שנוי יסודי נתהוה בחינוך הישראלי תחת השפעת תנועתה ההשכלה. היהדות הרוסית־פולנית והגרמנית נכנסה אל תחום המאה השמונה עשרה עמוּסַת־משא של מסורת ואידיאלים חינוכיים נושנים, שהתנגדו לרוח הזמן החדש ולדרישותיה ואידיאליה של התקופה הסוערת. תנועת ההשכלה שנתעוררה בחיי היהדות הגרמנית הביאה באופן פסיכולוגי מקצוניות אחת לידי קצוניות שניה, לידי שינוי ערכין מהפכני, לידי טשטוש גבולין בין חיי היהודים וחיי שכניהם השליטים, לידי חיקוי מוגזם ומופרז לדוגמאות החינוך הבלתי־יהודי, שהיה בכמה מגילוייו זר לרוח העם ולצרכיו. ביטוי ספרותי־ציבורי לשאיפות המשכילים הראשונים בגרמניה נתן המשורר ר' נפתלי הרץ ויזל, אחד מעמודי התוך של תנועת ההשכלה. בשנת 1781 הופיע “חוק הסבלנות” של קיסר אוֹסטריה, יוסף השני, ששאף על ידי שורה של תיקונים להיטיב את מצב העמים החוסים במלכותו, לרבות את היהודים, ולמעשה – להכניסם תחת כנפי התרבות הגרמנית. בקשר עם חוק זה פרסם רנה“ו אגרת “דברי שלום ואמת” (1782), שבה פיזר תהילות לפקודת הקיסר ועורר את העם ומנהיגיו לחדש את החינוך הישראלי ברוח התיקונים. את הלימודים מחלק רנה”ו לשני סוגים: תורת ה' ותורת האדם, הכוללת חוץ מהנימוסיות, כלומר דרך־ארץ ומידות טובות, גם את מדעי־החול, כמו לשון־המדינה, היסטוריה, גיאוגרפיה, חשבון, הנדסה ואפילו ידיעות בהנהגת המדינה, כמו ספנות, בנין ערים ומבצרים, משפט עמים ועוד. שתיהן – גם תורת ה' גם תורת האדם הן חוֹבה על ישראל, כי “הנעדר מתורת האדם, אף על פי שלמד חוקי אלוהים ותורתו ונוהג על פיהם – חברתו לטוֹרח על שאר בני אדם”. ולא עוד אלא שתורת האדם קודמת בזמן לחוקי האלהים העליונים, כדברי חז“ל: “כ”ו דורות קדמה דרך־ארץ לתורה”.

רנה“ו יצא להגן על לימוד המקרא, הדקדוק והלשון העברית. גינה את שיטת התרגום של המקרא ב”לשון־אשכנז מסורסת" (כלומר האידית) שהוכנסה ע“י “המלמדים מארץ פולין המדברים אשכנזית בדרך בוקה ומבולקה” ודרש לתרגם לתלמידים את המקרא על טהרת הלשון הגרמנית שקיבלה את ביטויה הקלסי בביאור של הרמבמ”ן. רנה"ו הדגיש גם את הצוֹרך “לחבר ספרים חדשים באמונות ובדעות וספרי מוסר השכל על פי הפילוסופיה המסכמת אל השכל”. המקורות אינם מתאימים לדעתו לגיל המתחילים והבנתם. את הספרים האלה צריך לכתוב עברית ולתרגמם לאשכנזית, ובאופן כזה יסגל הנוער לעצמו את ידיעת שתי הלשונות גם יחד.

אגרתו של רנה“ו שנכתבה בהתלהבות פטריוטית ולא ניקתה מכמה ביטויים שפגעו בכבוד הרבנים (ביחוד הציטטה: “כל תלמיד חכם שאין בו דעה – נבלה טובה הימנו”), עוררה רעש גדול במחנה החרדים. בערים אחדות נידונה אגרתו – מטעם הרבנים – לשרפה. אף על פי שהמשכילים עם מנדלסון בראש נתנו לו סיוע מוסרי במלחמתו, מצא רנה”ו לנחוץ להתנצל לפני הרבנים. במכתבו השני “רב טוב לבני ישראל” מברר המחבר בפרוטרוט את תכניתו החינוכית הכוללת את הלימודים העבריים והכלליים מתוך הדגשה מיוחדת של יסודם התועלתי־הציבורי ברוח השקפותיה של תנועת ההשכלה. כידוע נענה לקריאת רנה“ו חלק גדול מיהודי איטליה שלבם נטה אחרי ההשכלה, ואף יסדו בתי־ספר בארצם לפי תכניתו של ויזל. הרבה מגדוֹלי הרבנים באיטליה, שלעזרתם המוסרית פנה ויזל להיותם לו למגן נגד קיטרוגי הרבנים בפולין וגרמניה, נעתרו לבקשתו ושלחו לו פסקיהם, שיש בהם¹ משום הגנה על כמה מעיקריו של ויזל וביחוד – על הלימוד של מדעי החול. את פסקיהם של תשעה רבנים איטלקיים הדפיס רנה”ו באגרתו השלישית, “עין משפט”. באגרתו הרביעית “רחובות” הסביר ונימק רנה“ו בהרחבה את עיקרי דעותיו על החינוך. אין ספק, שהשקפותיו של רנה”ו היו חד־צדדיות וקיצוניות. סוף סוף גם רנה“ו עצמו הוכרח להודות, שבתי הספר שהוקמו ברוח “חוק הסבלנות” לא מלאו את תעודתם; להיפך, הנערים שלמדו ב”בתי הספר הנורמליים" האלו “שמרו – לפי בטויו – את חוקת הקיסר ועזבו את תורת ה'”. אף לדעת הרמבמ"ן, כל הסבלנות הזאת לא היתה אלא “צביעות וחנופה” ובחריפות מבטו רמז במכתבו להרץ הומברג, כי מטרת בתי־הספר האלה היא לעקור את הדת הישראלית.

