רקע
אברהם לוינסון
הקורסים לגננות וגני־ילדים
בתוך: התנועה העברית בגולה

מקום מיוחד במערכת המוסדות הפדגוגיים תופסים הסמינריונים והקוּרסים לגננות, שנוסדו גם הם בתקופת האביב של התנועה העברית. בוני המוסד הזה היו יחיאל הלפרין וי. אלתרמן, חלוצי גן הילדים העברי. הגן הראשון נוסד בורשה ע“י י. הלפרין בשנת תרס”ט והשני ע“י י. אלתרמן בשנת תר”ע. פתיחת הגנים האלה נתאפשרה בפולין הרוסית על ידי זה, שעל פי הקודקס של נפוליאון מותר היה לפתוח בה גני־ילדים בלשון האם של התינוקות, בעוד שבכל מדינת רוסיה אסור היה לפתוח בה גן־ילדים שלא בלשון הרוסית. הודות להשתדלויותיו של הלפרין נפתו פקידי הממשלה להאמין, כי אמנם נמצאים בורשה תינוקות שלשון אמם היא עברית והרשיון לפתיחת הגנים ניתן. הגנים האלה נמצאו, בהתאם לחוקים המיוחדים ששלטו בפולין, לא תחת השגחת המיניסטריון להשכלה, אלא ברשותו של מיניסטריון הפנים, כי נחשבו כעין בתי מחסה לילדים, כמוסדות לעזרה סוציאלית. בהתאם לחוק שאסר על הגברים לנהל את המוסדות, ניתנו הרשיונות על שם אשתו של הלפרין ואשתו של אלטרמן, ואלה נתאשרו ע"י השלטונות רק בתור אדמינסטרטורים של הגנים.

כעבור שנה, בתר“ע, פתח הלפרין קורסים להכשרת גננות על יד גן־הילדים שלו. בשנת תרע”א פתח קורסים כאלה י. אלתרמן על יד גנו. הקורסים האלה נקראו באופן רשמי בשם “קורסים להכשרת אומנות ומחנכות” Бoнны и няни הקורסים היו חד־שנתיים. מותר היה ללמד רק מקצועות זמרה, התעמלות, מלאכות יד, נגינה, ציור, הנהלת משחקים וכו'. דברי ספרות ולימודים עיוניים אסורים היו בהחלט במוסד זה. אסור היה שיימצא אף ספר אחד בין כתלי המוסד. תלמידות הקורסים היו עסוקות בשעות הבוקר בעבודה מעשית ורק בערבים היו באות לשמוע תורה ולימודים כלליים מפי המורים. בשעת הלימוד היו מפוזרים על השולחן ועל הרצפה חבילות קש, רַפיה, נסורת ושאר חמרים גלמיים, כדי להביא – במקרה של ביקור המפקח הממשלתי – את חדר הלימוד לידי “המצב הדרוש”. בתור מורים לקורסים של מר הלפרין הוזמנו בין השאר יצחק גרינבוים, הלל צייטלין, יעקב פיכמן, שמואל ש. קנטורוביץ, יעקב לרנר, ח. דובניקוב, ז. י. יפה ואחרים.

למרות החידוש והחשיבות הרבה של הקורסים היה מצבם החמרי דחוק והתקיימו בקושי. לעזרת אחד המוסדות בא יצחק גרינבוים שיסד כעין חברה לתמיכתו. על החברים התומכים נמנו ד“ר נח דודזון, א. פודלישבסקי, יחזקאל קרבצוב ואחרים. סכום התמיכה השנתית הגיע באופן ממוצע לסך 100 רו”כ בשנה. העזרה הציבורית למוסדות וביחוד מאמציו של י. גרינבוים אפשרו את קיום המוסדות ואת התפתחותם. אם למשל בקיץ 1909 נרשמו בגן הילדים של הלפרין לא יותר מ־7 ילדים (מהם 5 ילדים שלא שלמו שכר לימוד), הנה כעבור חמש שנים, בקיץ 1914, נמצאו כבר במוסד כ־200 ילד וילדה, שלמדו בכיתות רבות של גן־הילדים ובית הספר העממי, כמובן בלשון העברית. גולת הכותרת של המוסד היו הקורסים לגננות עבריות. באותו קיץ נמצאו במוסד למעלה מ־70 תלמידות שבאו לכאן מכל רחבי המדינה. בין תלמידות הקורסים נמצאו גם חנה רובינה (השחקנית של ה“בימה”) והמשוררת האידית קדיה מולודובסקה.

