בית הספר העברי הוא מוסד חינוכי חילוני. בית־ספרנו החילוני נוצר בניגוד לבית הספר הדתי, המסורתי, שהתקיים בחיי ישראל במשך כל דורות העבר. התקופה החדשה שהכריזה על שלטון השכל האנושי והפרידה את חיי הממלכה מהדת, חרתה חריצים עמוקים גם במחשבה הישראלית. העדפת היסוד הלאומי על הדתי שהסתמנה בחיי כל הציבורים המודרניים, הטביעה את חותמה גם על החינוך היהודי. דרכי החינוך הנושנים עמדו בסתירה עמוקה לאידיאלים הציבוריים וצורות החיים של האדם החדש, שביצירתו התחיל מטפל החינוך העברי המתוקן. לאור הרציונליזמוס שהשתלט בעולם המחשבה נתעמק בחינוך הניגוד בין המדע והדת. המורים, ע"פ רוב יהודים נאורים וחפשים בדעות, לא יכלו להתכחש לנפשם ולפשר בין המדע והדת אפילו במסגרת של תכנית הלימודים שהונהגה בבית הספר; עוד פחות מזה יכול המורה לפשר בין בית הספר הדתי ובין המשפחה והרחוֹב הבלתי דתיים וליַישֵׁב את שאלותיו וספקותיו של הילד העברי.

בית הספר החילוני המתיק במדה רבה את הסתירות האלו. הדת שהיתה עמוד־התוך של החינוך הישן נהפכה לאחד הערכים הלאומיים של החינוך החדש. יחד עם זה נתמזג היסוד הלאומי שבחינוך העברי עם היסוד האנושי לשלמות הרמונית. מצד אחד הוכנסה אל תכנית הלימודים ההשכלה האנושית הכללית, שלא היתה לה דריסת רגל אל ה“חדר” הישן מפאת הסכנות שראו בה בשביל חינוכו הדתי של הילד. מצד שני – הורחבה תכנית הלימודים העבריים שהוצאה מהתחומים הצרים של לימודי־קודש בלבד והקיפה את כל מקצועות התרבות העברית שהותאמו לדרישותיה הפדגוגיות והדידקטיות של התקופה ולצרכיה החיוניים של האומה. החינוך החדש גילה לעיני הדור החדש לא רק את העולם הגדול על כל תעלומותיו וחידותיו, חֲוָיוֹתיו ועלילותיו, אלא הרחיב לפני הילד העברי גם את אפקי העולם היהודי שהָראה לו רק מצד אחד, באספקלריה דתית. חילוניות זו נגעה גם ביסודות הפדגוגיים והדידקטיים של בית הספר. בית־הספר מהטיפוס הישן שהיה טבוע – לפי דברי ביאליק – בחותם ה“תכלית” הדתית, הוציא מכלל החינוך את כל הלימודים, לרבות את העבריים, שיש בהם כדי לפגום בקדושת הדת. ב“חדר” המסורתי אינם נוהגים ללמוד עד היום את הלשון העברית בתור לימוד עצמאי ואין הלשון מוקנית לתלמידים אלא בה במידה שהיא קשורה בכתבי הקוֹדש. ספרי הקודש נלמדים ב“חדר” ואפילו בזה של ארץ־ישראל, ע“פ שיטת תרגום מעברית לאידית. העובדה, שאפילו ביה”ס הדתי־הלאומי בגולה מיסודו של ה“מזרחי” הנו אוטרַקויסטי ובוחר בשפת ההוראה האידית מאשר בעברית, מעידה שההתנגדות לעצמאותה של הלשון העברית נובעת לא מתוך נימוקים לאומיים־מפלגתיים, אלא ממקור דתי בלבד. בית הספר הישן יודע גם להבדיל בין קודש לקודש ולהציב סייגים ומחיצות בתוך תחומי הדת גופא: התנ“ך למשל נלמד ב”חדר" פחות מהגמרא למרות בכורתו ההיסטורית־תרבותית ויתרונו הדידקטי בתוך מקצוע של לימוד. פירוש של רש“י המתאים בפשטותו והחומר האגדתי הכלול בו לרוחו וטעמו של הילד נלמד פחות מהתוספות והמהרש”א הנשגבים מבינתו. יסוד ההלכה שבגמרא מבוכר על יסוד האגדה שבה וכו'.

