בסקירתנו על תולדות התנועה העברית עמדנו על ראשית צמיחתו של החינוך העברי החדש. קשה להגיד בדיוק, איפה עמדה עריסתו של חינוך זה: באוסטריה (גליציה) או ברוסיה. אחת היא למעלה מכל ספק: אמו של החינוך החדש היתה התנועה הלאומית, אשר בראשית צעדיה העמידה על הפרק את שאלת התכלית והתוכן החדש של החינוך שיהיו מותאמים למטרת התנועה הלאומית. האידיאל החינוכי של ה“חדר” המסורתי, שתעודתו היתה להקים דורות של יהודים המסוגלים לסבול את יסורי הגלות ולקדש שם שמים ברבים – שוב לא יכול היה להיות אידיאל חינוכי של תנועה ששאפה לשינוי פני ההיסטוריה הישראלית, להגשמה מהפכנית לאומית. מורה הדור, אחד העם, העמיק להבין את חשיבות הפרובלימה החינוכית מכל בני דורו ובמקום קריאת הרצל: “כבשו את בית הקהילה” הכריז: “כבשו את בית הספר”. ואמנם מלחמת היהדות הרוסית בעד בית הספר העברי היא אחת התופעות היותר נהדרות בשחר ימי הציונות. מלחמה זו היתה מכוונת לא רק נגד צורות החינוך הישן, אלא נגד כל גילויי הירידה של דור תהפוכות שהעדיף את ההשכלה הכללית על החינוך הלאומי והקריב את זרעו על מזבח ה“זכויות” והדיפלומים. חינוך זה, ירושת תקופת־ההשכלה, נהפך למגפה רוחנית, שהביאה רבים מבני הנוער הישראלי לעזיבת־עם ולשמד. הנוער נדחק לבית הספר הכללי, לגמנסיות ולאוּניורסיתות והעמיד מדי שנה בשנה מחנות של אינטליגנטים נטולי־קרקע. השתתפותם המוגזמת של היהודים במוסדות־החינוך הכלליים, התיכונים והגבוהים, תוצרת המונית זו של פרולטריון רוחני – לא התאימה לצרכי השידור הסוציאלי של עמנו. החינוך העברי החדש שלל לא רק את “החדר”, אלא גם את ההשכלה שהיתה מכל הבחינות יותר מסוכנה בשביל הדור הצעיר מה“חדר” המסורתי. הבירורים והויכוחים על החינוך העברי שהתנהלו בכינוסי הציונים ברוסיה וביחוד בכינוס הוינאי (ז’בוטינסקי), מאמרי־הפולמוס בפובליציסטיקה הלאומית (ד"ר קלויזנר, מ. אוסישקין, ה. זלטופולסקי), הפעולה החינוכית הצנועה והעקשנית של המורים העבריים הראשונים (ש. ל. גרדון, ש. ז. פוגצ’וב, יש"י אדלר, ח. י. קפלן, אלתרמן, טשרנו, א. כהנשטם, ע. לובושיצקי ואחרים) – כל אלה הביאו לידי התגשמותו של עיקר חינוכי חדש, ששימש נקודת מפנה בהתפתחות החינוך בישראל והוא: שלמות החינוך העברי.

שורה של גורמים לאומיים ציבוריים ומדיניים סייעו להעמקת הפרובלימה החינוכית העברית וחיזוק יסודותיה. אחד הגורמים החיוביים ביותר היה – השפעת ארץ־ישראל. השפעת המוסדות החינוכיים שנוסדו בארץ וביחוד הגימנסיה “הרצליה”, פעולת הסתדרות המורים, תנועת העבודה הציונית ועל כולם הדיבור העברי שהשלט בכל שטחי החיים והיצירה בארץ – עודדו את רוח העסקנים העבריים בגולה וחזקו את ידיהם לפעולה. הנצחון המוסרי אשר נחלו המורה העברי והילד העברי במלחמתם נגד חברת “עזרה” ששאפה להשליט את הגרמנית בתכניון החיפני – עורר הד עצום בכל רחבי הגולה וגייס את עסקני־התנועה ואת דעת־הקהל העברית למלחמה בעד הלשון העברית.

גם המלחמה שהתנהלה ב“חברת מפיצי השכלה” ומחוצה לה בעד כיבוש בית הספר הוסיפה כוח רב למחנה העברי. במלחמה זו בשארית המתבוללים שנידונו לכליה התנגשה התנועה הציונית־עברית בכוח ציבורי חדש, מוצק ומאורגן והוא – המחנה האידישאי־הרדיקלי שהופיע על במת החיים כאפוטרופסו הרוחני של הדור ושהתמודד לשפוך את ממשלתו על החינוך היהודי. המלחמה באידישיזם שקבלה צורה חריפה וקיצונית, הבליטה את כוחה הציבורי והמוסרי של התנועה הלאומית, שנשענה על רוב מנין האומה לשכבותיה השונות ובראש וראשונה – על הורי התלמידים שנָהו אחרי התנועה הלאומית. לחרפתו של האידישיזם הרדיקלי יצויין כאן לדורות, שמנהיגיו לא נמנעו בתקופת האבטונומיה באוקראינה מהשליט את רצונם, רצון המיעוט, על רוב האומה המכריע בעזרת אגרופן המזוין של הממשלות הזרות. יחס זה לא נשתנה למעשה גם בימינו. גם עכשו לא פסקה מלחמתם בבית־הספר העברי ובכל ארצות המזרח מצביעים האידישאים לא רק בקהילות־ישראל, אלא אפילו בבתי־המחוקקים ובעיריות נגד הקצבת תמיכות בשביל בתי־הספר העבריים.

