בית הספר העברי שנוצר עם ראשית התנועה הלאומית היה עברי לפי תכנו ורוחו, אבל לא היה ציוני. הפחד מפני ה“שלט הציוני” היה ניכר מאוד בימים ההם. חינוך ציוני נחשב אז לחינוך מפלגתי, אף על פי שהציונות לא הכניסה אזי – חוץ מהשיטה הטבעית – שום תוכן חדש לחינוכנו. אגב, באותה תקופה היתה גם הציונות מחוסרת כל תוכן מעשי. ההתישבות הזעירה של תנועת “חובבי ציון” ופעולתה המדינית של הציונות באביב נעוריה לא יכלו לחדש את תכנה של בית ספרנו. היה גם נימוק חמרי: הרצון לשתף בבנין בית הספר החדש גם את הציבור הבלתי־ציוני שעמד על בסיס העבריות. עד כמה גדול היה הפחד מפני הציונות אפשר לדון ע“פּ העובדה שעד היום נשמרו עקבותיו בחיינו, אם גם ב”גלגול" חדש: עד עכשיו רבים עדיין בקרב ההורים ואפילו המורים חסידי “החינוך הנייטרלי”, הרואים בבית הספר העברי מוסד של השכלה בלבד והמתנגדים להכנסת “פוליטיקה”, כלומר אידיאות ופעולות ארצי־ישראליות לתכנית הלימודים של בית הספר. הללו שוכחים שני עיקרים חשובים שנתחדשו בחיינו בזמן האחרון. ראשית, העבריות איננה ממצה את מלוא התוכן של החינוך העברי. אם לתוכן ולכמות, הרי ה“חדר” ודאי שהיה יותר מקיף מבית הספר העברי. המושג “תוכן” אינו חל בכלל על לשון. העבריות היא עיקר, יסוד, אבל לא תוכן. את התקדמותה הגדולה של העבריות יש לראות דוקא בזה שחדלה להיות התוכן. תמול־שלשום היתה עדיין – תוכן. תמול־שלשום נמשך עדיין הויכוח האלמנטרי: בעד או נגד? היום נגמר הויכוח הזה בין שני המחנות המתנגדים והתחיל ויכוח מעמיק פנימי בתוך המחנה האחד: איזו עבריות? העבריות גופה התפלגה לזרמים עיוניים שונים; אין תוכן עברי, יש תכנים עבריים.

ושנית: באנו לידי שינוי ערכים גם בעצם יחסנו אל ה“פוליטיקה” בבית הספר. בית הספר אינו בית־חרושת של תעודות בגרות, אלא מוסד המכשיר את הדור הצעיר לקראת תעודות ומטרות לאומיות מסוימות. הכשרה לשם מטרה קבועה מזקיקה לאמצעים קבועים המצטרפים לחשבון של פוליטיקה מסוימת. בית ספר נייטרלי, אַפוליטי הוא – תרתי דסתרי. אין בית ספר כזה קיים בכל העולם ופחות מכל הוא יכל להתקיים אצל עמנו השואף ליצירת טיפוס חדש של דור שיהא מוכשר להגשים את התפקידים שהטילה עליו ההיסטוריה. את התפקידים האלה אין להגשים באמצעי החינוך המסורתי, חינוך ברוח הפסיביות וההשלמה עם הגורל.