האופי הדתי המוגזם של החינוך “בחדר” ו“בישיבה” הביא את בעלי החינוך הדתי לידי הזנחה פלילית של אחת התעודות היותר חשובות וחיוניות של בית ספרנו – החינוך הפיסי. החינוך המסורתי הוא ביסודו – הִיפּרְטרוֹפיה רוחנית של הילד על חשבון התפתחותו הגופנית. במקום חינוך המביא את הכוחות הרוחניים והגופניים של הילד לידי שיווי משקל, מטפל החינוך הדתי בפיתוח חד־צדדי של כוחותיו השכליים ומדכא את הכוחות האמוציונליים־הטבעיים הנרדמים בנשמתו. הפדגוגיה הנושנה לא שמה לב לתנאים הסניטריים וההיגייניים של המוסד החינוכי. החינוך האסתיטי הוא שדה בור בפדגוגיה הדתית שבארצות אירופה המזרחית. הסביבה המעופשת של ה“חדר”, תנאי הלימוד הבלתי־פדגוגיים במשך כל ימות השנה ללא הפסקות לנופש,ללא מושבות־קיץ, טיולים וכדומה, חוסר מקצועות טכניים, כמו זמרה, ציור, התעמלות, אספורט המפתחים את הכוחות הפיסיים והכשרונות האסתיטיים של ההילד, רהיטי ביה“ס ומכשירי הלימוד הפרימיטיביים, המראה המרושל של המלמד, שיטת העונשין הגופניים הנהוגה בביה”ס, והעיקר – השיטה הפדגוגית המסורתית המתבססה על ה“תכלית” החינוכית מבלי להתחשב לגמרי עם כוחות הנפש של הילד, עם נטיותיו וסגולותיו – כל אלה מדכאים את נשמת הילד, מקפיצים עליו זקנה בלא עת, גוזלים ממנו את אוצרות ילדותו, את השמחה ואת הצחוק, את חופש התנועה וזכות המשובה והפזיזות הילדותית. אמנם, רוח הזמן הולך ומתפרץ לאט־לאט גם אל ה“חדר” הישן, אבל השפעתו קטנה עד מאוד ורישומה לא ניכר בתיקונים של ממש.

בתור ריאקציה נגד חינוך כזה בא בית הספר העברי החילוני. אבל חילוניות זוֹ לא באה בתור אנטי־דתיות. בית הספר העברי הכניס אל תכניתו הלימודית את הערכים התרבותיים־דתיים בתור חומר־לימוד יסודי. אכן, בית הספר העברי אינו מכריח את תלמידיו להתפלל, אינו בודק בציציותיהם, אינו מטיל עליהם עול המצוות המעשיות. אבל התלמיד העברי חייב לדעת את התפילות, את מהות הציציות, את טעמי המצוות. בית הספר העברי מכשיר את תלמידיו הכשרה נפשית להכיר את ההוי הדתי, את כל גילוייה הציבוריים־התרבותיים של הדת, את כוחה החיובי ופעולתה בחיים ההיסטוריים של האומה. התלמיד צריך לדעת את החוקים והמשפטים, המצוות והמנהגים, התורה, החגים, את כל רכושה של תרבותנו הדתית מבחינה היסטורית וסוציולוגית. מבלי הכרת היסוד הדתי לא יבין הילד העברי את התנ"ך, את נבואת ישראל, את המשנה והתלמוד, את השירה והפילוסופיה הדתית בימי הבינים, את הקבלה, המשיחיות והחסידות. בלי הכרת הדת לא יבין הילד העברי את דברי ימי עמו, את פרשת הגזרות והרדיפות שעברו על ישראל, את החזיון הנהדר והנשגב של קידוש השם, את כוח עקשנותו הנפלאה שהיתה לו למעוז ולמשגב בצר. הדת עם מעשי נסיה ונפלאותיה מזינה גם את נשמת הילד ומעוף דמיונו ומביאה רבים מילדי ישראל לידי אמוציות דתיות, לידי הלך־נפש רליגיוזי הטעון יחס של כבוד וסבלנות מצד המורה. אסור לו, למורה, בתכלית האיסור לדכא את שאיפותיו הדתיות של הילד ולהחליש את נטיתו הפנימית אל העולם האירציונלי, אבל אין זו גם מחובתו של המורה להטיל על התלמיד משמעת חינוכית דתית ולפתח את השקפותיו בכיוון דתי.

