פרק מיוחד בתולדות החינוך הישראלי ברוסיה תופסת “חברת מפיצי השכלה” שנוסדה בשנת 1863 בפטרבורג ע"י יבזל גינצבורג, א. מ. ברודסקי וליאון רוזנטל. החברה, שהיתה חדורה ברוח שאיפות האמנסיפציה, טיפלה בהפצת הלשון והתרבות הרוסית בקרב היהודים וראתה בה אמצעי לביטול ההתבדלות היהודית ולהשגת שווי זכויות במדינה. הסניף האודיסאי של החברה (נוסד בשנת 1867) עוד הרחיק לכת ושם לו למטרה “להרביץ את ההשכלה בקרב היהודים בלשון הרוסית וברוח הרוסי”. החל משנת 1874 התחילה החברה תומכת בבתי ספר בתנאי שיורו בהם גם לשון וספרות רוסית. החל משנת 1894 התחילה מטפלת גם בהקמת בתי ספר חדשים. אחד המפעלים החשובים של “חברת מפיצי השכלה” היה ייסוד “הקורסים הגרודנאים” (בשנת 1907), שכבר הרחבנו עליהם את הדיבור.

סמוך למלחמה העולמית הגיע מספר חבריה לששת אלפים איש ותקציבה ל־360 אלף רובל, שהורכב מתרומות חברים, תמיכות נדיבים והחל משנת 1900 גם מתמיכת יק“א. החברה טיפלה בעיקר בבנין בית הספר העממי, שהיה כעין “חדר מתוקן” ברוח היהדות המבוּללת. התנועה הלאומית שהתפשטה ברחוב היהודי בסוף המאה ה־19, נתנה עינה גם במבצר זה של ההתבוללות הרוסית והתחילה במלחמה נמרצה בעד השלטת התכנית העברית בבתי הספר של החברה. (עיין לעיל עמודים 11־13) בקשר עם זה ראוי להזכיר את פעולתו של “ועד ההלאמה” (נוסד ע“י אחה”ע, בן־עמי, דובנוב, דיזנגוף וז’בוטינסקי), שנלחם בעד הכנסת הלימודים העבריים לתכנית הלימודים של בתי הספר מיסודה של חברת מפיצי השכלה”.

אין ספק שבמלחמה זוּ עתיד היה לנצח המחנה הלאומי. בכמה וכמה ערים עברו מוסדות החינוך לרשות הציונים. דעת הציבור ובעיקר הורי התלמידים תמכו בתנועה הלאומית ונלחמו בחינוך האידישאי שלא נשתנה במהותו מחינוך ההתבוללות של מייסדי החברה. אבל המהפכה הרוסית שפרצה בימי המלחמה הרסה את כל כיבושי היהדות ברוסיה, החריבה גם את המפעל התרבותי הזה, שהתקיים למעלה מיובל שנים.

מקום מיוחד ברשת המפעלים החינוכיים בגולה תופסים בתי־הספר לילדי ישראל בגליציה וּבוקובינה מיסודו של הבַרוֹן הירש. בתי ספר אלה הוקמו ונתכלכלו ברבית הקרן (12 מיליון גולדן) שנוסדה ע“י הברון הירש בשנת 1891. לפי תקנות הקרן, היתה לשון ההוראה בבתי הספר בגליציה – פולנית ובבוקובינה – גרמנית. הקורטוריון הראשי שנמצא בוינה ריכז בידו את פעולת ההשגחה על כל מוסדות החינוך. בוינה היתה רווחת מגמה להשליט את הלשון הגרמנית בבה”ס הגליצאים והיא שהביאה לידי חיכוכים בלתי פוסקים בין וינה ובין הועדים הפועלים בגליציה. בשנת 1905 הגיע מספר בתי הספר מיסודו של הברון הירש בשתי המדינות הנזכרות ל־148; בהם למדו 7860 תלמידים והוֹרו 205 מורים. סכומי הקרן־הקיימת היו שמורים – בהתאם לתקנה – בבנק הממלכתי הוינאי. בשנת 1919 בתקופת האינפלציה ירד ערך הכסף. אחרי חלוקת אוסטריה השתדלו היהודים שבארצות החדשות לקבל את החלק המגיע להם, אבל נתקלו בקשיים פורמליים שונים והצילו רק חלק קטן ממנו.

לשם שלמות התמונה של התפתחות החינוך בישראל נזכיר גם את פעולתה החינוכית הענפה של ה“אליאנס” (חברת “כל ישראל חברים”) שנוסדה בשנת 1840 אחרי עלילת דמשק. חברה עולמית זוּ שהוקמה לשם הגנת זכויותיהם של היהודים, טיפלה בראשית שנות קיומה בפעולה מדינית ובהתישבות; אבל במשך הזמן נחלש כוחה המדיני והחל משנת 1862 התחילה מטפלת בעבודה חינוכית והקימה רשת מסועפת של בתי־ספר בארצות המזרח. בתי ספר אלה מתחלקים לשני סוגים: בת“ס למתחילים ובתי־ספר מקצועיים. מספר המוסדות מגיע עד 116 ובהם לומדים קרוב ל־35,000 תלמידים. בתי הספר קיימים בתורכיה, בבולגריה, בסוריה, בארץ־ישראל, בעירק, במצרים, בטוניס, בטריפולי, באלג’יר, במרוקו ובפרס. בכל בתי הספר מיסודה של ה”אליאנס" הלשון הצרפתית היא חובה, לומדים אותה מ־10 עד 16 שעות בשבוע. עברית לומדים מ־6 עד 11 שעות בשבוע. בפריס מתקיים גם סמינריון למורים מטעם ה“אליאנס” שתעודתו היא להכשיר מורים בשביל בתי הספר הנזכרים. עד היום רואה ה“אליאנס” את תפקידם של בתי הספר הללו בהפצת התרבות הצרפתית במזרח. טיפוסי הוא הדבר, שבשנת 1934 פנתה ה“אליאנס” אל מרכז “תרבות” בפולין בדבר קביעת הלשון והתרבות הצרפתית בתכנית הלימודים של הגימנסיות העבריות. ה“אליאנס” עדיין מוסיפה לחלום על השפעה תרבותית בעולם היהודי ברוח ההתבוללות, אף על פי שזהרה הועם וכוחה נחלש אפילו בשדה החינוך.