ושוב התבלט ההבדל העמוק בין יהודי איטליה ובין יהודי גרמניה, שהללו ידעו לשמור בבתי ספריהם על רוח היהדות והללו יסדו בתי ספר שנהפכו לרועץ לחינוך הדור. בתור דוגמא של בית־הספר החדש יכול לשמש בית־הספר “חינוך נערים” בברלין, שנוסד בשנת 1780 ע“י דוד פרידלנדר ומשפחת איציג ושימש מופת לקיבוצי היהודים ברוב ערי גרמניה. בבית ספר זה למדו עברית, גרמנית, צרפתית, תשבורת והנדסה, גיאוגרפיה, היסטוריה, חכמת הטבע וציור. תנ”ך ותלמוד לא למדו בו, ורק תחת לחץ הציבור היהודי הסכימו מיסדיו להכניס את מדעי היהדות ולימוד התורה אל תכנית הלימודים של בית־הספר.

בתי ספר דומים לאלה קמו גם באוסטריה, מלבד גליציה שהיהודים בה נלחמו בעוז נפשם בבתי הספר הנורמליים, שהיו שנואים עליהם. הגיע לידי כך שהיו מטילים – לפי עדותו של ר' אייזיק הירש וַיס – כסף ענושים על ההורים היהודים שהמרו את פי החוק ולא שלחו את ילדיהם לבתי הספר, אבל ההורים היו משלמים את הקנס ועמדו על דעתם.

ביחוד היה שנוא על היהודים המפקח הממשלתי על בתי־הספר בגליציה, הרץ הוֹמברג, שהיה מבאי־ביתו של הרמבמ"ן. על רום זולותו של הומברג מעידה אגרתו “אל רועי שה פזורה ישראל”. מצד אחד לא חדל מלהדגיש באגרתו את גודל ענותו ואהבתו לעמו ובשפת חלקות הוא משיא עצה לרבנים למלא את חובתם כלפי “הגבוה מכל שליטים, הקיסר ירום הודו”. כפעם בפעם הוא מטעים באגרתו, שהוא משאיר לרבנים את משפט הבחירה, אבל יחד עם זה הוא מאיים עליהם, “כי לא כל העולה על רוחם יהיה חק לישראל ומשפט לבני יעקב”, ואם לא תישר דרכם בעיניו, יעשה לפי הבנתו וישלח את חות דעתו אל השלטונות בוינה. לא יפלא איפא שהיהודים נמנעו מלקבל את מתנת הדַנַאִיים, שראו בה משום פריצת חומת היהדות.

החינוך החדש ברוח ההשכלה היה כולו – התנגדות מוחלטת לתוכן הדתי־מסורתי של החינוך הישן. סימניו העיקריים הם: המגמה התועלתית (זכויות אזרחיות), הרוח הליברלי־הפטריוטי, האופי הרציונליסטי־החילוני והאוטרקויזמוס הלשוני. אמנם היו בו, בחינוך ההשכלה, הרבה מן היסודות החיוביים שאנו מוצאים בכל תנועת־תיקונים חדשה, כמו לימוד העברית בתור לשון הספרות החילונית, הכנסת מדעי־החול לתכנית הלימודים, הרמת היסוד הפדגוגי־דידקטי בחינוך, שאלת ספר־הלימוד המודרני (רנה"ו), שאלת הקיצורים וההשמטות בלימוד התנ"ך מטעמים דידקטיים (יוזל רכֵנוֹי), שאלת המבטא העברי וכו'. תנועת ההשכלה הצמיחה גם מוסדות־חינוך מופתיים, כמו למשל בית־הספר מיסודו של יוסף פרל בטרנופול, שבו למדו חוץ מלימודי החול גם מקרא, משנה וגמרא, ומלבד זה גם מלאכה במוסד מיוחד, שהיה קיים על יד בית הספר. אבל יחד עם זה הביא החינוך החדש שניטע על קרקע היהדות מתוך חיקוי מיכני לאידיאלים של התקופה ומתוך אמונה עורת בכונותיה הישרות כלפי היהודים – לידי סירוס תכנוֹ של החינוך הישראלי ושרפת נשמתו. תקופת ההשכלה היא שהניחה את היסוד האידיאולוגי לבית הספר האוטרקויסטי בישראל, שהעמיד במרכז החינוך את לשון המדינה ותרבותה, וכאן – שורש הרע של תנועה זו שנתפשטה בכל תפוצות הגולה. ההשכלה העברית חדלה בתקופה זו מהיות היסוד המכריע של חינוכנו ונהפכה לסרח־עודף קונפסיונלי הנגרר כצל מאחורי ההשכלה הכללית. מחלה ממאירה זו שהורישה לנו תקופת ההשכלה פשתה כנגע בבשרנו הלאומי עד היום הזה.