היתה עוד סיבה אחת שדחתה את הציבור היהודי לבנין בית־הספר העברי השלם. בארצות אירופה־המזרחית, בגלילות שנושבו ע“י מיעוטים לאומיים העמדו היהודים בפני סכנה לההפך לנושא־תרבות זרה ולמרביץ הלשון השלטת בקרב המיעוטים. הלשון הזרה והחינוך בביה”ס הממשלתי נחשבו בעיני המיעוטים החרדים ללשונם ותרבותם לגורם של דֵנַציוֹנַלִיזציה, שיכול היה להביא לסכסוכים לאומיים קשים. בית הספר העברי הציל במידת־מה את הציבור היהודי מהמצוקה הפוליטית הזאת. ב“מדת מה”, – יען כי בית־הספר העברי (וגם האידי) לא פתר את השאלה ולא הקיף את כל הנוער המתלמד, כפי שאפשר היה לצפות.

בית הספר העברי בגולה, למרות כיבושיו והישגיו הכבירים ברחוב היהודי, עומד עדיין בראשית דרכו: הנוער הישראלי ברובו המכריע עומד מחוץ לחינוך העברי. כלי־הקליטה החינוכי היותר גדול של הנוער המתלמד היהודי הוא – בית הספר הכללי, הממשלתי. לפני המלחמה בשנת (1910) היה מספר ילדי־ישראל ברוסיה שלמדו בבתי ספר תיכוניים (גימנסיות) של מיניסטריון למסחר – שבהם לא הקפידו ביותר על הנורמָה, – 32% מהמספר הכללי. בגליציה היה מספר התלמידים היהודיים בגמנסיות הממשלתיות 23% מהמספר הכללי ובכל אוסטריה – 16% בבתי“ס לנערים ו־33% בבתי”ס לנערות (לפי ד"ר י. רובינזון). בּניו־יורק היו 33% של מספר התלמידים הכללי בבתי ספר עממיים־יהודיים.

מצב זה הורע במידה רבה אחרי המלחמה. בצ’יכוסלובקיה לומדים ילדי ישראל רובם ככולם בבתי ספר כלליים. בשנת 1923־24 למדו בהם 45.739 ילדים, מהם 15.311 בבתי ספר עממיים ואזרחיים ו־30.428 בבתי ספר תיכוניים. אפילו ברוסיה הקרפטית, שהמסורת הדתית הכתה בה שרשים חזקים בקרב היהדות החרדה למדו בשנת 1930 מ־14.408 תלמידים יהודיים בגיל ביה“ס העממי 2,5% בבתי ספר עממיים עבריים, 60% בב”ס עממיים צ’כיים, 29% בב"ס עממיים רותיניים ו־8,5% בבתי ספר עממיים הונגריים. (המספרים לפי רופין).

מספר התלמידים היהודיים בבתי הספר ההונגריים הכלליים בשנת 1928־29 היה 47.108 ובבתי הספר לישראל ששפת הוראתם היא הונגרית (ולא עברית!) – 16.342, כלומר 65,5% למדו בבתי־ספר כלליים (רופין). את המספרים האלה אפשר להאריך בלי קץ. טיפוסיים מאד הם המספרים מרוסיה הסוביטית, שבה נהנית האידית מזכויות ממלכתיות. מהמספר הכללי של 286.451 תלמידים יהודיים בקרו – לפי מפקד משנת 1926 – רק 81.908 ילדים, כלומר 28,6% בתי ספר של המדינה, ששפת הוראתם היא אידית, יתרם למדו בב“ס ממשלתיים ששפת הוראתם היא רוסית. מלבד זאת נמצאו 113.500 ילדים בגיל ביה”ס שלמדו באופן פרטי.

אותו המצב אנו מוצאים גם בארצות אירופה המזרחית שבהן נשתרש החינוך העברי. בליטא למדו בשנת 1930־31 בפרוגימנסיות ממשלתיות 234 תלמידים יהודיים ובגימנסיות ממשלתיות – 812; בשנת 1931־32 למדו בפרוגימנסיות – 337 ובגימנסיות – 927.

