החינוך האוטרַקויסטי או הדו־לשוני הוא אחת הצורות הפשרניות של החינוך הלאומי. שלשה הם הקוים היסודיים שהם גם הליקויים האורגניים של החינוך האוטרקויסטי:

1) הסתגלות החינוך לתנאי־החיים החיצוניים. בניגוד לבית הספר הכללי הנורמלי המתבסס על לשון אחת, בית הספר האוטרקויסטי הוא מפולג לשון. פילוג־הלשונות הוא, כידוע, הדרגה הראשונה של הטמיעה הלשונית. אם פּילוג־הלשונות בפי העם היהודי הוא תוצאה בלתי־נמנעת של הקשרים הכלכליים והחמריים של היהודים עם העולם החיצוני, הנה בעולם הפנימי של החינוך הישראלי פילוג־הלשון הוא גורם רוחני דֶסטרוקטיבי, לגליזציה של בלבול לשונות בגיל היותר רך של הילד ע"י החינוך הלאומי, כלומר על ידי הגורם העליון הממונה על שמירת הלשון.

2) החינוך האוטרקויסטי מזלזל בערך המכריע של לשון ההוראה. שכרו של לימוד־הלשון לא ימלא מעולם את הפסדה של לשון־הלימוד. האופי הלאומי של בית הספר נקבע לא ע“י המקצועות העבריים הנלמדים בו (בנידון זה עולים ה“חדר” והישיבה על כל בתי־הספר הלאומיים), אלא על ידי הלשון שבה נלמדים המקצועות. לא לימוד התנ”ך ויהי אפילו בלשון העברית קובע את פרצופו העברי של המוסד החינוכי, אלא דוקא לימוד הכימה והגיאומטריה בלשון העברית. בית הספר הלאומי בגולה נוצר כדי להכשיר את הדור למלחמת הגולה ולא כדי להגרר אחורי המציאות וללכת בקו־ההתנגדות היותר קטנה. ובזה היא חטאתו הפלילית של בית הספר האוטרקויסטי שהתוה ופתח – בלא יודעים ולמרות רצונו – את דרך האוטרקויזציה לפני השלטונות המטילים אותה עכשו ביד חזקה על בית הספר העברי השלם.

3) האוטרקויזמוס הורס את השלמות הרוחנית הטבועה בכל ישותו של הדור הצעיר. שלמות רוחנית ונפשית זו – היא פרינציפיון עליון בחיי־הרוח של הדור, שאינו סובל פשרות. ונלחם בקנאות על דעותיו, בחינת “יהרג ואל יעבור”. גם בחינוך כל הַמעָטה של עיקר – היא שלילת העיקר; כל טשטוש של גבול הוא ביטולו. אם לימוד הגיאוגרפיה הכללית מותר בלשון המדינה, מדוע זו אסורה בגיאוגרפיה הארצי־ישראלית? אם להסתגלות, מדוע לא ללמוד את כל המקצועות, לרבות את העבריים, בלשון המדינה? ואם לפשרה, מדוע לא ללמוד את כל המקצועות, לרבות את הכלליים, בלשון האידית? מיטב כיבושינו מתפוררים ומצטמקים באוירה של הגולה. מתשעת הקבים של כשרונות עמנו וכוח יצירתו, שמונה נוטלת הסביבה הזרה ורק אחד נשאר לנו. חינוכנו הלאומי אינו איפא אלא הכשר הדור לבנין בארץ ולהגנה עצמית בגולה. כוח הגנתנו הוא – המקסימליזם התרבותי שלנו. העבריות השלמה – היא ביטוח לאומי כלפי הגזל התרבותי. העבריות השלמה העוברת דרך מסננת הגולה החמסנית, מצילה לכל הפחות את שיירי־התרבות הנשקעים על קרקעית־נשמתו של הדור. אבל האוטרקויזם המטולא המקנה לילד את התרבות בשנים או שלשה צנורות לשוניים, המפלג את רוח פיו ואת נשמתו לשתי רשויות ויותר, מה ישאר ממנו בעברו דרך המסננת רחבת־החורים של הגלות? ומשום כך אין תקנה לאומית לכפל־הלשונות הלאומי, ואם גם יתעטף שבעתים בטלית־תכלת של עבריות פרינציפיונית. אין עבריות בזמננו חוץ מעבריות של הגשמה.

האוטרקויזם החינוכי מתגלה – בהתאם לתנאי כל ארץ – בצורות שונות: הוא כורך עברית ולשון המדינה, אידית ולשון המדינה, עברית ואידית, וגם עברית, אידית ולשון המדינה ביחד. הנפוץ ביותר הוא כפל־הלשונות העברי־אידי. גילויו הטיפוסי הוא בית־הספר הדתי, שעליו דברנו לעיל. אבל בזמן האחרון נעשו נסיונות להקים גם בתי־ספר עבריים־אידיים חילוניים. הנסיונות האלו בדרך כלל לא הצליחו. באֶסטיה, למשל, עוברות המחלקות האידיות של בתי־הספר המעורבים לשפת ההוראה העברית. בפולין הוקם בשנת 1928 טיפוס מיוחד של בתי ספר לאומיים מיסודה של חברת “שול־קולט”, שיסדה כשלושים בתי־ספר; מספר תלמידיהם – 4.000 בערך. בתי ספר אלה מקצים הרבה מקום בתכנית־הלימודים ללשון ולספרות העברית ומתיחסים בחיוב לארץ־ישראל, לרעיון העבודה ולבנין־המולדת. סוג זה של בתי הספר, כפי שמעידים המספרים, לא התחבב ביותר על הציבור היהודי.

