בפרקים הקודמים עמדנו על הצדדים השליליים של טיפוסי החינוך השונים בעבר ובהוה. הפרקים הבאים מוקדשים לבירור מהותו ותכנו של החינוך העברי השלם. הסימן המובהק של החינוך העברי השלם הוא היסוד המהפכני שבו: שלילת כל צורות־החינוך הנושנות וגם החדשות, שאין בהן כדי לממש את האידיאל החינוכי של האומה המתחדשת, מלחמה בבלבול האידיאולוגי וההתפוררות הרעיונית השולטים בשדה החינוך הישראלי בגולה. אף לאחד מעמי־התבל שנתברכו בתרבות גבוהה ובחיי עושר אין שפע כזה של טיפוסי־חינוך שונים, כמו לעמנו. בו בזמן שבתי הספר של גויי הארצות הם ע"פ רוב כולם בעלי פרצוף אידיאולוגי אחד ונבדלים זה מזה רק באָפְים המקצועי או בשיטתם הפדגוגית, מתחלקים בתי הספר שלנו לפי הכיוונים הבאים:

1) כיוון חילוני ודתי: בתי ספר חילוניים ודתיים. בתי הספר הדתיים מתחלקים: לבתי ספר מיסודם של רבנים, קהילות, בתי־ספר רֵפוֹרְמיים, בתי ספר של הסתדרויות דתיות: “אגודה”, “מזרחי” וכו'.

2) כיוון לאומי וציוני: בתי־ספר של ציש"א (באירופה המזרחית), בתי־ספר אידיים שלומדים בהם עברית (ליטא, לטביה), בתי־ספר אידיים בעלי צביון קומונאי (ארצות הברית), בתי־ספר עבריים־אידיים מיסודו של “שול־קולט” (פולין), בתי־ספר עבריים מיסודה של “תרבות”.

3) חלוקה לפי צורות הבעלות: בתי ספר לילדי ישראל מיסודה של הממשלה, של העיריות, בתי ספר ציבוריים של בתי־כנסת קהילות, הסתדרויות לאומיות, הסתדרויות פילנטרופיות (בתיה"ס של ברון הירש, של אַליַאנס), בתי ספר קוֹאופֵּרַטִיבִיים ופרטיים.

4) חלוקה לפי לשון ההוראה: בתי הספר בלשון המדינה, בתי־ספר אוטרַקויסטיים (עברית ולשון המדינה, אידית או שפניולית ולשון המדינה, עברית ואידית, עברית מתורגמת לאידית (או שפניולית) ולשון המדינה, בתי ספר עבריים שלמים.

5) חלוקה לפי צורות האירגון. “חדרים”, “ישיבות” ו“בתי־תלמוד־תורה”, בתי ספר של היום הראשון, בתי ספר של תנ"ך (ביבל־שולן), קורסים להשתלמות וכו'. רוב הכיוונים והצורות האלה מתחלקים אף הם לגוונים וגווני־גוונים שונים.

החינוך העברי שואף לשים קץ להתפוררות זו של מרצנו החינוכי הלאומי. בהתפוררות זו רואה החינוך העברי אנרכיזמוס רוחני של דור הפלגה, אשר כל קבוצה וכל סיעה בו רואה צורך לעצמה להקים במה חינוכית מיוחדת ולהרוס את אחדותה התרבותית והנפשית של האומה על ידי ריבוי השיטות החינוכיות. מלחמה זו בריבוי הבמות החינוכיות ובפולחניה השונים – היא אחד התפקידים הראשיים של תנועת החינוך העברי החדש, דרך הגשמתו – היא דרך החיוב, דרך הבנין והיצירה הבלתי פוסקת.

