חינוכנו בגולה היה מותנה בכל התקופות ע"י שני גורמים היסטוריים שפעלו פעולה מתמדת בחיי האומה וקבעו את פרצופו הרוחני והם: התוכן הרוחני של היהדות ותנאי קיומה המיוחדים בגולה.

החינוך הישראלי גידל דורות למצוות ולמעשים טובים והכשירם למלחמת קיומו של ישראל. התורה – היתה מקור חייה ואורך ימיה של האומה. ממקורה שאבה תעצומות־עוז להתגבר על כל המצוקות והפורעניות של הגולה ולהחזיק מעמד בפני רודפיה ומעניה. מכאן – יחסם הנפשי של אבותינו אל החינוך, שבו תלוי קיומה של האומה. לפי בעל־האגדה “הקב”ה בעצמו יושב בכל יום ומלמד תינוקות של בית רבן" (עבודה זרה ג'). בחינוך צפון לא רק כוחה התרבותי־המוסרי של האומה, אלא גם כוחה המדיני. “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן (שבת קי"ט). כמה אגדות ומאמרי חז”ל מעידים על המקום המרכזי שתפס החינוך בחיי ישראל בתקופת התלמוד. ביחוד יש להרים על נס את תקנתו של ר' יהושע בן גמלא, שהושיב מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר, כלומר פתח בתי ספר ציבוריים בשביל תינוקות משש שנים ומעלה. התלמוד מעיד על קיומה של רשת גדולה של בתי סופרים ובתי תלמוד שהתנהלו לפי הכללים הפדגוגיים שהיו מקובלים בזמנם.

החינוך העברי בימי התלמוד שהיה דתי־מוסרי ביסודו הכיל אלמנטים פדגוגיים חשובים, שלא נתישנו גם בזמננו. חובת הלימוד הכללית, היחס החיובי לאומנות, לחינוך גופני, לצעצועי משחק, הלימוד הכיתתי, היסוד של עבודה עצמית, המתינות בענשים גופניים, האזהרה נגד עומס החומר הלימודי וכדומה – כל אלה מעידים על חושם הפדגוגי הבריא של חכמי התלמוד.