עם התפתחותה של תנועתנו הלאומית, נהפך בית ספרנו למכשיר־החינוך היסודי של תנועת שחרורנו. ארץ־ישראל נעשית לצור המרכזי, לחוט־השדרה של חינוכנוּ. בית הספר נעשה כלי־קיבול של ריח המולדת, של ההוי החדש המתרקם בה, של ההרגשה החלוצית ותשוקת־ההגשמה. הילד העברי ניצל מעולם ההפשטה שדיכאה את ששון ילדותו והעיקה על מוחו הרופס. לנגד עיניו קמה הריאליות הגדולה והיחידה של האומה, ארץ־ישראל. ארץ־ישראל הצילה גם את המורה העברי משאלות־האֵלם, אשר שיוועו מתוך העינים התמהות והגדולות של הילד היהודי. הטרגדיה הלאומית שנמשכה אלפים שנה, הלכה וחזרה בבית הספר ונמשכה בכל שבע הכיתות. צריך היה להסביר לקטנים את טעם היסורים והענויים שעברו על עמנו. בתרמילנו הלאומי היו מוכנים לנו מכבר בתוֹר נימוקים מכריעים שני קומפלכסים פסיכיים: הקומפלכס של צידוק הדין, של חיבוב היסורים, של העקשנות הלאומית והקומפלכס של עם נבחר, התפארות בערכי הנצח של תרבותנו הקדומה, הגעגועים הרומנטיים אל העבר וכו'. בתקופת ההתעוררות הלאומית נתרוקנו כל הנימוקים האלה מתכנם. את פי התהום העמוקה של הטרגדיה הלאומית אי־אפשר היה לסתום עתה בהפשטות. החינוך בא עד משבר. בין לילה קמנו וראינו, והנה אין לו מטרה, חסר לו אידיאל מעשי, חסרה פרספקטיבה ריאלית שתצדיק את חיבוב־היסורים וחסר עתיד שבחיקו ייהפך העבר לכוח מניע ויוצר.

ארץ ישראל הפיחה נשמת־חיים בחינוכנו. שילובה בחיי בית הספר ובתכנית הלימודים נהפך למנוף פדגוגי כביר. לא רק את תוכן־החינוך בלבד החיתה וחידשה, אלא הגישה לו יצירה חדשה: את הנוסח, הסגנון הארצי־ישראלי. הזמר והריקוד הארצי־ישראלי, התמונות והצילומים מחיי המולדת, האותיות והעיטורים המסוגננים, החגים והחגיגות, העבודה העצמית במחלקות ובסדנאות וכו' – כל אלה הולכים ומצטרפים לנוסח חדש. נוצרת אוירה ארצי־ישראלי המגוונת את חיי בית הספר ומכניסה חיות וצעירות לחינוך.

חשיבותו של בית הספר החדש גדלה עוד מבחינה אחת. בבית־ספרנו הולך ומקבל את תיקונו אחד הליקויים הגלותיים של אפינו הלאומי והוא: העדפת המעשה על העשיה, הערצת המפעל והזלזול בפעולה היום־יומית הקטנה. לחינוך העברי ארבה סכנה של הפשטה חדשה, הפשטה ארצי־ישראלית. החינוך החדש היה חסר יסוד של פעולה מוחשית, שבה יבטא הילד העברי את אהבתו למולדת, שבה ישפוך את זרם מרצו העצור ויתקשר קשר אורגני עם הארץ. בתורת הארצי־ישראליות חסרו – לפי מבטאו של ביאליק – המצוות המעשיות, שתטילנה על הילד את חובת המעשה וקיום המצוות.

על תקלה זו עמדו בשעתם מורי ארץ־ישראל שהחליטו – אחרי תקופה קודמת של ספקות ובירורים – להכניס את “הקרן הקיימת לישראל” לתכנית בית הספר. עוד בכינוס המורים הראשון שהתקיים בכפר ילדים (גבעת המורה) בניסן תרפ“ז מתוך הסכם עם הדירקטוריון של הקרהק”ל הודגש הצורך ליצור בבית הספר אוירה שתהי ספוגה הווי־ארצי־ישראלי וחדורה ברעיון העבודה. הכינוס ראה בשיתוף בית־הספר בעבודת גאולת הארץ 1) “גורם יסודי להתחדשות החינוך העברי וליצירת נקודת האחיזה שמסביבה יתרכזו האידיאלים הלאומיים והאנושיים שבתנועת התחיה של העם העברי”; 2) הכינוס פנה בראיה למורים שבארץ ובגולה ועורר אותם להשליט את עיקר גאולת הארץ והרעיונות המסתעפים ממנו בביה“ס ובחיי הילד; 3) יחד עם זה הדגיש הכינוס הראשון את הצורך לשלב את עיקרי הקהק”ל בכל מקצועות הלימודים.

בכינוס זה נתגבש אידיאל חינוכי חדש המבודד על העיקרים של גאולת הקרקע והלאמתה, שיבה אל חיי העבודה על הקרקע, יצירת חברה עובדת וכו'.

