המכשול הראשון שבו נתקלה התנועה העברית בראשית צמיחתה – היה חוסר מורים בעלי הכשרה מקצועית. מצד אחד טרם הספיקו המורים הישנים לקלוֹט את תורת החינוך החדש ולהסתגל לדרישותיה, מצד שני דרשה התחוקה החדשה של המדינות הצעירות שקמו אחרי המלחמה העולמית, הכשרה מקצועית מכל המורים. חוץ מזה הוטל על המורה העברי תפקיד קשה ואחראי – להיות לא רק מורה לילדים ולנערים, אלא גם מחנך הדור, עסקן תרבותי, בנאי של התנועה החינוכית החדשה. שאלת הכשרת המורים התחדדה ביותר עם חדירת הרעיון העברי לתוך שדרות העם והתגברות דרישת ההורים לבתי ספר עבריים. שאלת הכנת המורים, שעלתה מיד על הפרק בכל הארצות קבלה את פתרונה בשני כיוונים: נוסדו סמינריונים ופדגוגיונים, שנתנו למורים הכשרה מקצועית מלאה ושיטתית; נפתחו תחת לחץ ההכרח קורסים פדגוגיים למורים, ע"פ רוב בני שנה, שהקנו לתלמידיהם מתוך פעולה מאומצת את הידיעות היסודיות. מובן, שהקורסים הם דבר ארעי שהזמן גרמו; הטיפוס הנורמלי – הוא הסמינריון למורים עממיים, בתור מוסד חינוכי קבוע, המקנה לתלמידיו השכלה עברית, כללית, עמלנית ופדגוגית ומכשירם למקצוע ההוראה והחינוך.

תכנית הלימודים בסמינריון כוללת איפא את המקצועות הבאים:

1) לימודים עבריים (לשון ודקדוקה, היסטוריה ישראלית, תנ"ך, ספרות עתיקה וחדשה).

2) לימודים פדגוגיים (תורת הפסיכולוגיה וההגיון, תולדות החינוך וההוראה; מתודיקה של כל הלימודים בבתי ספר עממיים; דידקטיקה כללית; המדות והאסטתיקה).

3) לשון המדינה וספרותה.

4) לומדי מתמטיקה (תורת החשבון וההנדסה), היסטוריה > וגאוגרפיה ולימודי טבע (פיסיקה, כימיה, היגיינה).

5) ידיעות עמלניות (זמרה, ציור, שרטוט, התעמלות, מלאכת־יד, גננות וכו').

שתים הן המטרות היסודיות של החינוך בסמינריון: הכשרה נפשית ומוסרית־אסטתיטית והכשרה פדגוגי ת ונסיונית־מעשית להוראה וחינוך.

כדי להכשיר את התלמידים למילוי תפקידם בתור מחנכים, צריך להקנות להם ידיעות על תולדות הפדגוגיה הכללית ודרכיה, על החינוך הישראלי בתקופות שונות, הכשרה זו צריכה לחבב על התלמיד את תפקיד המורה ולנטוע בלבו את הכרת הערך של ההוראה וכובד־האחריות המוטלת עליו. יחד עם זה צריך הסמינריון להקפיד על שלמות אישיותו המוסרית־האסתטית של המחנך: כשרון ההסתכלות, חוש־היופי, אהבת הטבע והחיים, האופי החברתי, המתינות והדיקנות, הצניעות והזהירות לגבי התלמיד, כיבוש היצר וחוש־האחריות, כנות־המחשבה והעקביות וכו'.

ההכשרה הפדגוגית־העיונית צריכה לתת בסיס פילוסופי־תרבותי להשקפת־עולמו ולפעולתו המקצועית של המורה. שום עיקרים וכללים בעולם אינם יכולים לקבוע מראש את דרכי הפעולה המעשיים של המורה לכל פרטיהם ודקדוקיהם. החיים מעמידים את המורה בפני תסבוכת של תופעות אין קץ, שאין להגיב עליהן ע"פ שבלונה קבועה מראש. המורה הוא אמן־פדגוג, היוצר במקצועו לא פחות מהצייר או המשורר. את השראתו הוא שואב ממקור השכלתו הפדגוגית, האינטואיציה הפנימית והנסיון המעשי. המעשה החינוכי – הוא יסוד מוסד לכל הכשרתו הפדגוגית של המורה. כל תורת חינוך שאין עמה מלאכה איננה מתקיימת. ומשום כך על חניך הסמינריון להתאמן ולהתמחות בשיעורים לנסיון, בעבודת לבּוֹרטוריות וכדומה. מבחינה זו רצוי שעל יד הסמינריונים יתקיימו בתי ספר עממיים שבהם יתמחו תלמידי הסמינריון בחינוכם הפדגוגי.

