הסיבה העיקרית שהביאה את בית הספר העברי לידי משבר קשה ומעמידה בסכנה את קיומו בגולה היא – המצב המדיני־המשפטי הקשה של בית הספר העברי בארצות אירופה המזרחית. המצב הזה הוא פרי השינוי הרדיקלי לרעה שחל בפוליטיקה הפנימית של הממלכות ביחס למיעוטים הלאומיים. שתי תקופות בולטות אפשר לסמן בדרך כלל בתולדות ההתפתחות של הממלכוֹת החדשות: הראשונה, תקופה קצרה של ליברליזם ממלכתי משנת 1919 עד סוף 1922), שחלה בשנים הראשונות להתהוותן ושהושפעה ע"י הפוליטיקה האידיאליסטית של תכנית וילסון והשניה – תקופת הריאקציה ביחס למיעוטים, שבאה עם התבססותן של המלוכות החדשות ועם השתלטות היסודות הלאומיים בהנהלה הממלכתית.

בתקופה הראשונה – נהנים היהודים מזכויות רחבות המובטחות בחוזה ורסל (סעיף צ"ג הידוע) ובחוקות הארציות. בארצות הבלטיות זוכים היהודים באבטונומיה תרבותית. גם בשאר הארצות, כמו בפולין ואפילו ברומניה, נהנים היהודים מכמה הנחות וזכויות רחבות בשדה החינוך הלאומי. את התקופה השניה יש לראות – בדרך כלל – כתקופת מעבר לליקוידציה גמורה או חלקית של כיבושינו בשדה החינוך הלאומי. בתקופה זו מתבלטת מגמת השלטונות לקפח את זכויות האבטונומיה החינוכית, להשליט את שפת המדינה ותרבותה על חשבון הלשון והמקצועות העבריים ולהכביד על התפתחותו של החינוך העברי (וגם האידי) ע“י אמצעי דיכוי והגבלה שונים. דיכוי זה מוקל בהרבה גם על ידי זה, שהרגלמנטציה החוקית של החינוך שהיא ע”פ רוב סתומה ובלתי מפורשת ביחס לחינוך העברי, פותחת כר נרחב למעשי זדון ושרירות־לבם של השלטונות הממונים על החינוך.

הישגי החינוך העברי גדלו ביותר בליטא שבה קבלו היהודים אבטונומיה תרבותית, יותר נכון – חינוכית. על יסוד אבטונומיה זו נספחו כל בתי הספר העממיים העבריים לרשות בתיה“ס הממשלתיים. הממשלה מכלכלת בת”ס אלה, כלומר משלמת למורים את משכורתם מאוצר המלוכה. אבל בשווי זכויות זה של בתיה“ס העממיים נגמר כל פרק האבטונומיה. הממשלה מקפידה מאוד על שמירת החוק הפורמלי ואינה מתחשבת עם האופי והצרכים המיוחדים של בית הספר העברי. הממשלה קובעת משום טעמי־חיסכון מורה אחד למכסת תלמידים משלושים עד ששים במחלקה אחת ובהתאם לזה היא משלמת גם את משכורת המורים. מובן מעצמו, שמספר התלמידים המרובה מקשה על המורה את מילוי תפקידו הפדגוגי. קשות עד מאד גם ההגבלות הבאות: 1) האינספקטורים דורשים מהמורים העבריים להורות מקצועות אחדים ליטאית; 2) בחינות־הגמר בכל בתיה”ס הן – לפי דרישת האינספקטורים הבלתי־חוקית – בשפה הליטאית; 3) בבחינות הגמר בבתי הספר התיכוניים והגימנסיות העבריות מציגה הממשלה דרישות יותר חמורות מאשר לבוגרי שאר בתי הספר. הפוליטיקה של אוטרקויזציה, כלומר של השלטת לשון המדינה בחינוך העברי וצמצום האבטונוֹמיה הפנימית של ביה“ס מצד אחד, ומאידך גיסא – קיצוץ תמיכות הממשלה הולכים ומסכנים את קיומו של החינוך העברי בליטא. ההורים מעבירים לאט־לאט את בניהם לבתיה”ס הליטאיים וזוהי באמת כוונת הממשלה.