ברוח זו חוברו תכניות הלימודים העבריים בבתי־הספר העממיים והגימנסיות מיסודה של “תרבות”. במרכזה של תכנית הלימודים העבריים נמצא התנ"ך. התנ“ך אינו מקצוע של לימוד בלבד; התלמידים מתחנכים לראות בו את מקור תרבותנו וכליל יצירתנו, את ספר־הספרים שנתקדש על ידי העם במשך כל הדורות. “התנ”ך – קוראים אנו במבוא לתכנית הלימודים העבריים של הסתדרות “תרבות” בפולין – היא היצירה המקורית ביותר של רוחנו הלאומי, המושלמת ביותר בתכנה ובצורתה. היא מלוה את עמנו במשך אלפי שנות קיומו והשפעתה על עיצוב אָפיו היא מתמידה ונצחית. אין אנו יכולים על כן לתאר לעצמנו חינוך עברי־לאומי, שהתנ”ך לא יהַוה בו את היסוד הראשי. אין אדם קרוי מחונך במובן הלאומי, אם אין לו ידיעה הגונה ובקיאות מסוימת בספרי התנ“ך…” או לפי הגדרתו המובהקה של ביאליק: “יהודי, אם גם יודע הוא שבעים לשונות ושבעים חכמות ואינו יודע את החומש – עם הארץ הוא”. ולפיכך עוברים על התורה פעמים אחדות בבית הספר העממי העברי ובקשר עם לימודה נקנים לתלמידים גם מבחר האגדות וליקוטי רש“י. הטענות נגד השיטה הרציונלית הנהוגה, כביכול, בבית הספר העברי – הן מחוסרות כל יסוד. כל סיפורי המקרא, כל מעשי הנסים ונפלאות הטבע המקמימים כה בפשטוּתם ותמימותם הילדותית, ניתנים לילד בתכנם וצורתם המקוריים. אכן, ישנם פרשיות ופסוקים בתנ”ך שאינם לפי רוח התענינותם של הילדים (פרשת הכהנים למשל) או לפי הבנתם (הסיפורים על בנות לוט, אמנון ותמר, פרשת סוטה, פרשות העריות וכו'). כל החלקים האלה הושמטו בקיצורי התנ“ך שהונהגו בביה”ס העממי. השמטות אלו שיסודן בדרישות פדגוגיות ודאי שאין פוגמות בקדושת התורה עד כמה שההשמטות הן הכרחיות ועד כמה שבקיצורים האלה נשתמר הסגנון המקורי, המסורתי של התורה, שהוא עיקר גדול בידיעת ספרי־הקודש.

החומר הלימודי של התנ"ך ודרכי הוראתו מותאמים לארבע מטרות שחינוכנו הלאומי מציג לעצמו בלימוד כתבי־הקודש.

המטרה הראשונה היא אמנותית־ספרותית. התנ“ך – הוא היצירה המקובצת היותר מקורית של הגאון הלאומי. בפשטותו הנהדרה, בקסמי סגנוניו, בהוד־הרוממות והקדושה החופף עליו – משמש התנ”ך מקור־נצח של הפראה והשראה ספרותית.