הסמינריון העברי למורים הוא בריה חדשה שנבראה בתקופה שלאחרי המלחמה העולמית. בתי המדרש למורים שהתקיימו לפני המלחמה היו ע“פ רוב מוסדות דתיים מיסודן של הממשלות. ברוסיה הצארית היו קיימים מכונות למורים עבריים בזיטומיר (נסגר בשנת 1885) ובוילנה, שהתקיים עד ראשית ימי המלחמה העולמית. ברוסיה התקיימו קורסים למורים עבריים גם מיסודו של הציבור. כאלה היו הקורסים הגרודנאים שנוסדו בשנת 1907 ע”י “חברת מפיצי השכלה”. הקורסים היו מוסד פדגוגי קבוע; הלימוד ארך שנתים והכשיר להוראה בבי"ס עממי. על ידי “חברת מפיצי השכלה” נוסדו גם קורסים זמנים למורים (ביקטרינוסלב), אבל לא האריכו ימים.

אחרי המלחמה העולמית נוסדו סמינריונים למורים עבריים בארצות שונות, אבל רובם נסגרו לרגלי חוסר אמצעים. במקומם נוסדו ע"פ רוב קורסים למורים. ברומניה מסרבת הממשלה לתת רשיון לפתיחת סמינריון למורים עבריים.

בתי מדרש למורי־ישראל התקיימו בגרמניה, בברלין, קולוניה, קסל, הנובר, מינסטר, אבל נסגרו על ידי השלטונות. בוינה נוסד פדגוגיון למורים בשנת 1920 ע"י פרופ. צבי פרץ חיות והתקיים עד שנת 1928. כיום קיימים בתי מדרש כאלה בלונדון (Union of Hebrew and Religious Classes), בבודפשט, בפריס (מיסודו של ה“אליאנס”) ועוד.

ביחוד גדול מספר הסמינריונים למורים עבריים בארצות הברית. כאלה הם: בית המדרש למורים “הרצליה” בניו־יורק, ביה“מ למורים מיסודו של בית המדרש לרבנים בניו־יורק, בית המדרש למורים בבוסטון, בית המדרש ללימודי היהדות בצ’יקגו, בית המדרש “גראץ” בפילדלפיה, בית המדרש למורים בקליבלנד, בית המדרש למורים מיסודם של פוע”צ ו“ארבעטער־פארבאנד” בניו־יורק, בית המדרש של ישיבת ר' יצחק אלחנן ועוד.

בפולין קיים סמינריון ממלכתי למורים עבריים שנוסד בשנת 1918. קדמו לו קורסים למורים עבריים שנפתחו ע“י ד”ר שמואל פוזננסקי בשנת 1916. ד“ר פוזננסקי, המנהל הראשון של הסמינריון, חלם להפוך אותו לבית מדרש לרבנים, אבל המות ניתק בשנת 1922 את חלומו. הסמינריון (תחת הנהלתו של ד"ר טויבר) מוֹציא מדי שנה בשנה מחזור של 20־30 מורים. גומרי הסמינריון– הזכות בידם ללמד דת ולימודים עבריים בבתי ספר כלליים ויהודיים. שפת ההוראה בסמינריון – עברית ופולנית. הלימודים העבריים נלמדים עברית. גומרי בתי הספר של “תרבות” מתקבלים אל הסמינריון בלי בחינות. כבכל הסמינריונים הממלכתיים לומדים בו חמש שנים. 3 הקורסים הראשונים מוקדשים להשכלה כללית ועברית, והקורסים הרביעי והחמישי הם ספציאליים. הלימודים העבריים נלמדים: לשון וספרות עברית – 4 שעות בשבוע, תנ”ך – 4 שעות, משנה ותלמוד – 4 שעות, היסטוריה ישראלית – 3 שעות, במחלקות הגבוהות לומדים גם פילוסופיה דתית, 2 שעות בשבוע. את המקצועות הכלליים לומדים כמספר השעות של הלימודים הכלליים. לשם התמחות בּהוראה מעשית משתמש הסמינריון בשלשה בתי ספר עממיים, מהם אחד מיסודה של “תרבות”. הסמינריון מתכלכל על ידי הממשלה. על יד הסמינריון מתקיימת פנימיה, שבה מקבלים התלמידים דירה ומזון במחיר זול.