הקורסים עוררו הד חזק בכל רוסיה. בשנת 1914 נפתחו גני־ילדים ברובם ברוסיה הדרומית ומקצתם בליטא ובפולין. הגנים נפתחו ע“י תלמידות הקורסים עצמן או ע”י הציבור העברי שהזמין גננות משני המוסדות לשם הנהלת גנים. רוב הגננות עמדו בקשרי מכתבים עם המוסדות המרכזיים בורשה. עם פרוץ המלחמה העולמית נתרכזו בורשה אלפי פליטים מכל ערי הסביבה. כדי לשמור על ילדי הפליטים ממחלות ומהתנונות פיסית ורוחנית נפתחו כאן באופן ספונטני בתי־מחסה לילדים שנתכלכלו על ידי הציבור היהודי בנדבות הקהילות, שבאו מכל קצוי רוסיה וגם בתמיכת “חברת מפיצי השכלה” והחברה לשמירת הבריאות “אזע”. באי כוח החברות הללו היו ברובם אידישאים נלהבים ומכאן המלחמה שפרצה בין אנשי פטרבורג, שחפצו להפוך את בתי המחסה לקני אידישיזמוס ובין הציבור הציוני בורשה. הגננות העבריות שגמרו את הקורסים של הלפרין ואלתרמן, חזקו בהרבה את ידי העברים. בטרם שנכבשה ורשה ע“י הגרמנים, יצאו הלפרין ואלתרמן לרוסיה. בסוף הקיץ 1915 העביר הלפרין ע”פ הצעת ביאליק את מוסדו לאודיסה. אל הועד המפקח של המוסד נכנסו ח. נ. ביאליק, מ. אוסישקין, ד"ר י. קלויזנר וי. ח. רבניצקי. שש שנים התקיים המוסד באודיסה ותקופה זו היתה תקופת הזוהר והפריחה של המוסד. כאן התחיל מופיע גם דו־הירחון “הגינה”, בעריכת הלפרין ואלתרמן.

גם ברוסיה הפנימית קמה רשת רחבה של גני־ילדים שנוסדו חלקם ע“י הקהילות וההסתדרויות לתרבות וחינוך וחלקם ע”י ועדי העזרה לפליטי־המלחמה. גם כאן התלקחה והתפשטה המלחמה בין העבריים והאידישאים. במלחמה זו היתה ע"פ רוב ידם של העבריים על העליונה. בסוף המלחמה ובשנים הראשונות לאחריה נוסדו הרבה גנים גם בעזרת הדז’וינט. הרבה גנים נוסדו בליטא וגם ברומניה, לאחר שנספחו אליה ביסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה. בקישינוב ובצ’רנוביץ התקיימו גם סמינריונים לגננות. תחת השפעת הסמינריון בביסרביה (מיסודו של אלתרמן) נפתחו גנים עבריים ביאסי, גלץ ועוד. גם באירופה התיכונית (בברלין ובוינה) נפתחו גנים אחדים, אבל היו לקויים בהתפתחותם. באותה תקופה נעשו נסיונות לפתוח גנים גם באנגליה וארצות הברית, אבל ללא הצלחה.

עם התפשטות התנועה העברית בפולין בימי הכיבוש הגרמני נתבלט הצורך להקים מחדש במדינה מוסד להכשרת גננות עבריות. בשנת 1917 נוסד בורשה קורס לגננות. בראשו עמדו רפאל גוטמן ויצחק שויגר עד שנת 1919. אותה שנה נסגר הקורס ונפתח שוב בשנת 1921, שבה שב אלתרמן מרוסיה לפולין. בראש הקורסים העמדו אלתרמן והגברת אפשטיין. בהכשרה המעשית טיפלה רבקה רובין. החל משנת 1925 ניהלו את הקורסים ד"ר י. אהרונסון (עד 1929) ווינקלר. הקורסים נהנו מזכויות פומביות, אבל מצוקתם החמרית היתה בעוכריהם ובשנת 1930 נסגרו. רק בשנת 1934 נפתחו שוב בוילנה על יד הסמינריון העברי מיסודה של “תרבות”.

בקשר עם תולדות ההוראה כדאי לעמוד על גילויי המחשבה הפדגוגית העברית בגולה. אמנם ספרות זו אינה מצטיינת בעשירות יתרה, ואף על פי כן אין לזלזל בערכים הפדגוגיים שנוצרו במשך 30 שנים, המעידים על המאמצים הבלתי פוסקים לקיים במה עצמאית לפדגוגיה העברית. הספרות הפדגוגית הפריודית הוצאה לאור בראשית צמיחתה ע“י יחידים (“הפדגוג” של של"ג ובן־אביגדור), ואחרי כן על ידי הסתדרויות מורים עבריים. במקצתה הוצאה לאור גם ע”י מוסדות חינוכיים (למשל, הקובצים הפדגוגיים של הגמנסיות בליטא והקובצים הדו־לשוניים של מועצת הגמנסיה הראשונה בלודז (1930־31) מיסודו של ד"ר מ. ברודא). רוב האורגנים שלא היו מבוססים כל צרכם לא האריכו ימים וממילא לא היתה השפעתם ניכרת על החינוך העברי. כאלה הם הירחונים העבריים: “קול המורה” ברוסיה בעריכת פ. שיפמן, (1908) “הד המורה” בניו־יורק בעריכת ע. פליישמן, (1915) “תרבות” בניו־יורק בעריכת צ. שרפשטיין (1919), “המדריך” בלודז בעריכת י. ברקמן וי. קצנלסון (1919), “המורה” בקיוב בעריכת נ. פינס, (1919), "המורה בליטא (1923), “תרבות” בקישינוב (1923) ועוד.