המצב המשפטי של בית הספר העברי בלטביה שונה מכמה בחינות מזה שבליטא. בשנת 1919 זכו יהודי לטביה, כמו שאר המיעוטים הלאומיים, באבטונומיה תרבותית. על יד המיניסטריון להשכלה הוקמו דפרטמנטים (מחלקות) מיוחדים שניהלו את המוסדות התרבותיים של המיעוטים ושנתכלכלו ע“י הממשלה. על יד המחלקה נתקיימה מועצה שהשפעתה בדרך כלל היתה בלתי ניכרת. לפי החוק חייבת היתה כל עיריה לפתוח בתי ספר בשפת המיעוט הלאומי, אם מספר הילדים במקום לא פחות משלושים. למעשה קבלו היהודים בתקופה זו אפשרות רחבה ללמד את בניהם בבתי”ס לאומיים על חשבון הממשלה, אבל לא השתמשו בה די צרכם מתוך חוסר מורים ומכשירי־לימוד והעיקר – מפני חוסר אימון מצד הציבור יהודי לבית הספר הלאומי שלו.

בתקופה השניה (משנת 1932 עד למאי 1934) נתרבו הגזרות על המיעוטים הלאומיים. המיניסטר קֶנין הרחיב מצד אחד את תכנית הלימודים הכלליים והקטין מצד שני את מספר השעות של המקצועות העבריים. חלו גם קיצוצים בתקציבו של הדפרטמנט העברי. כל הפקידים פוטרו ממשרותיהם ונשארו רק המנהל והפרסונל הטכני. התמיכה לגימנסיות ולמוסדות פרטיים – בחלקה צומצמה ובחלקה נפסקה לגמרי.

התקופה השלישית התחילה אחרי מהפכת מאי 1934. את מקום המשטר הדמוקרטי ירשה מנהיגותו של אולמַניס. הדפרטמנטים של המיעוטים נסגרו ובמקומם נתמנו רפרנטים לעניני המיעוטים. החינוך העברי הופקר בידי בא כחה של ה“אגודה”. הודות לקיטרוגו ניטלה מהמורים והמורות העבריים זכות ההוראה של דת ותנ“ך. הולכת ומתגברת מגמת הממשלה לבטל את שיירי האבטונומיה החינוכית ולהשליט את התרבות והרוח הלטית בביה”ס העברי מתוך דכוי אפיה ונשמתה הלאומית.

תקופת הפוליטיקה הליברלית ארכה גם ברומניה, כמו בליטא, רק עד שנת 1922. החל משנה זו ביטלה הממשלה לאט־לאט את רוב הישגי של הקיבוץ היהודי בשדה החינוך. סגרה את הגימנסיות הממשלתיות ליהודים, ביטלה את הזכויות של בתי הספר הפרטיים, סגרה את הסמינריון למורים עבריים. בבתי הספר לילדי ישראל נאסר ללמוד ביום א' בשבוע והילדים נאלצו לחלל את השבת. הרבה מנהלים יהודיים נדחו ממשרותיהם ובמקומם נתמנו מורים נוצריים.

כמה מפקודות הממשלה הן בלתי־פדגוגיות ומעליבות ואין כונתן אלא לדכא את הרוח הלאומי בביה"ס העברי. החוק הרומני דורש, למשל, להכניס תרגילים בלשון הרומנית בגן־הילדים, דבר שאינו נהוג בשום גן בעולם. בלתי־מובנת לגמרי היא דרישת הממשלה שכל תלמיד ותלמיד ייבחן בפני ועדת בוחנים מיוחדת בעברו ממחלקה למחלקה (החל מהראשונה). ההנחה היחידה שנעשתה להסתדרות “תרבות” היא שבועדה זו משתתפים גם בוחנים עבריים. חמורות מאד הן דרישות הממשלה בדבר ההכשרה המקצועית של המורים: חבר המורים אינו יכול לעמוד בפני גזרה זו, כי הממשלה עומדת בתקפה ואינה מרשה לפתוח סמינריון עברי שיספק את הצורך החיוני של חינוך־הדור העברי.