נשמת החינוך העברי – היא השלמות. עבריות המקיפה את כל דרגות החינוך מהמסד עד טפחות, מגן הילדים עד בית הספר הגבוה. עבריות המגַוונת את כל גילויי החינוך, את ההוראה, את המחשבה והדיבור, את כל מקצועות הלימודים, את כל האוירה של בית הספר. ההושג האידיאל הזה? האמת נתנה להאמר שהדרך להגשמתו הגמורה והמלאה עוד גדולה וארוכה. בכמה ארצות נלמדים עברית רק המקצועות העבריים והמקצועות הכלליים – בלשון המדינה. בכמה ארצות, למשל ברומניה, רק מקצת בתי הספר העממיים השליטו את לשון ההוראה העברית, בעוד שבבתי הספר התיכוניים מלמדים בלשון המדינה. יש ארצות, שבתי הספר העממיים העבריים הם ציבוריים, בעוד שבתי הספר תיכוניים העבריים הם פרטיים (למשל בליטא). בארצות ידועות החינוך בבית־הספר העברי נקלט רק בחבל מסוים ובשאר הגלילות לא נתקבל לגמרי. (למשל בתי ספר עבריים אינם קיימים בגליציה של פולין, ברומניה הישנה, בצ’כוסלובקיה – חוץ מרוסיה הקרפטית וכו'). ודאי שהתנאים הפוליטיים ברוב הארצות גרמו במדה רבה לליקויים האלה בחינוכנו, אבל חטאה גם התנועה העברית, חטאה בזה שלא מצאה די־כח בקרבה עד היום הזה לארגן את חיי־התרבות של העם וקודם כל – את החינוך העברי. רק שלש ארצות בכל הגולה האירופית – פולין, ליטא ובולגריה – מתמידות בפעולתן המאומצת בשדה החינוך ומצטיינות בכיבושיהן החינוכיים החשובים; בשאר הארצות – החינוך העברי מתנהל לאטו, בכמה ארצות – בלגיה, צרפת, שוציה, איטליה וכו' – אין החינוך העברי השלם קיים בכלל. סיבת כל הסיבות למצב חינוכנו הירוד בעולם – הוא איפא חוסר האירגון. במדינה כמו לטביה, למשל, אין הסתדרות עברית קיימת בכלל ובחינוך העברי מטפלת הסתדרות המורים העברית, ומאידך גיסא בצ’כוסלובקיה שאין בה – חוץ מרוסיה הקרפטית – שום סימן של חינוך עברי, קיימת לא רק הסתדרות “תרבות”, אלא גם סניף ארצי של ה“ברית העברית העולמית”. דוגמאות כאלו אפשר להביא למכביר. המנוף היחידי להגשמת החינוך העברי במלואו הוא איפא – האירגון, הכולל בתוכו את ליכוד הכוחות הציבוריים, את המלחמה הפוליטית לטובת החינוך העברי ואת יצירת הבסיס החמרי לקיומו.

המקצוע המרכזי בבית הספר העברי הוא – הלשון העברית. עשרות שנים של חיפושי־דרכים ונסיון בהוראת הלשון העברית הביאו לידי התגבשות עיקרים ידועים שנתקבלו בתור יסודות דידקטיים ברוב הארצות. לימוד הלשון העברית היה – במשך כל דורות העבר – אמצעי להקנית החומר הספרותי, להקלטת התרבות העברית. מאידך גיסא, כל זמן שהלשון העברית לא היתה שפת חיים, שאב היהודי את רכושו הלשוני ממקור אחד: מן הספר. גם מבחינת ידיעת הלשון ולימודה – היו היהודים עם־הספר. הדור הישן ידע להבחין מושגים מפשטים דקים במקצוע הפילוסופיה והתכונה וההנדסה וכו', אבל לא ידע את המונחים הפשוטים של חקלאות, למשל, או של אומנות, יען כי לא מצא אותם בספרות; אותו דור המשכילים שידע לכתוב על טהרת הלשון, לא ידע להוציא מפיו משפט עברי נכון ופשוט על חיי יום־יום. לימוד הלשון היה תלוש מהחיים. בית הספר העברי החדש הכריז על לימוד הלשון, בתור שפת־חיים. החומר ללימוד הלשון מרכב משלש שכבות יסודיות:

1) שכבת התרבות העברית. בתור חומר ללימוד הלשון משמשת > תרבותנו העתיקה, הבינונית והחדשה על כל סגנוניה וצורותיה;

2) שכבת המדע האנושי. ידיעת הלשון העברית נקנית ע"י התמזגותה עם כל מקצועות הלימודים על יסוד שיטת השילוב. במקום לימוד הלשון העברית – לימוד בלשון העברית.

3) שכבת החיים, הטבע, הסביבה. (המדינית, הלאומית, הציבורית והמשפחתית). החומר ללימוד הלשון לקוח גם מהמציאות הגלותית גם מחיי הארץ.

הכינוס הפדגוגי העברי בפולין שנתכנס בשנת 1933 עיבד רשימת נושאים מהסביבה הטבעית והציבורית, המשמשים חומר דידקטי להוראת הלשון העברית בבית הספר העממי (ד"ר י. אהרונסון).

לשנת הלימודים הראשונה. מחזות ותמונות מהטבע ומהסביבה הקרובה לילד, מהמשחק ומהעבודה. סידור החיים בכיתה. טיולים והסתכלות בתמונות.

לשנת הלימודים השניה. מחזות ותמונות מהטבע ומהסביבה הקרובים לילד וגם מהיותר רחוקים (תקופות השנה, עבודת האכר, חגים וכו'), מתוך העבודה והמשחקים, מתוך הקריאה, סידור החיים בכיתה, טיולים והסתכלות בתמונות.

לשנת הלימודים השלישית. מתופעות הטבע וחיי האנשים בעיר וסביבותיה (תוֹשבי העיר, התעסקותם, המוסדות הציבוריים, חיי היהודים בעיר, שרידים היסטוריים), העיר והכפר, החגים.

לשנת הלימודים הרביעית. הטבע וחיי האדם במדינה ובארץ ישראל (לפי אזורים שונים). הערים החשובות (עיר הבירה, העיר המרכזית במחוז) יחסי העמים ביניהם ולעמים, תקופות השנה, החגים (בגולה ובא"י).