תוצאות הכינוס הזה היו פוריות מאוד. קריאת המורים מצאה הד בכל תפוצות הגולה. שליחי הקהק“ל שיצאו אל ארצות הגולה הצליחו לשלב את הפעולה למען הקרה”ק במסגרת החינוך העברי לצורותיו השונות, לרכז את הנהלת העבוֹדה במרכזי “תרבות” וליצור מועצות ארציות של המורים העבריים למען הקהק"ל.

בכינוס השני של מורי ארץ־ישראל שנתקיים בשנת תרפ"ט בכפר־הנוער בבן־שמן נתבססו היסודות הארגוניים והעיוניים שהונחו בכינוס הראשון. חידושו של כינוס זה בשדה האירגון היה – הכנסתו גם של גן־הילדים לתחום הפעולה למען הקרן־הקימת.

הכינוס השלישי של המורים והגננות בארץ למען הקהק“ל התקיים בחנוכה תרצ”ד על הר־הצופים בירושלים. כינוס זה עמד בעיקר על אירגון הפעולה וחיזוקה בכיוון ההרחבה. הכינוס פנה לכל בתי הספר בארץ ובגולה בקריאה להתמיד בעבודתם למען הקהק"ל, עורר את ציבור המורים לשמש מופת ודוגמא לחניכים ביחסו והתנדבותו למען הקרן, הדגיש את הערך של “המצוה המעשית” כגורם מחנך ומרגיל למילוי חובה לאומית וקבע את צורות ההתנדבות. הכינוס החשיב גם את הצורך למסור את הנהלת־הפעולה בבתי הספר לתלמידים עצמם, דרש להכניס לתכנית הלימודים את לימוד הציונות וידיעות הישוב וקידם בברכה את ראשית הפעולה לשם התקשרות ילדי הארץ עם ילדי הגולה.

רוב העיקרים שנתקבלו ע"י שלשת הכינוסים הונהגו ונתגשמו בחינוך העברי בגולה. צורת ההתנדבות הרווחת ביותר לטובת הקרן היא התרומה, התרומה הקיבוצית והאינדיוידואלית. סמל התרומה הקיבוצית – היא הקופסה הלבנה־כחולה. הרקת הקופסה – היא מפקד המאמצים והמרץ שהנוער מקריב על מזבח המולדת. מכאן המנהג שנתקבל בכמה בתי־ספר לערוך את ההרקה בטקס חגיגי.

סמל התרומה האינדיוידואלית הוא – פנקס התרומות. בפנקס זה מדביק הילד את הבולים המיוחדים הנמכרים בבית הספר. הבולים האלה שהוצאו ע“י הלשכה הראשית של הקהק”ל בצורה של סריות – שונים לפי תכנם והם: “אישי התנועה הלאומית”, “נקודות הישוב בארץ”, “מפת ארץ ישראל”, “תרשים של ירושלים”, “מחיי הילדים בארץ”. עצם הטיפול בבולים אלה המסמלים מומנטים שונים מחיי המולדת מתוך שאיפה טבעית לצרפם לסריות מלאות ולתמונות שלמות – ערכו גדול עד מאוד גם מן הצד החינוכי והאסתטי. ע“י כל הפעולות האלו הולך ומתרגל הילד העברי לשיתוף פעולה, למילוי חובה, למשמעת לאומית, לשיטתיות והתמדה המביאים באמצעים קטנים לידי תוצאות כבירות. הפעולה למען הקרן־הקימת פתחה כר נרחב לרוח היזמה וההמצאה של הילדים. בארצות שונות עוררה את הילדים לחידושים רבים, כמו הנהגת תרומות מיוחדות לטובת קק”ל ממפעלים, משחקים, הגרלות, הפרשת סכומים לטובתה מהכנסת תערוכות, סדנות, צרכניות ועוד. בכמה ארצות הונהגו “שבוע ארצי ישראלי”, “יום הקרן־הקימת” או “יום הקופסה” המסייעים להעמקת רעיון גאולת הקרקע ע“י שיחות, טיולים והפלגות. “פינת הקרן הקיימת” שקנתה לה שביתה בכמה בתי ספר בארצות הגולה מבליטה את גידול מפעלנו בארץ ואת הישגי הקרן הקיימת ע”י לוח־מודעות, התמונות, הדיאגרמות. קשר־המכתבים עם ילדי־ארץ ישראל מעורר בלב התלמידים יחס נפשי אל כל המתרחש ומתהוה בארץ.