אפס, הממשלה אינה מסתפקת בהגבלות או שכוונתן היא להכרית את שארית האבטונומיה החינוכית, אלא היא מבקשת להשמיד את כל החינוך העברי ע"י הצעת חוק הדורשת להנהיג את הרומנית בתור לשון הוראה בכל בתי הספר היהודיים. אמנם לציבור היהודי המאורגן עלה לדחות את הגזרה, אבל עתידות מי יראה ומי ידע מה ילד יום?

קשה הוא גם מצבו המדיני של בית הספר העברי בפולין. היסוד החוקי שעליו מתבסס החינוך העברי בפולין הוא כעת החוקה הפולנית החדשה. למעשה תלוי גורלו של החינוך העברי בפעולתם של השלטונות האדמיניסטרטיביים. ביה“ס היהודי בפולין נמצא בניגוד לזה שבליטא, אסטיה, ואפילו לטביה, מחוץ לרשת בתי הספר הממשלתיים ואינו נהנה משום תמיכה ממשלתית. בו בזמן שבפולין היו קיימים (בשנת 1929) 1611 בתי ספר עממיים של המיעוטים הלאומיים (אוקראינים, גרמנים, בילורוסים וליטאים) בלשונותיהם הלאומיות שנפתחו ע”י הממשלה הפולנית, לא נוסד אף בית ספר אחד ע"י הממשלה בלשון ההוראה העברית או האידית.

באי כוחה הפוליטיים של היהדות הפולנית (“החוג היהודי”), ביחוד הצירים יצחק גרינבוים, ד“ר יהושע טהון ובזמן האחרון גם ד”ר זומרשטיין וד“ר רוזמרין, נלחמו בחרף נפש בעד החינוך העברי על במת הסיים הפולני, אבל ללא הצלחה. עוד במאי 1923 הכניסו צירי ה”התאחדות" ש“בחוג היהודי” הצעת־חוק בישיבת הסיים בדבר לימוד חובה של השפה העברית בבתי הספר העממיים והתיכוניים בשביל תלמידים ותלמידות יהודיים. בעלי הצעת החוק דרשו, שמורי השפה העברית יתמנו ע“י שלטונות־החינוך ע”פ המלצותיהם של ועדי הקהילות היהודיות המקומיות. הצעת החוק לא זכתה לדיון בסיים.

בשנת 1930 הכניס הציר י. גרינבוים בשם “החוג היהודי” הצעת חוק בדבר הקמת בתי ספר מיוחדים לילדי ישראל, ששפת הוראתם היא עברית או אידית. הצעת־חוק זו היתה מונחת בסיים… 5 שנים. רק בשנת 1935 עלתה על הפרק בועדת הסיים, אבל ברוב דעות של צירי ה“סנציה” והדמוקרטים הלאומיים (האֶנדציה") הוסרה ההצעה בתור בלתי־אקטואלית “לרגלי קבלת החוק החדש על בתי הספר (משנת 1932) שאינו מכיר בבתי ספר לאומיים מיוחדים”.

הקו האפיני של מצב החינוך העברי בפולין הוא – חוסר רגלמנטציה משפטית בענינים היותר יסודיים. עובדה זו שוללת את כל הבטחון בערכם הממשי של ההישגים הפוליטיים שנכבשו בעמל רב. אמנם לעתים קרובות יש שיעלה לב“כ של “תרבות” להעביר את הגזרות במקצת או בשלימות ע”י השתדלויות אצל השלטונות המרכזיים, אבל גם במקרים אלה צריך להלחם על כל פקודה המוּצאת לטובתנו לבל יבולע לה מהאינסטנציות הנמוכות.