הטיפוס השני של החינוך האוטרקויסטי מבוסס על כפל הלשונות העברית (או האידית) ולשון המדינה. בתי ספר כאלה אנו מוצאים בהרבה ארצות וביחוד בארצות הברית ובפולין. על בתי הספר העממיים מסוג זה נמנים בפולין בתי־ספר פרטיים (כולם לאומיים וציוניים) ומוסדות החינוך של הקהילה הישראלית בורשה. יותר ניכר הוא ערכם של בתי הספר התיכוניים האוטרקויסטיים, שמספרם בפולין מגיע עד 31. בין המוסדות האלה יש להרים על נס את בתי הספר התיכוניים מיסודו של הציוני המובהק ד"ר מרדכי ברודא. בתי ספר אלה (21 גימנסיות), נמצאים תחת הנהלתה של “אגודת החברות לייסוד בתי ספר תיכוניים בפולין” (המזכירות בלודז). מטרת בתי הספר הללו, לפי הסעיף הראשון של תקנת האגודה, היא “לתת לחניכים השכלה בינונית כללית לפי התכנית הממשלתית לבתי הספר התיכוניים וכמו כן השכלה עברית וידיעת היהדות במסגרת הכוללת את מלוא התרבות העברית וידיעת היהדות והמתאימה לרמת בית הספר הבינוני”. בתי הספר האלה קמו בתור תריס נגד סכנת הטמיעה בבתי הספר הממשלתיים, שאליהם התפרץ בהמונים הנוער הישראלי. לפי המספרים משנת 1933־34 הקיפה האגודה 18 בתי־ספר עממיים, 21 בתי־ספר תיכוניים ו־2 בתי־ספר מקצועיים (בי“ס למסחר בקרקוי ובי”ס חקלאי בהֶלֶנובק על יד לודז). מספר התלמידים בכל המוסדות האלה – 4785, מספר המורים – 230.

חלוקת המקצועות העבריים לפי מספר השעות בשבוע בארבע המחלקות היא:

תכנית הלימודים מקיפה את דקדוק הלשון העברית ותורת הסגנון, השימוש בה בדיבור ובכתב, את הספרות העברית העתיקה והחדשה, את התנ“ך עם ליקוטי פירושים, ניתוח היסטורי ותפיסה סינטטית של החומר, ידיעת עתיקות הקדם, היסטוריה ישראלית עד ימינו עתה, גיאוגרפיה ישראלית וידיעת המולדת. כל הגימנסיות של האגודה הנ”ל נהנות מזכויות ממשלתיות.

טיפוס־מעבר מחינוך אוטרקויסטי לחינוך עברי שלם משמשים בתי הספר של הסתדרות “יבנה”, (נוסדה בפולין בשנת 1927), העומדת תחת השפעתו של “המזרחי”. בתי הספר מטיפוס זה מתקיימים ברוב הארצות באירופה המערבית והמזרחית. החינוך העברי מיסודו של “יבנה” מתבסס – לפי הדו"ח של הועד המרכזי של “יבנה” – על שלשה יסודות: הדתיות, הלאומיות והחילוניות. החינוך הדתי־הלאומי רואה בתורה ובמסורת הדתית מקור נצחי של קיום האומה. הדת הוא חלק בלתי נפרד של מושגי העם היהודי והלאומיות היהודית. חינוך לאומי פירושו: לנטוע בלבות הדור הצעיר אהבה ומסירות לזכרונות העבר ההיסטורי ולחנכו ברוח התחיה הלאומית ובנין הארץ. כדי למנוע מפירוד תרבותי בין ישראל לעמים בארצות הגולה ומפירוד לבבות בין האבות והבנים וכדי להקל מאידך גיסא את “המלחמה ברוח הכפירה שפרץ וחדר אל חיי היהדות”, הכניס החינוך הדתי־הלאומי גם יסוד חילוני אל בית ספרו והוא: לימודים חילוניים, חינוך פיסי ותיקונים היגייניים (ימי חופשה, מושבות קיץ).

רוב בתי הספר של “יבנה הם אויטרקויסטיים, אבל ישנם גם בתי־ספר שכל המקצועות נלמדים בהם עברית. ברשותה של “יבנה” נמצאים גני־ילדים, בתי־ספר עממיים (בשם “יבנה”, “תחכמוני”, “תורה ודעת” או “חדר־מזרחי”), גימנסיות סמינריונים למורים וגננות ושיעורי־ערב. ברשת מוסדות־החינוך משמשים בערבוביה בתי־ספר מתוקנים וגם מפוגרים (ביחוד בעירות) מטיפוס ה”חדרים" של החרדים.

מספר מוסדות־החינוך הדתיים־הלאומיים בפולין בשנת 1933 היה:

מלבד המוסדות הנזכרים קיימים: בית מדרש לרבנים “תחכמוני” בורשה וסמינריון לגננות בוילנה. (המספרים הנזכרים אינם כוללים את העבודה התרבותית של “המזרחי” בנפות גליציה). כפי שמראה הטבלה, פעולתה של “יבנה” בשטח “גני־הילדים” היא מצומצמת. הסיבות הן: חוסר הבנה ויחס לגבי גן־הילדים מצד החרדים בעירה; 2) חוסר גננות דתיות בעלות־הכשרה. פעולתה של “יבנה” בשטח גני־הילדים התחילה רק בזמן האחרון.