עד כמה גדולה היתה פעולת הילדים למען הקהק“ל מהצד הכספי מעידים המספרים הבאים. בשנות תר”ץ–תרצ"ג הכניסו בתי הספר לסוגיהם בפּולין – 115.216 זהובים, מהם בתי־הספר של “תרבות” 70.341.

בבולגריה אספו הילדים בשנת תרצ“ג למען הקרן־הקימת ב־4 ערים (סופיה, פלובדיב, פזרדג’יק ורוסה) סך של 22.991 לֵבה כנגד 139.70 לֵבה בשנת תרצ”ב.

בליטא נאספו ע“י תלמידי בתי־הספר למען הקרן־הקימת בשנת תרצ”ג – 5.340 ליט ובשנת תרצ"ד – 3.692 ליט.

אין לזלזל כמובן בערך הכספי של פעולת התלמידים, אבל עיקר תפקידו של בית הספר הוא – להפוך את הפעולה הזאת לגורם חינוכי ע"י סובלימציה של הרעיונות הנעלים והנשגבים המונחים ביסודה של הקרן העממית.

הפעולה המעשית של בתי־הספר למען הקהק“ל בארצות שונות הולידו בתוך ההסתדרויות הארציות של “תרבות” וקיבוצי המורים העבריים את הצורך לקבוע את ההשקפות והדרישות של המורים העבריים ביחס לקרן־הקיימת. ב־24 לדצמבר 1933 נתכנסה בפולין ועידת מורים למען הקרן־הקיימת. בועידה הורצו הרצאות על “עיקרי החינוך העברי” (נ. ביסטריצקי), “פעולת מחלקת בתיה”ס” (ר. צדרבוים), “ההלכה והמעשה בעבודתנו החינוכית” (ד"ר צ. זהר), “ארץ ישראל בגן הילדים ובבה”ס העממי" (ד"ר י. אהרונסון). הועידה הטילה על המורים את החובה להכניס את היסוד הא“י לאותם המוסדות, שטרם הספיק לחדור בהם; הדגישה את הצורך להכניס את יסוד ארץ־ישראל והקהק”ל בתור יסודות רשמיים אל התכניות החינוכיות והדידקטיות וגם ציינה את הערך החינוכי הגדול של מכשירי־העזר והספריות לנוער המוצאים ע"י הלשכה הראשית בירושלים.

דחיפה עצומה להתפתחות החינוך העברי בגולה בכיוון הארצי־ישראליות וקרן־הקיימת נתנה הפעולה הספרותית־מולי“ת של הלשכה הראשית לקרן־הקימת. ראויות להזכר שתי הספריות שהוצאו על ידיה בהוצ. “אמנות”, הספריה “לנוער” ו”מולדתנו". הראשונה מכילה 50 מונוגרפיות תמציתיות על המולדת ומתחלקת ל־4 מדורים:

1) ישובים: “נס ציונה”, “מקוה־ישראל”, “ראשון־לציון”, “דגניה”, “רחובות”, “כפר־יחזקאל”, “טבריה”, “חדרה”, “חברון”, “נהלל”, “עין־חרוד” ועוד.

2) גיאוגרפיה של א"י: “ים המלח”, “היער בא”י", “הכותל המערבי”, “שבעת המינים”, “הכרמל”.

3) אישים: הרב י. ח. אלקלעי, תיאודור הרצל, הרמן שפירא, ר' שמואל מוהילבר.

4) תנועות וזרמים: “בני־בילו”, “החלוצה בא”י“,,גולי תימן”, “השומר”, “חסידי אומות העולם”, האוניורסיתה ועוד. הספרים מופיעים בצירוף תמונות, בניקוד מלא ובהדפסה הדורה.

הספריה “מולדתנו” מותאמה לגיל הרך של ילדי בית הספר העממי. חוברותיה הקטנות (32 עמוד) מתארות את חיי הארץ בסגנון קל ומלבב.

