידזון (4 כרכים( ניו־יורק, “התלמוד וחכמת הרפואה” לד”ר י. ל. קצנלסון, ”בימי בית שני” לד”ר י. קלויזנר, “קדמוניות התלמוד” לפרופ. ש. קרויס (3 חלקים), “ברוך שפינוזה וזמנו” לנ. סוקולוב, ”תורת הלשון בהתפתחותה” למ. ב. שניידר (4 חלקים), “קורות היהודים בתורכיה וארצות הקדם” לרוזניס, (4 חלקים, סופיה),”הנוסח השומרוני של התורה”, "הפשיטא” ועוד לח. העליר, ”סדרי הזמנים והתפתחותם בישראל” ליחיאל בורנשטיין, “ספר הקראים” לראובן פאהן, ”הכרה ומציאות” לב.רפופורט, ”לקורות התהוות הבבלי” לא. וייס ועוד.

2) הדפסת ספרים ע”פ כתבי־יד והוצאת מהדורות חדשות של

דפוסים ישנים, מעובדות ומתוקנות ע"י מלומדים שונים: ”פנקס מדינת ליטא" ערוך ע“י פרופ. ש. דובנוב,,כתבי רנ”ק” ערוכים ע”י ש. רבידוביץ, “ספר חסידים”, “ספר היוחסין” — המבואות של יעקב פריימן (הוצ. וארמן, פפד“מ(, “גנזי שכטר” ערוכים ע”י ד”ר לוי גינצבּערג (ספר ראשון ושני) וד“ר י. דוידזון (ספר שלישי) ניו־יורק, “הרקמה” (2 חלקים) לר' יונה ג’נאח, בעריכת מ. וילנסקי, הוצ. המכון לחכמת היהדות בברלין, “משנת אליעזר או משנת 32 מצוה — ערוכה ע”י הלל גרשם ענעלאו, הוצ. בלוך, ניו־יורק, (ע”פ כתב־יד), ”מנורת המאור” לר' ישראל בן יוסף בן אלנקאוה, (ע”פ כתב יד), 4 כרכים, תרפ”ט־תרצ”ב בעריכת ענעלאו, הוצ. בלוך, ניו־יורק, הספרים שהוצאו ע”י ”חברת מקיצי נרדמים”, הוצ' הספרים ”עינות”, "חורב”, “טרקלין” ואחרים.

3) תרגומי יצירות מדעיות של מחברים יהודים. "דברי ימי עם עולם” לדובנוב (3 חלקים הופיעו בברלין), “אגדות התנאים” לד”ר ז. בכר, (תרגם אז”ר), "תולדות העבודה והתפלה בישראל” (חלק א') לפרופ. י. אלבוגן, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים” ליוסיפוס פלביוס (תר' ד"ר שמחוני) "ספר המדות” לברוך שפינוזה, (תר' י. קלצקין), "שירת ישראל” לר' משה אבן עזרא (תר' בן ציון הלפר), “זוהר” בתרגום עברי (יהודה רוזנברג} ועוד.

4) תרגומי יצירות של מחברים בלתי יהודים. “תולדות המטריאליזמוס” ללנגה (תר' ד”ר גליקסון) “יסודי תורת המדות” לספנסר (תרגם א. שמרלר(, “רעיונות” למרק אברליוס (תר' ד”ר קמינקא), ”פילוסופיה של אמנות" לטֶן, “גבורים ועדת גבורים” לקרלייל, (תר' א. אינהורן) “מסות ומחקרים” לאמרסון (תר' י. ל. ברוך) ועוד.

(5 מאמרים מדעיים שנדפסו במאספים וקובצים שונים: "השלוח”, "העבר”, “עתידנו”, "משואות”, “כנסת”, "שפתנו”, “דרכנו”, “,דביר”, “העולם”, “התקופה”, "המקלט”, “הסנה”, ”הגורן”, “הצופה”, “תרבות”, “הדואר”, “רשומות”, “לוח אחיעבר”, "איים”, "תקופתנו” ועוד, וגם קובצים מוקדשים לחכמי ישראל, כמו “ספר הזכרון” לד”ר ש. פוזננסקי, (הוצאַת הועד של בית הכנסת בורשה), "מאמרים לזכרון צבי פרץ חיות”, וינא תרצ”ג ועוד.

את הרשימה הזאת אפשר להאריך ולהאריך, ואף על פי כן אין בכל הספרות המדעית הזאת כדי להניח את הדעת. אין לשכוח, שרוב ספרי המדע הופיעו בתקופת האינפלציה. בשנים האחרונות פסקה כמעט לגמרי הוצאת ספרי המדע העבריים בגולה וכתבי־היד של חכמי ישראל מונחים כאבן שאין לה הופכין. גם ברשימה זו של כתבי־היד הקבורים בתיקי המחברים ומחכים לגואלם אפשר להאריך בלי קץ.

