ברשת בתי הספר היהודיים בגולה תופס מקום מיוחד סוג בתי הספר הפרטיים שהם קנינו של יחיד או של קבוצת יחידים. כאן אנו מוצאים ערב־רב של כל מיני בתי־ספר: “חדרים” דתיים של מלמדים פרטיים, בתי־ספר עבריים מסוג ה“חדרים המתוקנים” ובתי־ספר תיכוניים פרטיים, שלשון ההוראה בהם היא שפת־המדינה. ביחוד נפוץ הטיפוס של בתי הספר התיכוניים הפרטיים בפולין ובליטא. בליטא הגימנסיות מתנהלות ברוח לאומי, בעוד שבפולין אנו מוצאים כמה גימנסיות פרטיות (ביחוד לנערות) המחנכות את הדור ברוח ההתבוללות. בבתי ספר אלה אין העברית נלמדת בכלל, לכל היותר יוצאים בהם ידי חובה בלימוד דת־אל שעתים בשבוע. מבחינה לאומית ערכם כאין וכאפס ואינם אלא בתי־חרושת פרטיים של תעודות־בגרות. הצד השלילי השוה שבכל בתי הספר הנזכרים הוא שכולם עומדים מחוץ להשפעת הציבור המאורגן. בית הספר, ויהי אפילו המשובח ביותר, טעון השגחה לאומית: מטבע ברייתו הוא שייך לציבור וברשותו הוא צריך להמצא.

הטיפוס הרדיקלי ביותר במערכת מוסדות־החינוך היהודיים הוא בית־הספר האידישאי. בפולין הוא נמצא ברשותה של ההסתדרות “צישא” (צענטראלע יידישע שול־ארגאניזאציע), המשמשת אכספּוזיטורה חינוכית של מפלגות ה“בונד” ו“פועלי־ציון השמאליים”. בית־הספר האידישאי קיים בארצות אירופה המזרחית ובארצות־הברית. היסודות החיוביים של בית הספר האידישאי הם המודרניות והדגשת היסוד הסוציאלי בחינוך. היסודות השליליים הם: 1) האידישיזם הקיצוני, 2) האופי הציבורי־המעמדי 3) והתוכן האנטי־דתי. האידית – היא אבו־הפינה של בנין החינוך האידישאי. לימוד האידית וספרותה תופס מקום בראש תכנית הלימודים. מה שנוגע לעברית, הרי הוא נלמדת ברוב הארצות במידה זעומה, ע"פ רוב תחת לחץ הדרישה של הציבור. בפולין לימוד העברית אינו חובה, אלא רשות ונקבע בתכנית הלימודים על פי דרישת ההורים. על מקומה וערכה של העברית בתכנית בית הספר האידישאי (בפולין) אפשר לדון על פי הטבלה הבאה המכילה את חלוקת המקצועות לפי מספר השעות.