לקויי החינוך העברי בגרמניה ובפולין עוררו בסוף המאה ה־ XVI תנועת תיקונים שבראשה עמד הגאון מהר"ל מפרג. מתוך עיקרי דעותיו של מהר“ל יכולים אנו לעמוד על קלקולי החינוך העברי בתקופתו, שכמעט כולם נשתמרו בחינוך המסורתי שבימינו. מהר”ל דרש:

1) להתאים את הלימוד לגיל הילדים ולשכלם, לפי דרישתם של חכמי התלמוד. (“כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו”). דרש להכניס שיטתיות בהוראה, מן הקל אל הכבד, והתנגד להוראת לימודים הנשגבים משכל התלמיד. הטעם: התורה נקלטת במוחו של האדם ע"פ גירסא דינקותא, אבל אם הקטן קונה ידיעות שאינן מתאימות לשכלו, אינה נשמרת בזכרונו לאחר שיתבגר. את החומש דרש ללמוד מראשיתו ועד סופו, לפי פשוטו של מקרא ולא פרשה פרשה עם הפסקות. מאותו טעם התנגד ללימוד התוספות ושאר המפרשים ודרש, שהתלמיד יקנה לעצמו קודם כל את ידיעת ההלכה שהיא באמת מתאימה להבנתו וטעמו של התלמיד.

2) מהר“ל הקפיד על לימוד התנ”ך והמשנה ונלחם בכל המקדימים את התלמוד לתנ"ך והמעדיפים את התלמוד על המשנה. “אילו היה האדם מבלה את כל ימיו בתלמוד היה זה יציאה מדרך החכמים ומדרך הישר די והותר”.

3) מהר“ל נלחם בכל תוקף בלימוד בדרך הפלפול. כי הפלפול אינו מחדד, אלא מבלבל את השכל, או לפי דבריו של מהר”ל: אין המבולבל מפולפל. במקום הפלפול הציע את האומנות, כמו הנגרות וכיוצא בזה, כי “החידוד של אמנות הוא תחת סוג אחד עם חידוד התורה, ששניהם מבקשים לעמוד מתוך חידוד על האמת, והחידוד שלהם (כלומר של בעלי הפלפול) כוונתו לשקר, והאמת והשקר הפכיים.”

4) מהר“ל דרש ללמד את הלשון העברית ודקדוקה. “אמת ואמונה כי מצוה גדולה שירגיל אדם את בנו ללמדו לשון הקודש ודקדוק הלשון כמו שעשו קדמונינו ז”ל”.

5) הגין על הלימוד של מדעי החול.

מהר“ל נלחם על דעותיו מלחמה נמרצה והפליט דברים חריפים כלפי מתנגדיו. לא היה בודד במלחמתו: בדעותיו תמכו ר' שלמה אפרים מלנטשיץ, ר' ישעיהו הורויץ (השל"ה) ועוד. אבל דבריו לא מצאו הד ציבורי. “התגברתי כארי – כותב מהר”ל – לפני איזה שנים שעברו לתקן בזה מה שהעלתה דעתי, ולא עמדה לי, כי בני הדור הזה אומרים אחרי רבים נלך. ולפני זמן מה נתעוררתי לכתוב למדינות פולין ורוסיה לגדור איזה דברים הראויים לגדור בזה, גם היא לא עלתה בידי, וככוחי אז כוחי עתה באולי יכנסו דברי באזני אלה אשר נגע אלוהים בלבבם ויקבלו עצה ומוסר – – – להציל אחד מני אלף את שראוי להציל ולא אשים לב לאלף סכלים הנותרים.” (ע"פ “המקורות” לש. אסף) אבל קולו של מהר“ל מפרג וחבריו היה כקול קורא במדבר. החינוך הדתי הישן הספיק להכות שרשים עמוקים ורחבים בקרב יהודי אשכנז ופולין. אמנם, במאה השש עשרה והשבע עשרה אנו מוצאים בספרות הדי רצון ומאמץ לתקן את החינוך ולהעמידו על עיקריו של מהר”ל, אבל כל הגילויים האלה לא נצטרפו לחשבון של תנועת־תיקונים ציבורית.