יותר מרובות וברורות הן הידיעות על מצב החינוך העברי בתקופת ימי הבינים. אין זו ממטרת ספרנו לטפל בחקירת תולדות־החינוך בעבר. ידיעות רחבות על מצבו בימי הבינים אנו מוצאים במקורות ספרותנו העתיקה והם: ספרי הפוסקים והמפרשים (“משנה תורה” לרמב"ם), השירה החולונות (ראב"ע, ר' יהודה אלחריזי, “קערת כסף” לר' יוסף האזובי), צואות (ר' יהודה אבן תיבון, ר' יוסף אבן כספי), ספרי מוסר ופילוסופיה. (“ספר החסידים” לר' יהודה החסיד, “מוסר השכל” לר' האי גאון, “מרפא נפשות” לר' יוסף אבן עקנין, “מעשה אפוד” לר' יצחק פריפוט דוראן) שאלות ותשובות, (רשב"א, ר' שמעון בן צמח דוראן, ר' יצחק בר' ששת), פנקסי קהילות, תקנות של בתי ת“ת ועוד ועוד. המקורות¹ האלה המהוים שארית פלטה של ספרות עשירה שאבדה במסיבות זמן ומאורעות שונים, מעידים על המחשבה החינוכית הערה ששלטה בחיינו התרבותיים בימי הבינים. חינוך זה לא היה חדגוני בתכנו והשפע על ידי תרבויות זרות בארצות ובזמנים שונים. ברכה רבה קבעה לחינוך העברי בספרד השפעת התרבות הערבית הספרדית. החינוך העברי במאה ה־ XII הקנה לתלמידים השכלה רחבה, השכלה יהודית־דתית וחולונית־כללית בתכנית הלימודים נקבע מקום מצד אחד – לתנ”ך, לדקדוק, לספרות העברית, למשנה ולתלמוד ומצד שני – למדעי חול, לחכמת הפילוסופיה והטבע, החשבון, ההנדסה והתכונה. על פי תכניתו של ר' יוסף אבן עקנין צריכים היו התלמידים ללמוד באופן שיטתי, מן הקל אל הכבד, “באופן שתוכל דעתם ורוחם להשיג בהדרגת הדברים זה אחר זה עד אשר ידריכם אל המדרגה העליונה והיא מדרגת השלמות”. ומשום כך צריכים היו התלמידים להתחיל בלימוד הכתיבה, “אחר זה ילמדם בקריאת תורה, נביאים וכתובים בנקודות וטעמים… גם ילמדם איזו מלות נכתבות מלא ואיזו חסר ואיזו צריכים לקרא מלעיל ואיזו מלרע ושאר הדברים שצריך שידעום וזה כי ילמדם ספרי המסורת… אחר זה ילמדם דרש ומשנה עד אשר יהיה זה סדור בפיהם… וזה כאשר יגיעו לעשר שנים כאמרם ז”ל: בן חמש למקרא בן עשר למשנה. ואחר זה ילמדם דקדוקי המלים וצירופיהן ואיזו מן הפעלים שלמים ואיזו מסוכנים והקלים והכבדים ושאר דקדוקיהם (מתוך ספרי חיוג' ואבן ג’נאח), ואל ינוח מכל אשר חבר הוא בזה הענין, כי אם ינהג התלמידים אל זה, כי זה מועיל הרבה ויוכלו התלמידים להקיף בו בזמן קצר אחר זה ילמדם חכמת השיר, ויציע להם שירי מוסר ביותר ושאר מיני השיר המעולים, אשר בהם יתעורר על כל מדה טובה (חוץ משירי התולים ושירי עגבים). אחר זה אמרו ז“ל: בן חמש עשרה לתלמוד, כלומר אם הגיע לשנת החמש עשרה ילמדם תלמוד. וזה שיקרא אותו עמהם להרגילם בו עד אשר יהיה סדור בפיהם, ואז כשיגיעו לשנת השמונה עשרה ילמדם אותו בעיון וחיקור” – – – מה שנוגע להשכלה הכללית, “יתאמץ (התלמיד) שלא יניח איזה צד מצדדי החכמה אשר לא ישים עינו עליו ויחקור בכוונתו ותכליתו, כי החכמות כולן תעזורנה אחת את אחותה ויוכל להבין אחת ע”י אחותה – – – ולכן לא יעזוב איזו חכמה מן החכמות, ואז טוב לו כל ימי חייו על ידי זה ויהיה לו לעזר".

כזה היה האידיאל החינוכי. במאה ה־ XIII גברה ההתנגדות של הרבנים ללימוד החכמות והרשב“א ובית דינו הוציאו אפילו חרם (1305), שאסר ללמוד את חכמת הפילוסופיה והטבע לצעירים שלא הגיעו לעשרים וחמש. יחד עם זה לא חדלו חכמי ספרד לשקוד על הוראת כתבי הקודש, הלשוֹן ודקדוקה. זר היה לרוחם חינוך הדור, שעוד במאה הי”א כּתב עליוא הרב"א:

“…בְטָהָרוֹת הוּא קוֹרֵא וְטוֹעֶה בִפְסוּקִים. / וְרֵאשִׁית פַּרְשָׁה עֲלֵי פִיהוּ קָשָׁה, / אֲשֶׁר הִיא נִדְרָשָׁה בְּפִי הַתְִינֹוקִים.” /

תחת השפעת צרפת ואשכנז התחילה מחלת החינוך הזה מתפשטת גם בספרד והיא שעוררה רבים מחכמיה לעמוד בפרץ. ביחוד חודרים ונוקבים בעמקותם דברי ר' יצחק פריפוט דוראן בספרו “מעשה אפוד” (במאה הארבע עשרה) על מהותם של ספרי הקודש וחובת לימודם. כל זמן שבני ישראל – אומר האפודי – הגו בתורה וחכמי ישראל בנו את המשנה והתלמוד על יסוד התורה הצילם אלוהים מרעב ומלחמה וכל גזרות קשות “והתמיד זה כיתר מאלף ומאתים שנה לפי שהיו נזהרים בעיון הספר הזה המקודש”. אבל אחרי שיהודי אשכנז וצרפת “התעצלו מעסק המקרא” והסתפקו רק בשנים מקרא ואחד תרגום, נתחדשו עליהם הגירושים והרדיפוֹת ועכשיו בזמננו “נתפשט החולי בספרד”… האפודי מראה על הסיבה שהביאה לידי כך: “ואשר הביא האנשים אל ההתרשלות מהעסק במקרא הוא העיון בחכמת התלמוד הבבלי העמוקה והרחבה וקיצור דעת האנשים מהשגתה לעמקה וקשיה, ויכלו הימים בעסק בו והניחו המקרא לגמרי והשליכוהו אחרי גום”…

