היפוכו הגמור והמחלט במובן האידיאולוגי – הוא החינוך הדתי מיסודם של החרדים. חינוך זה מבוסס על יסוד התורה והדת ושמירת המצוות. אין ברשותנו סטטיסטיקה מדויקה של מוסדות החינוך הדתיים שבכל ארצות הגולה, אבל אין ספק שרשת בתי הספר הדתיים היא רחבה עד למאוד ומקיפה רבבות בני ישראל המתחנכים ברוח הדת והמסורת. על היקפו הכביר של החינוך הדתי מעידים המספרים הסטטיסטיים במדינה אחת, בפולין. בתי הספר הדתיים המרוכזים בהסתדרויות “חורב” (בפולין הקונגרסאית) ו“בית יעקב” (בגליציה) מתחלקים לארבעה סוגים: 1) חדרים ובתי תלמוד־תורה, 2) בתי ספר לבנות “בית יעקב”, 3) ישיבות גדולות וקטנות, 4) שיעורי בוקר וערב. לפי הידיעות שקבלתי ממרכז “חורב” נמצאים תחת השגחת ההסתדרויות הדתיות:

סיבות התפשטותם של בתי־הספר הדתיים הן:

1) כוח־ההתמדה (אינרציה) של ה“חדר” המתקיים מימי התלמוד ועד עתה ואפיו העממי;

2) קנאותם הדתית ופיגורם התרבותי של חלקי־עם גדולים > באירופה המזרחית;

3) הזוֹלוּת של החדר לרגלי סידורו הפרימיטיבי

4) והסיוע המוסרי של השלטונות.

אין זה מכַונתנו למעט את דמותו הרוחנית של ה“חדר” ולהקטין את התפקיד ההיסטורי אשר מלא מימי ר' שמעון בן שטח ור' יהושע בן גמלא עד ראשית ימי ההשכלה. מלמדי התינוקות שעמדו בראש המוסדות האלה חינכו את הדור הצעיר לתורה, הם שמרו על שלמותה של האומה וחיזקו את ידיה בעתות בצרה. אמנם, בלי שיטה ובלי סדר, אבל מתוך רגש מוסרי עמוק ידע המלמד להקנות לחניכיו את מוסר הנביאים, את רוממות התפילות, את מעשי העוז של גדולי העם, את מדות הענוה והפרישות של חכמי ישראל ורבניו. בית ספר ישן־נושן זה היה “בית חייה ואוצר נשמתה של האומה”, היה “המעין ממנו שאבו אחינו המדוכאים – תנחומות אל, בטחון, עָצמה, אורך־רוח וכח ברזל לשאת יד כל עמל”…

וה“חדר” שבימינו? אף כאן עלינו לנהוג את מדת האוביקטיביות. בדרך כלל התקדם ה“חדר” ונשתנה לטובה מכמה בחינות. כבתחילה משמש ה“חדר” מקור של יהדות שרשית, אֶמוציונלית, בעלת השקפה עצמית שלמה, ללא ספקות וקרעים. ה“חדר” למרות לשון ההוראה האידית הוא כולו עברי בתכנו: תפלה, דינים, תנ“ך, משנה, תלמוד ובהרבה חדרים גם לימוד העברית בתור מקצוע. הונהגו לימודי־חול ע”פ התכנית הממשלתית, אם כי גם תחת לחץ דרישותיהם של השלטונות. הולך וניכר במקצת רוח הזמן גם בסידור הפנימי ובשמירת הסדר והנקיון.

ביחוד יש לציין את ההתקדמות הכבירה בשדה חינוך הבנות, ביחוד בפּולין. בית הספר הראשון לבנות נוסד בקרקוי בשנת 1917. בית הספר החדש לנערות הוא מבחינה ידועה מהפכה בתפיסת חינוך הנשים שהיתה שלטת בקרב החרדים. עד לסוף המלחמה נתבסס יחסם לחינוך הנשים על הזיוף ההמוני של המאמר הידוע: “כל המלמד את בתו תורה וכו”. למעשה סגרה היהדות החרדה את ביה"ס היהודי בפני בנותיה ושלחה אותן דוקא לבתי־הספר הכלליים. חינוך זה נתן, כמובן, פרי באושים וחפר תהום רבה בין האבות והבנות. בת־החסידים נהפכה לסמל הנחיתות והפסיביות, או – מאידך גיסא – לנושאת התבוללות מטומטמת וריקנית, והוא שהביא את החרדים לידי שינוי ערכין יסודי בשדה החינוך לבנות. תנועת “בית יעקב” בגליציה היא פרי השפעת הזמן החדש שהזיז את מחנה החרדים מנקודת קפאונם. מענינת היא תכנית־הלימודים בבתי הספר ממין זה:

כדי להכשיר מורות בשביל בתי ספר אלה נוסד בשנת 1925 סמינריון למורות שבו מתחנכות 120 תלמידות.

ואף על פי כן אין כל התיקונים והחידושים האלה מספיקים, שה“חדר” יוכל למלא אף במקצת את תפקידו החינוכי בהתאם לדרישת הזמן וצרכי האומה. ה“חדר” מַקנה לילד רק את התרבות העברית העתיקה ומעלים ממנו את פרי התפתחותה הטבעית, את התרבות העברית המודרנית. החינוך המסורתי המבוסס על יסודות הדוגמטיות הדתית ופולחן הקדמונים מחניק בנשמת הילד את השאיפה האנושית־הטבעית לבקורת מדעית ולבקשת אמת. הלימודים הכלליים שהוכנסו במידה זעומה אל תכנית הלימודים לא מתוך הכרה פנימית, אלא תחת לחץ הדרישות הממשלתיות, אינם עלולים להרחיב את אופק המחשבה ואוצר הידיעות של הילד. מבחינה דידקטית־פדגוגית לא שונה ה“חדר” בכלום. שיטת הלימוד – היא חזרה מיכנית אחרי דברי המורה ושינוּן בעל־פה. היחס האינדיוידואלי אל הילד, לכשרונותיו ונטיותיו – אינו ידוע ב“חדר”. ההישגים המדעיים של הפדגוגיה המודרנית – הם מדרש פליאה לבעלי החינוך הדתי. לימוד־התורה קשור בחלוקתה הפנימית לפי פרשיות השבוע; החומר הלימודי בשבוע נקבע איפא על ידי הלוח ולא ע“י התוכן. כתבי הקודש נלמדים רק מצד תכנם הדתי־מוסרי בלבד, אבל לא על הרקע הציבורי־היסטורי של המאורעות ופעולות האישים. בחירת ספרי־הלימוד והספרות היא טנדנציוזית. בקורסים, למשל, המיועדים בשביל הנוער והפועלים החרדים לומדים את ההיסטוריה הישראלי ע”פ… ד“ר קאָטעֶק. ספרות המדע המוצעת ללימוד ולעיון כוללת חוץ “מספר המדע” לרמב”ם ו“חובת הלבבות” לר' בחיי גם את ה“חורב” לר' שמשון רפאל הירש, את כתבי ד“ר נתן בירנבוים, ד”ר יצחק ברייער, ה“חסידות” למנחם אקשטיין, “נצח ישראל” להרב פייבלזון ועוד…

ה“חדר” הוא מוסד מפוגר גם במובן בריאותי־היגייני למרות התיקונים שהולכים ונעשים בו בשטח זה. אין בו עבודה גופנית, אין משחק ואספורט, אין חופשת־קיץ. אין בו גם הכשרה נפשית לחיי עבודה ולאהבת־המולדת. ה“חדר” – מובדל ומופרש מהחיים. המלמד שנדחה לקרן־זוית של עולם־העבר אינו מוצא את דרכו בחיים החדשים ועומד נבוך ועלוב בפני עדת ה“שקצים”־המקשנים, בפני השאלות הטרחניות של התקופה החדשה עם תביעותיה האנושיות והלאומיות.