סכנה גדולה כרוכה בחינוך ממין זה גם בפולין. כאן מתגלה החינוך הכללי בבתי הספר העממיים בשתי צורות: חינוך בבתי ספר ממשלתיים ובבתי־ספר מיוחדים לילדי ישראל מיסודה של הממשלה. טיפוס זה של בית ספר ממשלתי לילדי ישראל היה קיים ברוסיה עוד בחצי הראשון של המאה ה־XIX ושימש כלי שרת בידי הממשלה להשליט ע“י היהודים את הלשון והתרבות הרוסית בפלכי הספָר שרוב אוכלסיהם היו בלתי־רוסיים. בתי ספר עממיים כאלה קיימים בזמננו גם בפולין, שפת ההוראה בהם היא פולנית והם נבדלים מבתי הספר הכלליים רק בזה, שהתלמידים שובתים בשבת ובימות החג ולומדים דת־אל שעתים בשבוע. לבתי ספר כאלה אין, כמובן, כל ערך לאומי. להיפך, הם משמשים גורם מלעיז ומטמיע, באשר הם מנתקים את הקשר הלאומי בין הילד ועמו בגילו היותר רך של הילד. לא נגזים אם נגיד, שבתיה”ס העממיים הכלליים עולים מבחינה לאומית על אלה המיועדים לילדי ישראל, כי הראשונים מניעים לכה"פ את ההורים להשלים את החינוך הכללי בלימוד עברי בבית, ואילו האחרונים פוטרים אותם גם מחובה זוּ. יחס הציבור היהודי אל בתי הספר הללו אינו חיובי, ואם ההורים שולחים שמה את ילדיהם, הרי זה מפאת הלחץ הכלכלי שאינו מאפשר להם לשלם שכר־לימוד בבית־הספר הלאומי, בשעה שבית הספר הממשלתי פוטר אותם מתשלום זה.

מספר התלמידים היהודיים הלומדים בבה“ס העממיים הממשלתיים משני הסוגים הנזכרים הוא עצום. מ־350 אלף ילדים אשר למדו בשנת 1929־30 בבתיה”ס הממשלתיים למדו כ־250 אלף בבתי ספר הממשלתיים. המספר הזה הוא עדות טרגית לחינוך הבלתי־לאומי הניתן לרוב הנוער הישראלי. בכל מדינת פולין אין אף מוסד חינוכי ממשלתי אחד, ששפת הוראתו היא עברית או אידית, בה בשעה שע"י הממשלה נוסדו 658 בתי ספר עממיים בשפת הוראה גרמנית, 804 – בשפת הוראה אוקראינית, 72 – בשפת הוראה בילורוסית, 77 – בשפת הוראה ליטאית ו־2120 בתי־ספר אוטרקויסטיים (אוקר.־פולניים.)¹

כדאי לציין, שבבתי הספר הממשלתיים לילדי ישראל – רוב המורים הם בלתי־יהודים. לפי המספרים של ד"ר א. טרטקובר – נמצאו בין 5 אלפים המורים המלמדים בבתי הספר הנזכרים רק 1899 יהודים ואף מספר זה הולך ופוחת, ואת מקומם יורשים מורים בלתי־יהודים,

שונה לגמרי הוא מצב הנוער הישראלי במובן ההשכלה התיכונית. מספר התלמידים היהודיים הלומדים בבתי ספר הממשלתיים התיכונים הוא נמוך עד למאוד, אם לא ניקח בחשבון את בתי־הספר התיכונים בחבל גליציה, שבהם נהנים עדיין התלמידים היהודיים משיירי שווי־הזכויות של התקופה האוסטרית. בין 102.226 תלמידים שבקרו בבתי ספר תיכוניים ממשלתיים, נמצאו רק 10.398 יהודים, כלומר 10,2 אחוז. אם ננכה מסכום זה את התלמידים בחבל גליציה, ימעט האחוז פי כמה.

בכל בתי הספר התיכונים בפולין נמנו בשנת 1927־28 – 45.381 תלמיד ותלמידה יהודיים, מהם למדו בבתי־הספר הממשלתיים 10.398, בבת"ס של עיריות – 1.228 ובבתי־ספר יהודיים ציבוריים ופרטיים –33.761 (רופין).

מספר המורים היהודים בבתי הספר התיכונים הממשלתיים קרוב לאפס. מ־4469 מורים של מוסדות הממשלה היו רק 122 יהודים, כלומר 2,6 אחוז; ואם נחסיר מזה 110 מורים שבגליציה, ירד מהפר המורים עד לאפס.

הסקירה הנ"ל מגלה לנגד עינינו בצבעים בולטים את גודל החורבן ואת העזובה המבהילה בשדה החינוך הישראלי. רוב שטחיו אינם נמצאים ברשותנו. העם הישראלי מחכה לגואל שיחזיר לו את חינוך בניו. ועתה נפנה אל שארית־החינוך הישראלי הנמצאת ברשותנו.

בפרקים הבאים נשדל להגיה אור על מצב החינוך העברי בכל ארצות הגולה. אם עמדנו בהם בעיקר על מצב החינוך בפולין, עשינו זאת מתוך ההכרה, שהחינוך העברי בפולין, העולה על החינוך העברי בשאר הארצות מבחינה כמותית, הוא גם המושלם והמגובש ביותר בתכנו ובצורות התפתחותו.

בהדגישו את הקוים המשותפים של החינוך העברי בכל ארצות הגולה, נשתדל להבליט גם את תכונותיו העצמיות בכל מדינה ומדינה, בהתאם לתנאים המדיניים והתרבותיים שהחינוך העברי נתון בהם.