החשובים ביותר באורגנים הפדגוגיים שעלו על הקודמים בערכם וזמן קיומם הם: “תרבות”, כלי המבטא של מרכז “תרבות” בפולין, הופיע משנת תרפ“ב עד תרפ”ד (15 חוברות) בעריכת ד. לוין; הכיל מדור קבוע “קול המורה”. הירחון ששימש במה קבועה לתרבות העברית והתנועה העברית, הבליט בעיקר את תעודתו בשדה החינוך העברי. בירחון מצאו ביטוי ההלכה והמעשה של החינוך המודרני הכללי והעברי. השתתפו בו: א. אורינובסקי, א. איינשטיין, ב. גוטמן, ח. דובניקוב, ד"ר י. טהון, א. כהנשטם, ד. לוין, ש.ז. פוגצ’וב, י. פיכמן, פרופ. פ. שניאורסון, מ. ב. שניידר ועוד.

כבד־משקל בתכנו היה דו־הירחון “שבילי־החינוך” שהופיע בשנת 1925 בניו־יורק בעריכת ד“ר נ. טורוב, ומשנת 1927 עד 1929 בעריכת ש. ב. מקסימון. הירחון הוצא לאור ע”י אגודת המורים העבריים בניו־יורק, בהשתתפות אגודות מורים ומוסדות חינוך בערים שונות וההסתדרות העברית באמריקה. הירחון, אם כי הופיע במדינה הקלסית של חיפושי דרכים חדשים בפדגוגיה היה חדור ברוח השאיפה לחינוך עצמי, לאומי. בהתאם לעיקרי התכנית שנקבעו ע“י ד”ר נ. טורוב בשביל דו־הירחון (חוברת א' תרפ"ה), מצאו בו מקום מלבד מחקרים עיוניים, גם מאמרי הדרכה דידקטיים־מעשיים, הערכות על ספרי לימוד וידיעות רחבות על תנועת־החינוך הכללית והישראלית. השתתפו בו: ישראל אברמס, א. צ. אידלסון, ד“ר י. ד. ברקסון, ד”ר ה. ל. גורדון, של“ג, ד”ר עמנואל גמראן, ד“ר ש. גינצבורג, ק. ווייטמן, ד”ר טורוב, ד“ר ש. טשרנא, ש. ב. מקסימון, י. ביומאן, ד”ר ש. פייגין, ש. קושטאי, ד“ר מ. ז. רייזין, ד”ר א. קון־שכטר, י. קנוביץ, צ. שרפשטיין ואחרים.

מיוחד במינו הוא הירחון הפדגוגי “אפקים” שהופיע בעריכת ד"ר צ. זהר בפולין (1934־1933). בירחון מצאו ביטוי כל הפרובלימות האקטואליות של החינוך הכללי והישראלי. מקום בראש מאמריו תפס היסוד העמלני והארצי־ישראלי. אחד מחידושי הירחון הוא שבצד פדגוגים־סופרים השתתפו בו גם רבים ממורי “תרבות” בפולין. הירחון הוצא בהידור רב והכיל הרבה תמונות וציורים.

ראוי להזכר גם האורגן של “הסתדרות המורים” בפולין “דבר המורה” המופיע בהפסקות עד עכשיו. חוץ משאלות עיוניות מטפל הירחון גם בשאלות המקצועיות של המורה העברי.

אם יש לנו רכוש ניכר בשדה העתונות הפדגוגית, הנה דל כוחנו במקצוע הספרים הפדגוגיים שאין ביניהן, מלבד ספרי יחידים מועטים, יצירות בעלות ערך קיים. אחת הסיבות היא: חיי־הסבל והמצוקה החמרית של המורה העברי המחוסר תנאים נפשיים לעבודת־יצירה ספרותית. מטעם זה מצטמצם המורה העברי במקצוע אחד: חיבור ספרי הלימוד, שבהם מוצא המורה העברי מלבד סיפוק רוחני גם הקלה פורתא למצבו החמרי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 56879 יצירות מאת 3610 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־32 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!