אם ב“חדר” אנו שומעים עדיין את הד הזמן החדש, הנה הישיבה סגורה לגמרי בפני השפעת העולם החיצוני. רעיון הישיבה המודרנית מטיפוסה של הישיבה בלידה ובאודיסה מלפני המלחמה, לא מצא הד בקרב היהדות האדוקה בזמננו. בֱישיבות אירופה המזרחית אינם נלמדים שום לימודי חול, חוץ מישיבות בודדות, כמו למשל “המתיבתא” בורשה ו“ישיבת חכמי לובלין” מיסודו של הרב שפירא המפורסמת בגדלה ובתיקוניה הטכניים. המוסדות האלה מתכלכלים, חוץ משכר־הלימוד גם בתמיכות הקהילות, תרומות־הציבור, הכנסת־הקופסות וכו'. כדאי דרך אגב לציין שהפרופיסור חבקין המנוח מפריס צוה את כל הונו לתמיכת הישיבות באירופה.

טיפוס מיוחד של בתי ספר דתיים – הם בתי הספר של הקהילות המתקיימים בכמה ארצות באירופה המערבית. בארצות אירופה המזרחית מתקיימים בתי־ספר כאלה רק בבירת פולין, בורשה. ברשות הקהילה הורשאית נמצאים מוסדות־חינוך משלשה סוגים והם: בתי “תלמוד־תורה”, בתי ספר עממיים ושיעורי־ערב, חוץ מבתי ספר למלאכה ובתי מחסה לילדים.

בתי “תלמוד־התורה” של הקהילה נוסדו בשנות 1856־61. תכנית הלימודים כללה עברית, חומש ופירש“י, דינים ותפילות והחל משנת 1858 – גם פולנית וחשבון. מכיון ששלטון הקהילה נמצא בידי המתבוללים והחרדים, היו המוסדות האלה מפוגרים מבחינה לאומית, אם כי מהצד הפדגוגי עלו בזמנם על הרבה מוסדות־חינוך מסוג זה. עם חדירת הציונים אל הקהילה הורשאית, נתגבר היסוד הלאומי בבתי ת”ת (ובאחדים מהם הורו גם עברית ע"פ השיטה הטבעית). בשנת 1921 היו בורשה 8 בתי ת"ת ולמדו בהם למעלה מאלפַּים תלמידים. 29 שעות בשבוע נועדו ללימודים עבריים ו־16 – ללימודי חול.

בשנת 1912 נוסדו ע“י הקהילה בתי־ספר למתחילים, בהשתדלותו של פורפ. דיקשטיין, שנשא נפשו לחינוך־בנות ציבורי. בתחילה נפתחו 4 בתי ספר בעלי 2 כיתות לנערות, אח”כ – גם 2 בתי ספר לנערים. בהם למדו 550 תלמידים ותלמידות.

בין מוסדות החינוך של הקהילה ראוי לציין את 3 “בתי הספר מן הטיפוס החדש”, שנוסדו בשנות 1911־1914. הראשון נוסד ע"פ יזמה פרטית (בשנת 1911) ונמסר לרשות הקהילה. לתכנית בתי ספר אלה הוכנסו מלבד לימודים עבריים וכלליים גם זמרה, ציור, מלאכת יד והתעמלות ושמשו מעבר לבית־ספר מודרני.

שיעורי־הערב (לגדולים) נוסדו ע"י הקהילה בשנת 1905 וכללו מקצועות־לימוד כלליים.

בשנת 1921 הכריזו מורי בתי הספר הנזכרים על שביתה לרגלי מצבם החמרי הקשה. השביתה גרמה לסגירת כל בתי תלמוד־התורה, בתי הספר “מן הטיפוס החדש” ושעורי־הערב. בתי הספר למתחילים נמסרו ע"י הקהילה לעיריה. בשנת 1922 החליטה הנהגת הקהילה לפתוח שוב את מוסדותיה, ואמנם פתחה אותם בהדרגה במשך השנים הבאות.

עכשיו נמצאים ברשות הקהילה המוסדות הבאים: 9 בתי־ספר למתחילים ובהם 53 כיתות ו־2520 תלמידים, 5 בתי “תלמוד־תורה” ובהם 37 כיתות ו־1800 תלמידים, ארבעה גני־ילדים ובהם 364 תינוקות ושני קורסים של לימודי־דת לנערות ובהם 200 לתמידות.