המטרה השניה – היא מדעית־הסטורית. התנ"ך – הוא המקור היסודי של ההיסטוריה הישראלית. בו נתגלמו ונשתמרו אלפי שנות חיים של אבותינו הקדמונים מימי־בראשית עד תקופת החורבן.

המטרה השלישית – היא מוסרית־ציבורית. אישיותו של הנביא והנבואה – הן יסוד מוסד לחינוכנו המוסרי. האידיאלים הנשגבים של הנביאים הם התמצית הנצחית, האוניברסלית של המוסר האנושי.

המטרה הרביעית – היא ארץ־ישראלית־לאומית. על ידי התנ“ך מכיר היהודי את מולדתו ומתקשר עמה בקשרים נפשיים אמיצים. ארבע המטרות האלו המאירות את דרכו של המורה העברי בהוראת התנ”ך, קובעות – בהחלטות ההוראה של כתבי־הקודש.

בדרך כלל – תכנית הלימוד של תנ“ך אחת היא במוסדות החינוך העבריים בארצות שונות. לפי התכנית הנהוגה בבה”ס של “תרבות” בפולין לומדים בבה"ס העממי העברי:

בכיתה ב': סיורי חומש ע"פ קיצור עד מות יוסף; אגדות נבחרות.

בכיתה ג‘: סיפורי מקרא ע“פ קיצור עד מות משה; נביאים ראשונים ע”פ קיצור, יהושע, שופטים, שמואל א’ – עד ראשית המלוכה.

בכיתה ד‘: תורה – “בראשית” ע“פ המקור בהשמטות עם ליקוטי רש”י; אגדות נביאים: שמואל א’ וב‘, מלכים א’ וב' בקיצור.

בכיתה ה': תורה – “שמות עם ליקוטי רש”י. אגדות נבחרות. נביאים: פרקים מירמיהו ויחזקאל. קטעים ממגילת איכה, עזרא ונחמיה, חגי וזכריה; מגילת אסתר לומדים בקשר עם לימוד ההיסטוריה.

בכיתה ו': פרקים מ“ויקרא”; רוב הספר “במדבר” עם ליקוטי רש"י. נביאים: פרקים מישעיהו, הושע, עמוס.

בכיתה ז‘: “דברים” עם פירש"י, מתוך תפיסה סינטטית של כל התורה. נביאים: ישעיהו ב’, תהילים, משלי (מבחר), החלק הסיפורי של איוב. (א, ב, מ"ב).

בארבע הכיתות הראשונות (ב–ה) לומדים תנ"ך 6 שעות בשבוע, בכיתה הששית והשביעית – 5 שעות בשבוע.

תכנית הלימוד של התנ“ך בביה”ס הבינוני הותאמה בפוֹלין לריפורמה הממשלתית, העומדת ליצור במקום הגמנסיה בעלת 8 המחלקות גימנסיה בעלת 4 מחלקות וליצֶיאום כללי בעל 2 מחלקות המשמש המשך של הגימנסיה. בועידה הארצית של המורים ללימודי היהדות בגימנסיות של “תרבות” (ביאליסטוק, IV.22 1933) נקבעה בשביל הגימנסיות התכנית הבאה ללימוד התנ"ך:

מחלקה א': חזרה על נביאים ראשונים, ירמיהו (הפרוזה ההיסטורית), עמוס (4 פרקים נבחרים), מיכה (2), ירמיהו (20 פרקי שירה), איכה (2), תהילים, משלי.

מחלקה ב‘: הושע (3), ישעיהו א’ (15), צפניה (1), יואל (בשלמות), יונה, נחום (1), עובדיה, חבקוק (1), תהלים, משלי.