חשובות מבחינה דידקטית תכניות־הלימודים שהוצאו ע“י הלשכה. מטרתן היא: שילוב א”י במקצועות לימודים שונים. עד כה יצאו תכניות להיסטוריה ישראלית (ב. דינבורג), לגיאוגרפיה (ד"א צ. זוהר), ללימוד החשבון (ד"ר צ. זוהר), ללימודי הטבע (א. פלדמן) והעבודה הגופנית (מ. א. בייגל). ע“י הלשכה הראשית הוצא גם חומר הסתכלותי המשמש לצרכי בתה”ס בגולה, כמו מפת קיר של א“י, תמונות ארץ ישראל, 5 סריות מ”שירי המולדת" ועוד. כדאי להזכיר גם את ההוצאה הקבועה “מפי ילדי הארץ” המכילה ציורים ורשמים של התלמידים עצמם.

מלבד הספרים של הוצאת הקהק“ל מסתייע החינוך העברי בגולה בספרות העברית הסיפורית, התיאורית והלימודית המטפלת בחיי ארץ־ישראל ושאלותיה. ברוב בתי הספר בגולה מצויות בתור חומר קריאה ולימוד ה”מגילות" של הוצ. “אמנות”, חוברות בודדות של “קופת ספר”, הספריה “יסודות” (הוצ. “ברית הנוער” וה“חלוץ”) וכו'.

מכשיר חשוב להשרשת היסוד הלאומי והארצי־ישראלי בבית הספר העברי – הוא החג. בחינוך החדש הורם קרנו של החג שחגיגתו היתה לפנים מרוכזת בעיקר במשפחה ובבית־הכנסת. החג הלאומי־הדתי שהוסבר לילד הישראלי רק מצדו ההיסטורי והפולחני־מסורתי, נרקם – עם התפתחות התנועה הלאומית – אל תוך מסכת היצירה הלאומית שבזמננו ונתמלא תוכן מוחשי, לאומי־טבעי. החג אינו בשבילנו זכר למאורע היסטורי בלבד, אלא סמל־חי לחלום גאולתנו ומלחמת שחרורנו. ביחוד גדול ערכם של החגים שיש עמהם פעולה מחנכת כמו: חנוכה, פורים, חמש עשר בשבט, ל“ג בעומר. בפולין הונהג גם חג הביכורים. עריכת נשפים וחגיגות, זמרה, נגינה ומשחרי־פורים, קיבוץ דמי חנוכה ומכירת פרות א”י או בולים לטובת הקרן־הקימת, שיחות והרצאות, טיולים ותהלוכות – כל אלה מוסיפים גוון חדש לחינוך הלאומי, גוון העממיות העברית. ותיתי לה, למחלקת הנוער על יד הלשכה הראשית של הקרן־הקימת, שהוציאה סריה של חוברות בשם “חגים ומועדים” המכילה חומר ספרותי־מוסיקלי עשיר המיועד בשביל בתי הספר העבריים בארץ ובגולה.

מלבד חגי־המסורת הונהגו בבה"ס העברי כמה חגים לאומיים והם:

כ' תמוז – והוא יום פטירתו של הרצל. מכיוון שיום זה חל בימי החופש הנהיגו בכל בה"ס העבריים את חג ההולדת של הרצל, שחל בעשירי לאייר.

חג ההצהרה הבלפורית. מאורע היסטורי זה שנתן תוקף חוקי בין־לאומי לזכותנו ההיסטורית על ארץ־ישראל – נהפך בבית הספר העברי לחג לאומי.

חג פתיחת המכללה העברית הא"י. יום א' באפריל שבו הוקם היכל המדע העברי בא"י הולך ונהפך לחג קבוע המוחג בבתי הספר העבריים בארצות שונות.

גם ימי הזכרון המוקדשים לאנשי־שם ומאורעות לאומיים משמשים בידי המורים אמצעי־חינוך חשובים, שיש בהם כדי ליצור בביה"ס אוירה של התעלות־נפש וחגיגיות ולהעמיק בלב הנוער את רגשי־הכבוד וההערצה לגדולי ישראל וביחוד לגבורי הישוב החדש, שנעשו לגבורים עממיים במעשי גבורתם או במות הגבורים שלהם.