ביחוד יש להרים על נס את הסמינריונים הפדגוגיים העבריים מיסודה של “תרבות”. בפולין קיימים שלשה סמינריונים כאלה: בוילנה, בגרודנה ובלבוב. הסמינריון בוילנה נוסד בשנת 1921 על ידי הועד הגלילי של “תרבות”. מנהלו הראשון היה י. גוטמן; עכשו עומד בראשו ד“ר צווייגל. לכתחילה היה בן 4 כיתות, אבל בשנת 1926 נוספה כיתה חמישית, דוגמת הסמינריונים הממשלתיים. ייסוד הסמינריון מצא הד כביר בכל החוגים הלאומיים ואל המוסד נהרו בכל שנה ושנה עשרות צעירים וצעירות מכל קצוי פולין. בשים לב לחשיבותו הפדגוגית בשביל כל הציבור היהודי הלאומי במדינה, קבעו שלטונות ההשכלה בשנת 1925 ועדה בוחנת בשביל גומרי הסמינריון והתעודות אשר ניתנו לבוגרים הוכרו בתור רשיונות הוראה רשמיים ע”י הממשלה.

תכנית הלימודים מקיפה את לימוד היהדות, הלימודים הפולוניסטיים, מקצועות כלליים, טכניים־אמנותיים (ציור, זמרה, מלאכת־יד, נגינה והתעמלות) ופדגוגיים (פסיכולוגיה, תורת הילד, תולדות החינוך, פדגוגיה ועבודה מעשית בבי"ס עממי שימושי על יד המוסד.)

תכנית הלימודים לפי חלוקת השעות היא: (בהשואה עם הסמינריון בגרודנה)

הסמינריון מסודר במיטב הסידורים הטכניים: יש לו מעבדה לביולוגיה, מעבדה לציור ומלאכת יד ומעבדה פיסיקלית־חימית. ספרית הסמינריון מונה למעלה משלושת אלפים ספרים. הונהג בו שלטון עצמי של התלמידים, סקציות למקצועות עבודה שונים, חוגים להשתלמות ומוסדות־עזרה כמו קואופרטיבה וקופת מלוה.

במשך שלש עשרה שנות הקיום גמרו את הסמינריון – כ־ 200 בוגרים המשמשים בהוראה בבתי ספר עבריים במדינה ובארץ ישראל, מהם למדו עד שנת 1928 למעלה ממאתים תלמידים בשנה ועד 1934 – למעלה מ־ 150. התקציב השנתי של המוסד מגיע עד ל־ 80.000 זהובים, אבל מפאת חוסר כל תמיכה מצד הממשלה, העיריה והקהילה, מצבו החמרי דחוק עד למאוד. לשאלה זו עוד נשוב באחד הפרקים הבאים.

הסמינריון בגרודנה נוסד בשנת 1926 וכאילו בא לחדש ולהמשיך את המסורת של ה“קורסים הגרודנאים”. מחזור הבוגרים הראשון חל בשנת 1930־31. במשך שנתים נתקיים הסמינריון בתור מוסד מלא בן חמש כיתות, אבל בשנת 1932 הוציאה הממשלה חוק חדש, שגזר ליקוידציה מודרגת של הסמינריונים הקיימים. בהתאם לזה התחילה בשנת 1932 הסגירה המודרגת של המוסד וכיום קיימות רק שתי הכיתות העליונות. בשנת 1936, זאת אומרת במלאת 10 שנים לקיום המוסד, יצֵא ממנו המחזור האחרון של הבוגרים. מנהל הסמינריון החל משנת 1927־28 הוא דוד בראַוור. אף הסמינריון הגרודנאי כזה שבוילנה מסודר בתכלית הסידור הטכני. תכנית הלימודים, כפי שהראינו לעיל, אינה נבדלת בהרבה מזו של הסמינריון הוילנאי. מספר התלמידים היה: בשנת 1930־31 – 134 ובשנת 1931־32 – 142 בכל חמש הכיתות. לרגל הליקוידציה הולך ופוחת מספר התלמידים. במשך ארבע השנים האחרונות (מ־1930־31 עד 1933־34) גמרו 109 בוגרים. מהם נגשו לבחינה סופית ממשלתית – 92 בוגרים ועמדו בבחינה – 71.