לשנת הלימודים החמישית. העמקת הידיעות על הטבע וחיי האדם והיהודים במדינה וא“י. הרחבתן על הארצות הסמוכות למדינה וא”י. החיים הציבוריים בביה"ס, חליפת מכתבים, נסיעות (הפלגה לא"י) ותיורים (אמצעי חיבור), תגליות והרפתקאות, אספורט.

לשנת הלימודים הששית. חיי האדם וחיי היהודים בארצות שונות. שיתוף הפעולה של העמים השונים, קיבוצי היהודים, אישים ומאורעות. מהחיים הציבוריים בביה"ס ובכיתה.

לשנת הלימודים השביעית. החיים הכלכליים, הציבוריים והתרבותיים של האומה הישראלית על רקע המציאות במדינה ובארץ־ישראל. מקומות מושבם של היהודים במדינה, עברם, חייהם, המבנה החברתי, המוסדות השונים. ישובנו בארץ לכל גילויו.

כל החומר הזה מוקנה לתלמידים ע"י קריאה וכתיבה, דיבור ועבודה עצמית.

הכינוס קבל שורה של החלטות נוספות בשאלת לימוד הלשון. החשובות שבהן – הן:

1) בהוראת הלשון העברית יש לעמוד בכל מחלקה ומחלקה לא רק על התוצאות הדידקטיות, אלא גם על התוצאות החינוכיות, בניגוד לשאר המקצועות שבהם נדרש המורה רק לסיכום דידקטי.

2) יש להתאים לנושאים ספרי קריאה.

3) החל משנת הלימודים השניה יש להכניס אל תכנית הלימודים את התפילות (ידיעת תוכן התפילות, ה“סדר” וכו').

4) בכל כיתה נקבע מספר מסוים של שירים לאומיים הנלמדים בע“פ. ההימנון הלאומי “התקוה” – לימודו בע”פ הוא חובת כל בת"ס.

5) החל משנת הלימודים השלישית – מלמדים את הקריאה בכתב רש"י.

6) החל משנת הלימודים הרביעית יש להכניס חומר לקריאה בלי נקודות.

7) משנת הלימודים השלישית – יש להקנות לתלמידים פתגמים > ומשלי חכמים.

8) כדי לקרב את הנוער אל המחשבה הלאומית והסוציאלית, מכניסים אל התכנית בשנת הלימודים הששית מאמרים של אחה"ע וא. ד. גרדון.

9) בלימוד הלשון – ההברה הספרדית היא חובה.

פרובלמה מיוחדת היא לימוד הלשון האידית, בתור מקצוע, בכיתות העליונות של ביה“ס. שאלה זו היא אקטואלית רק בארצות אירופה המזרחית. בארצות אחדות, כמו למשל בליטא, נפתרה השאלה בחיוב. בארצות אחרות, כמו בפולין, השאלה עומדת עדיין לדיון. עוד בועידה הארצית הראשונה של “תרבות” (1922), נתקבלה בשאלה זו החלטה: “ערכים תרבותיים שנוצרו בלשון האידית, יכולים להיות נמסרים לתלמידי המחלקות העליונות בלשונם המקורית”. ואף על פי כן לא נתגשמה ההחלטה הנ”ל במשך כל הזמן אף בבית ספר אחד בכל המדינה. רוב המורים והעסקנים מתנגדים להכנסת הלשון האידית אל תכנית הלימודים, חלקם מתוך שלילת האידית וחלקם מתוך התנגדות לכל לשון הפוגמת בשלמות החינוך העברי.

אבן־הבוחן המוחשית לידיעת הלשון העברית – הוא הדיבור העברי. ודאי צדקו בעלי הבקורת, שקָבלו על לשון־הדיבור המשובשת של הנוער הישראלי בגולה. הלשון משתבשת בפיהם ע“י השימוש בתרגומים מלוליים מאידית, (אידישיזמים") או ברבוי מלים זרות (ביחוד רומיות, שהוכנסו ללשוננו ע"י הניצוח ההסתדרותי והמפלגתי) ועל ידי זלזול בצורות הדקדוק ודיקנות הביטוי. בתור תופעה שלילית יש לציין גם את קלישות הלשון העברית בדיבור ובכתב, שבאה בתור תוצאה של התרחקות מלשון התנ”ך והמשנה. רוב המורים היודעים לשמור על כבוד הלשון ולהקפיד בחייהם הפרטיים על הדיבור העברי, נלחמים באופן שיטתי ועקבי בזלזול הלשון על ידי חינוך לתרבות לשונית, ע“י הקנית רוח הלשון וחוקיה ועל־ידי תיקוני שגיאות. בהרבה בתי־ספר נלחם המורה בשגיאות שנשתרשו בדיבור על ידי פירסומי־התיקונים על גבי הקיר, בחינת: “אל תאמר – אמור”. לגיבוש אמנות הדיבור העברי מסייעוֹת במידה רבה הרצאות התלמידים הנערכות בביה”ס על ידי המחלקות העליונות או ע"י החוגים לספרות תחת הנהלת המורה. לדיוק בדיבור סייעו גם חוברות־המונחים שהוצאו לאור על ידי “הברית העברית העולמית” (לונדון) ביחד עם מרכז “תרבות” בפולין.