ר' יצחק פריפוט קרא תגר גם על השיטה האוטרַקויסטית בחינוך אשר הוכנסה ע"י חכמי התלמוד “ההולכים אחרי עקבות הראשונים במשאם ומתנם בישיבותיהם, ובעת עסקם בלימוד לא ידברו בלשון עברי בלבד, אבל יחברו עליו לשון עם ועם, לא ירצו להבדיל בין הקודש והחול”. עזיבתם לשון זו הביאה לידי בורות גם בקרב החכמים: “ואם תשאלם על פסוק אחד – לא ידעו מקומו איו וגם יחשבו לסכל מי שיטריד זמנו בתורה, כי התלמוד הוא העיקר והחולי הזה חזק מאוד בצרפת ובאשכנז”.

צריך לציין, שלמרות התרעותיו של האפודי על הזלזול בלימוד התורה, עמד החינוך העברי בספרד על מרום גבהו. המקרא, הספרות העברית, הלשון ודקדוקה נלמדו בכל בתי הספר העבריים שבספרד.

דומה לזה היה החינוך גם באיטליה. אף בבתי ספריה למדו את המקצועות העבריים במלואם. הקו האפיני של החינוך במדינות האלו היה – המזיגה ההרמונית של ההשכלה העברית והכללית. מלבד לשון־המדינה וגם רומית למדו בבת“הס את מדעי החול המקובלים, שירה, פילוסופיה, טבע, תכונה והנדסה וביחוד – חכמת הרפואה. (גם החרם של רשב"א התיר את לימודה). “בין הנוצרים באיטליה – אומר ד”ר מ. גידמן – היה כל חכם או משורר עוסק בחכמת המשפטים, ובין היהודים – בחכמת הרפואה. באיטליה נהנו בתי הספר העבריים מחופש דעות יותר גדול מאשר בספרד וחכמי ישראל לא הקפידו ביותר על הרחבת הגבולים של לימודי־החול. מה שנוגע ללימודים העבריים, היו מרבים באיטליה בלימוד המקרא על חשבון התלמוד, דבר שנגרם במידה רבה ע”י הגזרה של שרפת התלמוד בשנות 1554־59.

השאיפה למזג את לימודי היהדות עם מדעי החול קבלה את מרום־בטויה ברעיון האוניורסיתה העברית, שנתעורר באיטליה פעמַים. בפעם הראשונה – בשנת 1466 – הסכים המלך יוהן השני לפי בקשת הקהילות בסיציליה להקים אוניורסיתה עברית שתהי רשאית לזַכות את גומריה בסמיכוֹת, כדרך כל האוניורסיתאות. לפי השערתו של ד"ר גידמן לא נתגשם הדבר בשל התערבותה של הכהונה הגדולה. בפעם השניה הובע הרעיון על ייסודה של האוניורסיתה בשנת 1564, באגרתו של ר' דויד פרובינצאלי, שנשלחה אל קהילות ישראל באיטליה, אבל תכניתו לא הוצאה אל הפועל.

בניגוד לחינוך העברי באיטליה, היה חינוכם של ישראל באשכנז ופולין לקוי הן מבחינת תכנית הלימודים הן מבחינת סידורו הפנימי. לימוד הלשון והדקדוק ירד פלאים. לימוד התנ“ך נצטמצם עד כדי חומש ונביאים ראשונים. מקום בראש תפס לימוד הגמרא שהתחילו בו בגיל של 8־9 שנים. את המשנה לא למדו כלל או רק פרקים מועטים מתוכה. לאחר שנתים של לימוד גמרא, היו מתחילים בתוספות. בית הספר היה ע”י רוב קנינו של המלמד, שעשה בו בתוך שלו בלי השגחת הציבור מתוך חוסר תלמידים בני גיל אחד היה המלמד מרכיב את הכיתות מתלמידים בני גילים שונים.