המגמה היסודית של שלטונות החינוך היא – האוטרקויזציה, כלומר השלטת לשון המדינה בתכנית הלימודים של ביה“ס העברי. הקורטוריונים דורשים להורות בלשון המדינה את מקצועות ההיסטוריה והגיאוגרפיה שנלמדו במשך כל הזמן בלשון העברית. דרישות אלו מכוונות בעיקר אל בתי הספר התיכוניים. בדרך כלל מסרבת הממשלה לתת זכויות פומביות לבתי ספר תיכוניים עבריים. בשנים האחרונות קבלו 3 גימנסיות זכויות, (ביליסטוק, וילנה, בריסק), אבל משתים הראשונות נלקחו הזכויות בחזרה למרות גלויי־הדעת הטובים שהביעו עליהן המפקחים הממשלתיים. לכמה בתי־ספר מסרבים הקורטוריונים לקבוע ועדה בוחנת (גרודנה) או מרכיבים אותה שלא כהוגן (קובל). הקורטוֹריון הורשאי “הרשה” ללמוד מקצועות עבריים בתור לימוד רשות רק בהיקף של 6 שעות בשבוע במקום 10־12 שעות הנהוגות עד עכשיו. בוילנה נקבעו בחינות מעבר ממשלתיים בשביל… תלמידי בתי ספר עממיים עברייים ונוסף לזה נערכו הבחינות בלשון הפולנית ושלא בבנין ביה”ס העברי.

סכנת סגירה נשקפת להרבה בתי ספר עממיים שלנו בגלילות וולין ופוליסיה בגלל שאלת הדירוֹת. עד כמה שהסתדרות “תּרבות” דואגת לבניני בתי הספר, להתרחבותם ולשיפורם הטכני־ההיגייני אפשר לדון מזה, שבפולין הקונגרסאית הוקמו 36 בנינים חדשים לבתיה"ס העבריים ובעשר ערים עסוקים ועדים בהקמת בנינים חדשים. אבל למרות המאמצים הגדולים של הציבור הישראלי אי־אפשר למלא את הדרישות המופרזות של השלטונות בענין הדירות וביחוד בשעה של משבר כלכלי קשה ודלדול המוסדות שאינם נהנים משום תמיכה ממשלתית או עירונית.

חוץ מהסכנה האורבת לחינוך העברי בחזית החיצונית, רבים מהרסיו ומחריביו גם מבפנים. בזמן האחרון פסקה התקפת המחנה האידישאי על החינוך העברי, ואף על פי כן גדלה הסכנה הפּוֹליטית הצפונה בפשרנותו של המחנה הזה. החינוך הרדיקלי הזה המסתפק בקב חרובים של אידית, אינו רואה שום סכנה לעצמו באוטרקויזם הממלכתי והנהו מסתגל על נקלה לדרישות השלטונות. ודוקא הסתגלות זו מכשילה את בית הספר העברי, שאינו יכול מטעמים פדגוגיים־לאומיים להסתגל לדרישות חוץ והוא נראה כעקשן בעיני השלטונות.

ביחוד רבות החתירות תחת בית הספר העברי מצד “האגודה”. מפלגה זו המוותרת על יסוד הלאומיות הישראלית בחינוך ומצניעה לכת בתביעותיה הפוליטיות קרובה מאד לרוח הממשלות השמרניות. ומשום כך תומכות בה תמיד הממשלות ומוסרות בידה את השלטון הפוליטי־ציבורי ברחוב היהודי. בפולין, למשל, נמצא רוב הקהילות בּידי אנשי־“אגודה”. מובן מעצמו, שה“חדרים” מקבלים מהקהילות את מלוא סיפוקם, בעוד שבתיה“ס של “תרבות” אינם נהנים מתמיכתן אלא במידה זעומה. בלטביה, כפי שהזכרנו, נתמנה בתור ממונה על החינוך הישראלי מטעם הממשלה, אגודאי קיצוני, מ. חודקוב, המדכא בכח השלטון את החינוך הלאומי. מורה שאינו חבר ה”אגודה" משולל כל תמיכה. לפי החוק החדש קיימת בלטביה ועדה מיוחדת לעניני דת שמתפקידה לאשר מורים לתנ“ך ולדת. לפי החלטת ועדה זו המורכבת ברובה מחברי ה”אגודה" נשללה מהמורות ורוב המורים של ה“הסתדרות העברית” זכותם להורות תנ"ך בבתי־הספר. מצב דומה לזה אנו מוצאים גם בארצות אחרות. זה לא כבר התקיימה בפרג אספת־מחאה פומבית שבה מחו צירי הפרלמנט הצ’כו־סלובקי אנג’לו גולדשטיין ואחרים נגד התקפותיו של הרבי ממונקץ' על החינוך העברי.