בדברנו על החינוך העברי במאה השש עשרה והשבע עשרה בפולין, אין להתעלם מגורם צבורי־לאומי, שהרחיב וביסס את בנין החינוך העברי והוא – ההנהגה העצמית הקהילתית של יהודי פולין וליטא. כידוע היו בתה“ס בפולין וליטא מתחלקים לשלושה סוגים: “חדרים”, בתי תלמוד־תורה וישיבות, בהתאם לשלש דרגות־ההשכלה של הנוער הישראלי. ה”חדרים" היו ע“פ רוב מתיסדים ע”י מלמדים פרטיים, ובתי הת“ת והישיבות – ע”י הקהילות או חברות ציבוריות. היסוד החיובי של החינוך העברי בפולין בתקופה הנידונה הוא – השגחת הקהילה על החינוך העברי הציבורי והפרטי. הקהילה היתה ע“פ רוב קובעת את תכנית הלימודים ומפקחת על הסדר הפנימי של בתי־הספר. לפי תקנת הקהילות שהיתה מבוססת על תקנות הקדמונים, לא יכול מלמד דרדקי להחזיק בחדרו יותר מ־ 40 ילדים. על ידו עזרו שני ראשי־דוכנא, שלימדו אותם וריש דוכנא קטן שהיה מביאם לביה”ס. מלמד הגמרא לא יכול היה להחזיק יותר מ־ 25 תלמידים ועזרו על ידו שני ראשי דוכנא, שהיו מלמדים אותם ומביאים לביה“ס. (ע"פ תקנות הקהל בקרקא משנת 1595). בתקנות הקהילות והחברות הקדישות אנו מוצאים כמה סידורים חשובים ומועילים המעידים על דאגת הציבור המרובה לעניני החינוך. ביחוד יש להרים על נס את הטיפול בהחזקתו החמרית. אבל, כפי שהזכרנו, היה החינוך לקוי מבחינה פדגוגית, אם כי עלה בהרבה על החינוך הבלתי־יהודי שבזמנו. ביחוד היה לקוי החינוך ב”חדרים" הפרטיים: הלימוד התחיל בגיל רך, בשנה החמשית או הששית, וארך שתים עשרה שעות ביום, ללא הפסקות; לימוד־התורה היה מיכני ומחוסר כל שיטה. “בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב – מעיד ר' אפרים מִלֵנְטשיץ, בספרו “עמודי שש” – יתן אותו ליד המלמד ללמדו מקרא כמה פסוקים מפרשת בראשית ואח”כ לשבוע הבא כמה פסוקים מפרשת נח וכן כולם, ואינו מלמדם כי אם פירוש המלות ולא פירוש חיבור הפסוקים, ואף אם ילמוד עמו כל הפרשה, לא ילמוד עמו חיבור הענינים, ואחר זה הוא מתחיל ללמוד משנה או גמרא והוא עדיין אינו יודע לא אחדות ה' ולא קבלת עול תורתו" – – – והוא הדין גם בלימוד הגמרא. “כי מלמדו גמרא הוא מלמדו מסכתות אשר אין לו עדיין צורך בידיעתם, כמו עירובין, חולין ודוגמתן, ואחרי עבור ה”זמן" הכל נשכח ולא נשאר בזכרונו כלום מה שלמד – – – (ע"פ “המקורות” לש. אסף). “בחדר” כזה לא היה מקום ללימוד הלשון והדקדוק וללימודי חול.