המדע הישראלי חי, אבל בחייו הוא חשוב כמת. ושוב יש להדגיש את התופעה המחפירה, שעליה נשא ביאליק את קינתו. רוב חכמי ישראל המרביצים תורה בבתי־המדרש לרבנים ובמכונים למדעי היהדות בברלין, ברסלוי, פריס, לונדון, רומי, ניו־יורק, פילדלפיה, סינסינטי ועוד מפרסמים את חקירותיהם בלשונות נכר. הירחונים והפרסומים המדעיים של המוסדות האלה מופיעים רובם ככולם בלשונות זרות, כמו למשל ה Monatsschrift für Geschicte u,Wissenschaft des Judentums המוּצא לאור ע”י החברה לסיוע המדע הישראלי, ה“פרסומים” של המכון למדעי היהדות בברלין או ה. Jewish Quarterly Review באמריקה. קללת הגולה של פילוג הלשונות‏ רובצת על המוסדות הללו למרות שבהם יושבים בקתדרה רבים מחכמי ישראל המודים בערכה הלאומי של הלשון העברית ושאחדים מהם גם יוצרים עברית. מספיק להזכיר את שמות המלומדים, כמו פרופ. א. ביכלר, פרופ. א. מרמורשטיין, ד”ר אפטוביצר, ד”ר ל. בעק, פרופ. מ. גוטמן, פרופ. י. אלבוגן, פרופ. קוסוטו, פרופ. ל. בלוי, פרופ. ישראל דוידזון, פרופ. ש. קרויס, פרופ. א. מרקס ואחרים. יוצא מן הכלל הוא המכון למדעי היהדות בורשה, המפרסם את רוב חקירותיו — עברית.

קללה זו של הלעזת תרבותנו רבצה לא רק בפרופיסורים שלנו המפרסמים את דבריהם בלשונות אירופיות, אלא גם ברבנינו האדוּקים, המפרסמים גם הם את רוב דבריהם בלשון זרה, בארמית. חטא גדול חטאה תנועתנו הלאומית שלא הלכה בדרכי חכמי התלמוד ולא הכריזה מלחמה על הלשון הסורסית שנתקדשה בספרותנו הרבנית. לשון סורסי למה? יחסם של חכמינו אל הלשון הזאת היה שלילי ביסודו, אף על פי שבה נתחברה יצירת־המופת הקיבוצית, התלמוד. ספרות

פרשנית־רבנית ומוסרית כבירה נוצרה ונוצרת בימינו בלשון הארמית, אבל היא כספר החתום לבני דורנו. הגיעה השעה, שגדולי הרבנים הכותבים עברית יעמדו על תקלה לאומית זו. על היהדות לתקן את המשגה ההיסטורי ולמרק את חטאת־בבל. כל ספרותנו המופתית הכתובה ארמית צריך שתקבל את תיקונה בלשון הלאומית. בין העבודות המונומנטליות בשדה התרבות העברית הראשונה למעלה היא — תרגום התלמוד הבבלי לעברית. ודאי יש לקדם בברכה כל נסיון לתרגם את התלמוד לעברית (נסיון הרב הספרדי ר' ניסן אוחנה בפורט סעיד של מצרים), אבל יחד עם יש לזכור, שמפעל תרגום כזה אינו צריך מפּאת חשיבותו הלאומית הכבירה, להשאר בתחום של איניציטיבה פרטית. את המפעל ההיסטורי הזה צריכה לבצע המכללה העברית בירושלים.

סוף דבר: חכמי "ההשכלה” יצרו תרבות מתה בלשון־זרים חיה, רבני זמננו יוצרים תרבות חיה בלשון מתה, התנועה העברית העולמית שואפת ליצירת תרבות חיה בלשון עברית חיה. וזהו — אחד מראשי תפקידיה של התנועה העברית: לשמש כוח דוחף ליצירה מדעית עברית, לסייע להוצאת ספרי־מדע עבריים, לעורר את התענינות הציבור במדע העברי ולשקוד על הפצתו של הספר המדעי העברי.

ועוד אחת. החינוך העברי הגבוה בגולה עומד, כידוע, מחוץ לתנועה העברית המאורגנת. בין כל המכונים ובתי־המדרש שבארצות אירופה ובאמריקה ובין מרכזי התנועה העברית אין שום קשר הדדי ואפילו אינפורמטיבי. המוסדות הנזכרים לא השתתפו אף פּעם בכנסיות ובמועצות של התנועה. רעיון האירגון העברי העולמי לא חדר אף פעם מבעד לחומות ההיכלים המפוארים של המדע העברי בגולה. מאידך גיסא, לא מצאה הדאגה למדע העברי שום ביטוי גם בתנועה העברית. ודאי שאין לזלזל בסיבות הציבוריות שגרמו להתפתחותם האבטונומית ולהתבדלותם של מוסדות־החינוך הגבוהים בישראל. גם החינוך הגבוה אצל אומות העולם נהנה מזכות האבטונומיה רחבה המגינה עליו מפּני השפעות־חוץ, ופחות מכל יש לערער על האבטונומיה הפנימית של מרכזי המדע העברי. אבל יחד עם זה לא יתכן, שהמרכזים האלה יעמדו מחוץ לכל קשר עם תנועה מאורגנת הרואה את התפּתחותה של חכמת־ישראל בגולה כאחד מראשי עיקריה העיוניים והמעשיים. חכמי־ישראל הרואים במדע הישראלי נכס־צאן ברזל של תרבותנו העברית, ודאי שהיו משרים מרוּחם היוצר על תנועתנו, היו מרחיבים את מערכות האינטליגנציה העברית המאורגנת והיו מפרים את תרבותנו בערכים קיימים לדורות. מצד שני — היתה התנועה העברית מוציאה את המדע העברי מתוך ד' אמות של הלכה ומכניסה אותו אל תוך חיי ההגשמה העברית, היתה מקדשת אותו בלבוש הלשון העברית והופכת את "חכמת ישראל” למדע עברי־אנושי.

וגם זאת. עד עכשיו לא זכה המדע העברי לאירגון עצמי — על ידי כינוס עולמי, אשר יקבע את עיקרי־הפעולה המשותפים של מרכזי המדע העברי בעולם. אירגון המדע העברי — היא הוראת שעה. אירגון כזה יהי בן־קימא, אם ישתף את עצמו בהגשמת האידיאל המונח ביסודה של תנועתנו העברית העולמית.