מחלקה ג‘: ישעיהו ב’ (15), יחזקאל (15), חגי, זכריה, מלאכי, תהילים, משלי. (סקירה על כל הספר).

מחלקה ד': איוב (10־15 פרקים), קוהלת, שיר השירים (בהשמטות). תורה: חזרה על כל החומש, ליקוטי רש“י ומפרשים אחרים, גם ליקוטי התרגומים. סקירה מדעית על כל התנ”ך: סידור התנ“ך, תרגומיו ופירושיו. השפעתו על התרבות העברית והאנושית הכללית, על הספרות, החיים והאמנות. כדאי לציין, שבקשר עם הסקירה המדעית הנ”ל החליטה הועידה, שאין על המורים להכנס לפרטי חקירת התנ“ך ובקורת המקרא. את התכנית הנזכרת יש להשלים ע”י קריאת־חובה של ספרים בלטריסטיים ומדעיים על נושאים תנ“כיים לפי רשימה שעובדה ע”י הועידה.

אותה תכנית (עם שינויים קלים) נהוגה גם בליטא, בלטביה, באסטיה, ברוסיה הקרפטית, בבולגריה וכו'.

בתור דוגמא נביא את תכנית לימודי הדת והתנ"ך בגימנסיות העבריות בליטא.

מחלקה א‘. שלש שעות בשבע. יהושע, שופטים, רות, שמואל א’, חגים ומועדים.

מחלקה ב‘. שלש שעות בשבוע. שמואל ב’, מלכים א', מגילת אסתר, פרקי אגדה מן התקופה הבבלית, ביאור תפילות ומנהגים.

מחלקה ג‘. שלש שעות בשבוע. מלכים ב’, פרקים מירמיהו, משלי ותהילים, אגדה.

מחלקה ד'. 3 שעות בשבוע. פרקים מתרי עשר וישעיהו, חזרה על התורה, פרקי אבות, פיוטים.

מחלקה ה'. 3 שעות בשבוע. תרי־עשר, ירמיהו, משנה.

מחלקה ו'. 3 שעות בשבוע. ישעיהו, יחזקאל, ליקוטי גמרא.

מחלקה ז'. 3 שעות בשבוע. איוב, שיה"ש, תהילים, ליקוטי גמרא.

מחלקה ח'. 3 שעות בשבוע. קוהלת, סקירה מקפת על התנ"ך, ליקוטי גמרא.

לשם השואה נביא גם את תכנית לימוד־התנ“ך בביה”ס העממי בבולגריה.

(בארבע כיתות ושלש מחלקות). בכיתה ב' מכשירים את התלמידים ללימוד התורה ע"י סיפורים ואגדות על חיי אבות־האומה.

בכיתה ג'. “ספורי המקרא” חלק א‘. (להתחיל מפרק ז' – פרשת “לך לך”) וחלק ג’: הפרקים א– י.

כיתה ד'. “ספורי המקרא”: חלק ב' (מפרק י"א עד הסוף) וחלק ג'. (יהושע, שופטים, רות).

מחלקה א'. שמואל א' וב‘, מלכים א’.

מחלקה ב'. יונה, ליקוטי תהילים (31 פרקים).

מחלקה ג'. ליקוטי הנביאים: יואל, עמוס, הושע, ישעיהו, ירמיהו, איכה, יחזקאל וזכריה.

במחלקה השלישית עוברים על פרקי השירה בתורה ובנביאים (ברכת יעקב, שירת הים, שירת דבורה( שהושמטו במחלקות הראשונות. לומדים גם קטעים נבחרים מפירוש רש"י.

בכיתות ג' וד' משתמשים ב“ספורי המקרא”, במחלקות – במקור עצמו.

פעם אחת בשנה קוראים התלמידים בכל המחלקות את מגילת אסתר.

מספר משלי לומדים התלמידים בכל שנה פּתגמים נבחרים באופן שבמשך 3־4 שנים ילמדו מ־100 עד 150 פתגמים.