יותר מורחבה היתה כנראה התכנית בכמה מבתי הת“ת. כפי שאנו רואים מתקנות הקהל בקרקא, היה המלמד וראשי הדוכנא בת”ת מצווים ללמוד את הילדים אלף בית עם נקודות, וסידור וחומש עם פירוש “באר משה” (פירוש התורה בלשון האידית המדוברת), וגם עם פירוש רש“י וסדר התפלות בזמנם, ודרך ארץ והנהגה ישרה – – – וגם ילמדו עמהם אותיות לע”ז בלשונם (כלומר האותיות שבהן נדפסו הספרים שנתחברו בלשון המדוברת) – – – וגם ילמדו עם המשכילים מהתלמידים לוח הפעלים, כדי שידעו מהות לשון הקודש, עבר, הוה, יחיד רבים, נוכח, נסתר, שלמים, חסרים כפולים וכן כל הגזרות ובנינים. גם ילמדו עמהם מלאכת החשבון, חיבור, חיסור, כפל, חילוק. אם אחד התלמידים יהיה בן משכיל ומסוגל לבא למדע לימוד איסור והיתר, יתחיל עמו גמרא עם פירש“י ותוספות”. יש לשער שאף תכנית זו ב“הרחבתה” המצומצמת לא היתה מקובלת ברוב בתי הת"ת.

פרט חשוב בחינוך היה – התקנה ללמד את הנער אומנות, אבל דוקא נוסח התקנות אינו מעיד על החשבת ערכה של האומנות. לפי תקנת קרקא – “בבא הנער לארבעה עשר שנים ולא יהיה מסוגל לגמרא – יותן לאיזה אומנות או להיות משרת אצל בעל הבית”. ע"פ פנקס מדינת ליטא (תקנה שנ"א משנת 1639) “נערים אשר אין השגת שכלם לתלמוד תורה, ימסרו אותם לשירות או ללימוד מלאכות איזה אומנות (כלומר איזו מלאכה של אומנות), באופן שישגיחו עליהם שאל יפנו לבם לבטלה”.

אם לגבי החדר והת“ת היתה ניכרת במדת־מה השאיפה לגוון את תכנית הלימודים, הנה הישיבה היתה כולה מוקדשת ללימוד התלמוד. כפי הנראה היו גם הישיבות מתכלכלות ברובן ע”י הקהילות. ועדיהן היו מקציבים סכומים לכלכלת בחורי־הישיבה וגם שלמו את המשכורת לראשי־הישיבה. הישיבות נהנו גם מתמיכת הצדקה הציבורית. בניגוד לחדרים ות“ת, לא היו ועדי־הקהל מתערבים לעניני הישיבות הציבורית. בניגוד לחדרים ות”ת, לא היו ועדי־הקהל מתערבים לעניני הישבות שהיו כפופות לראש הישיבה בלבד. “בכל קהילה וקהילה– קוראים אנו ב”יון המצולה" לר' נתן הנובר (נדפס בוינציה 1653) – היו תופסין ישיבות והיו מרבים שכר לראשי הישיבה שלהן, כדי שיוכל לתפוס ישיבה בלא דאגה ולהיות תורתו אומנותו. – – וכל קהילה וקהילה היו מחזיקים בחורים ומספקים להם ממון דבר קצוב שילמדו אצל הראש ישיבה. והיו מחזיקים לפחות שני נערים שילמדו אצלו, שיוציא גפ“ת מן הפה מה שלמד ויהא רגיל לפלפל. והיו נותנים לנערים אכילה מקפה של צדקה או מן התמחוי. ואם היתה קהילה של 50 בעלי בתים היו מחזיקים לא פחות משלשים בחורים ונערים, והיו בחור אחד ושני נעריו אצל בעל בית אחד”. תקנות דומות לאלו אנו מוצאים גם בפנקס מדינת ליטא. בישיבה למדו את התלמוד, הפוסקים, ארבעה טורים, אלפס ועוד. שיטת הלימוד השלטת החל מהמאה השש עשרה היתה שיטת הדרש והפלפול. ראשי הישיבה היו מבקשים סתירות וקושיות בהלכה ומתרצים אותן ע“י דיאלקטיקה חריפה והיקשי ההגיון הפוֹרְמַלִי. וזה דרך הלימוד המפולפל לפי תיאורו של בעל “יון מצולה”: “הראש ישיבה לבד ישב על כסא וכל החכמים ושאר בני ישיבה נצבים עליו סביב לו, והיו מפלפלים זה עם זה בהלכה קודם שבא הראש ישיבה אל הישיבה, וכשבא – כל אחד היה מקשה לראש ישיבה מה שקשה לו בהלכה, והוא מתרץ לכל אחד ואחד. אחר כך שתקו כולם והראש ישיבה אמר מה שחידש בהלכה. ואחר שאמר כל החידושים אמר ראש הישיבה “חילוק”, דהיינו שמקשה בגמרא או ברש”י או בתוספות שדבריהם סותרים זה את זה ומקשה קיצורים או סתירות בגפ”ת ומתרץ אותם, והתירוצים ג“כ סותרים זה את זה ואמר על קושיא אחת תירוץ שני וכדומה לזה, עד שההלכה עומדת על בוריה”. שיטת פלפול זו שמטרתה היתה לחדד את שכלו של התלמיד עוררה בקוֹרת חריפה לא רק מצד מתנגדי הפלפול, כמו מהר“ל בשעתו ואפרים מלנטשיץ, אלא גם בעלי־הפלפול המתונים, כמו ר' ישעיהו הורויץ, שהגין על “פלפול של אמת”. “ענין החילוקים – אומר ר' ישעיה הורביץ – יהיו בטלין ומבוטלין ומי יתן שלא היו בעולם – – – והנה יש כת־משוגעים האומרים: החילוק מחדד; האומר כן ראוי לנזיפה… כשנעשה מחודד מה עושה בחידודו? הלא אין חידודו אלא שמבלה ימיו בדבר הזה ומדבר סרה על תורת אמת. – – – חבל על דאבדין מה שהוצאתי רוב זמני ב”חילוקים” גדולים ונפלאים, חטאתי, עויתי, פשעתי, על כן באתי להזהיר הדורות הבאים… אמת, טבא פלפלא חריפתא… אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר דובר שקרים לא יכון"… (ע"פ "המקורות לש. אסף).