הסמינריון העברי בלבוב נוסד בשנת 1925 על “החברה לבתי ספר תיכוניים ועממיים בלבוב” (Z.T.L.S.), אבל מפּאת חוסר אמצעים חמריים נסגר ונתארגן מחדש בשנת 1930 ע“י י. נתנאלי־רותמן. בראש המוסד עומדים הרב ד”ר יחזקאל לוין ומנהלו י. נתנאלי־רותמן.

תכנית הסמינריון הכללית היא כזו של הסמינריון הממשלתי ותכנית הלימודים העבריים – כזו של הסמינריון העברי בוילנה ובגרודנה. כל המקצועות הכלליים נלמדים עברית, חוץ מהיסטוריה וגיאוגרפיה פולנית, ובשנת 1935 – גם גיאוגרפיה כללית. הלשון הזרה הנלמדת במוסד – היא אנגלית. הסמינריון אינו נהנה מזכויות פומביות.

במוסד משמשים בהוראה – מלבד המנהל – 12 מורים, כולם – בעלי השכלה גבוהה. מספר המתלמדים 79, מהם 19 נערים ו־60 נערות. משנת 1929 עד 1934 גמרו את חוק לימודם במוסד 93 בוגרים ובוגרות.

הקשר בין הסמינריון ובין הסתדרות “תרבות” בגליציה היה רופף עד הזמן האחרון. הסיבה היא: הסמינריון היה החלוץ היחידי של בית הספר התיכוני העברי בגליציה המזרחית והמערבית, בעוד שהסתדרות “תרבות” בגליציה הסתפקה בקורסים ארעיים בלבד. בשנת 1934 נתקשרו קשרי־הבנה ראשונים בין שני המוסדות.

כל חמש השנים מתקיים המוסד מהכנסות שכר־הלימוד של התלמידים. הגרעון השנתי מגיע עד לששת אלפים זהובים. המורים מקבלים משכורת רק בעד 8 חדשי־הלימוד. למרות הקושיים החמריים נהנים התלמידים מעזרה היגיינית וחברתית, וחצים מקבלים גם ארוחות־חינם בעזרת העיריה. חמשה תלמידים מקבלים גם סטיפנדיות חדשיות.

בכמה ארצות קיימים במקום סמינריונים – קורסים עבריים למורים, בני שנה ובני שנתים. בליטא היה קיים על יד “תרבות” – החל משנת 1923 – בית מדרש למורים. עד שנת 1927 נקרא בשם “סמינריון למורים” והיו מתקבלים בו תלמידים שגמרו 6 מחלקות של בית ספר תיכוני. בשנת 1927 נהפך לקורסים פדגוגיים דו־שנתיים ונתקבלו בו רק תלמדים שיש להם תעודת בגרות. המוסד הזה הוציא במשך כל זמן קיומו 6 מחזורים והמציא את רוב המורים לבתי הספר העממיים והתיכוניים. לרגלי המצוקה הכספית הוכרחה ההסתדרות לסגור את הקורסים. כעת קיים בליטא רק סמינריון עברי אחד מיסודה של חברת “יבנה” בטֶלז (בן ארבע שנות לימוד), אולם גם הוא עומד בפני סגירה. שתי המחלקות הראשונות כבר נסגרו ובשתי המחלקות האחרונות לומדים רק 18 תלמיד.

הממשלה הליטאית עומדת לסגור בקרוב את כל הסמינריונים ולפתוח במקומם בקובנה מכון למורים. השנה בקרה משלחת של “תרבות” את המיניסטריון לעניני השכלה והגישה לו תזכיר בדבר פתיחת סקציה עברית על יד המכון. כנראה שהמכון לא ייפתח עד שנת 1936.

המועמדים להוראה יכולים לקבל את הצנז הדרוש גם על ידי בחינות לפני ועדה מיוחדת על יד המיניסטריון לעניני השכלה, אבל מספר המורים שנבחנו עד עכשיו בועדה זו הוא מצער.

בבולגריה עיבדה המועצה הפדגוגית העליונה תכנית לבחינות בשביל מועמדים להוראה ובשביל מורים מחוסרי צנז. המועמדים עומדים לשתי בחינות: בחינה קודמת בראשית שנת הלימודים ובחינה בשתי סֵסִיות בסוף שתי שנות לימודים רצופות. מורים מחוסרי צנז פטורים מבחינה קודמת.