אבל דעות כאלו היו השקפת המיעוט. שיטת הפלפול שפכה את שלטונה על כל הישיבות בפולין ושלטה בה עד המאה התשע עשרה. אכן, ישיבות אלו העמידו דורות של גאונים ורבנים שהרביצו תורה בקהילות ישראל באשכנז ופולין. אבל סוף סוף היו גאוני ישראל רק מיעוטם של תלמידי הישיבות, ורובם – שמאסו בדברי הפלפול הוכרחו לפסוק מלימודם.

בשפל המדרגה נמצא החינוך העברי של הנערות. הפירוש המוטעה של השקפות חז"ל על חינוך האשה גרם שחינוך זה הוזנח לגמרי. “חדרים” לנערות לא היו קיימים אצל יהודי פולין. ההורים היו מקנים לבנותיהם השכלת־בית, שנצטמצמה בתחום סדר התפילות ולימוד הלשון העברית לשם הבנת תכנן. בעיקר היו לומדות הנערות לקרוא ולכתוב בלשון המדוברת.

אחר לגמרי היה החינוך העברי בקהילות הספרדיות והפורטוגליות שבארצות אירופה המזרחית. ברוב בתי־הספר המשיכו להורות את הלשון והדקדוק, את שירת־ספרד, את הפילוסופיה והטבע. בית־הספר הספרדי שימש דוגמא ומופת לחכמי שיראל האשכנזים, לאותם המועטים שהכירו בנחיתות החינוך העברי בארצות המזרח. “יפה כוח הספרדים – כתב ר' יעקב עמדן – מכוח האשכנזים, המהפכים הסדר ורוצים שילמד הנער כל התורה על רגל אחת ושיעיין הלכה בטרם יכיר לשון הקודש על בוריו” – – –“אני משבח הספרדים בזה אשר לימודם עולה יפה” – כתב ר' יוסף תאומים בשנת תקמ"ז.