אחד ההישגים היותר מודרניים של החינוך העברי החדש הוא היסוד העמלני שבו. רעיון העבודה המונח ביסודו של החינוך החדש נתגבש תחת השפעת הספרות העברית החדשה ותנועת העבודה הציונית. הרעיון הזה עובר כחוט־השני בספרותנו היפה והפובליציסטית, בשירת־היחיד הלירית ובמחשבה הסוציאלית, החל מספרות ההשכלה וגמור בתורת־העבודה של יוצאי התנועה הציונית העובדת. בצורות שונות ומתוך נימוקים שונים נתגלה רעיון העבודה בספרותנו העברית. אבי ההשכלה הרוסית, ריב“ל, הטיף למלאכה ועבודת־אדמה ברוח התועלתיות המעשית של תנועת ההשכלה, לעומתו אברהם מאפו ראה בעבודה רק את הצד הפיוטי והרומנטי של חיי פשטות ושלוה בארץ אבות. ליברמן ויהל”ל היו הראשונים שהבליטו – כל אחד ע“פ דרכו – את היסוד הסוציאלי־הכלכלי של העבודה. יל”ג שנלחם בלשונו השנונה נגד האריסטוקרטיות הרוחנית וּמנדלי שהוקיע לעיני העם את חטאות גלותו, הכשירו את הקרקע להשרשת רעיון העבודה בתור יסוד חיוּני בחיי העם ויצירתו. שני קטבי הרעיון הזה, האנושי והלאומי, קבלו את ביטוים בשירתם הנשגבה של ביאליק וטשרניחובסקי בתור מצוה לאומית וצו טבעי־אנושי. רעיון זה נתלוה בשירת־היחיד של ברדיצ’בסקי שקרא לשינוי ערכין, למהפכה פנימית, לשלילת הפולחן של אותיות מתות וגוילי־עבר בלים ולשיבה אל החיים, אל הטבע, אל עצמו. זעמו של מנדלי וחזונו של ברדיצ’בסקי הולידו את תפיסת־העבודה המיוחדה של ברנר. העבודה – היא גשר־הגאולה המתוח על פני תהום רבה של בטלה ושפלות וטפילות לאומית בארץ ובגולה גם יחד. אין צורך לנו במהפכת־חיים: החיים כבר נהפכו ונחרבו. צריך לתקנם, לחדשם, להבריאם והדרך היחידה לתיקון חיינו וחידושם – היא העבודה, עם עובד על אדמתו. ולבסוף – גורם סוציאלי בלבד, מקור חיים ופרנסה של המעמד העובד. העבודה אינה גם גורם לאומי בלבד המגין על קיום האומה ומגביר את כחה המדיני. העבודה היא גילוי טבעי, תולדתי, קוסמי; לא אמצעי של קיום, אלא יעוּד, מטרה עליונה לכל המין האנושי ומקור־נצח ליצירתו החמרית והרוחנית.

רעיון העבודה בשדה החינוך הביא לידי החינוך העמלני. חינוך עמלני – פירושו חינוך טבעי, בניגוד לחינוך המלולי והרציונליסטי של דורות העבר. תעודתו – להכשיר את הילד לקראת החיים באמצעותם של כוחות ומכשירים טבעיים. החינוך העמלני שואף להשיב לילדים את הילדות שנגזלה מהם על ידי החינוך המוטעה בעבר; לפתח את הסגולה היסודית בתכונת הילד, את התנועה, שהיא צורך אורגני והכרחי לגופו ונפשו; לטפח את משחק־הילדים המשמש להם כעין מעבדה לעיבוד החומר הכביר הצפון בדמיון הילד או השאוב מהסביבה החיצונית. כי כלל גדול הוא גם בחיי הילד: האדם מכיר וכובש את העולם החיצוני לא ע“י הסתכלות פסיבית, אלא ע”י הכרה אקטיבית הנובעת מתוך פעולה עצמית, מתוך עבודה. עבודה זו מאפשרת לילד ע"י הגרוי הטבעי לשאוב את הנסיון מהמקור הראשון, לבוא בקשר בלתי אמצעי עם המציאות.

צורת העבודה היותר גבוהה – היא העבודה הפיסית, עמל־הכפים. אין עבודה זו באה כניגוד לעבודה הרוחנית. “היד – אומר זינינג – אשר הרימה את האדם למדרגות תרבות וציויליזציה יותר גבוהות מהלשון – היא כלי נפלא ומפואר לביטוי המחשבה, כמו הלשון”. החינוך העמלני שואף לפתח את כשרון המעשה של הילד באופן,שבו יתמזגו הרצון הטוב של הילד עם היכולת, ההבנה עם ההגשמה. העבודה מעוררת את יזמת־היצירה של הילד ומולידה במוחו אידיאות חדשות מתוך עיסוק וטיפול בחומר. רק הדבר שנרכש מתוך אימוץ־כוחות נקלט במוח הילד בתור ערך קיים.

יסוד העבודה בחינוך חשוב לנו גם מבחינה אחרת. החינוך הישן היה לפי כל מהותו ותכנו – חינוך פסיבי. התלמיד של בית הספר הישן ובמידה רבה גם של בית הספר בזמננו היה משועבד לספר. בית הספר התחשב רק בכוח החושב של הילד, בהגיונו ובשכלו, אבל לא בנשמתו ובמערכת כוחותיה. העיקר היה לא הלומד, אלא הלימוד. הדידקטיקה התבססה על פיתוח הזכרון והחיקוי. לא יפלא, איפא, שבית ספר מלולי כזה דיכא את כוחות היצירה התוססים של הילד, והחליש את נטיותיו הטבעיות להסתכלות, לנסיון, ליצירה עצמית, הפך אותו למכונת חיקוי. בית ספר כזה לא יכול היה לפתח את האופי של הילד ולעשותו אישיות יוצרת וממציאה. החינוך הפסיבי היה מותאם לחיים הפסיביים של ישראל בגולה, אשר סבלו דומם מצוקות הגולה וחכו לביאת המשיח. עם צמיחת התנועה הלאומית שהעמיסה על שכם העם את תעודתו ההיסטורית הובלט הצורך לגדל דור שיהא מוכשר למלוי תפקידו ולפתח בו את ההתמדה במעשים ויכולת ההגשמה. בית־הספר העמלני הוא איפא בית הספר היותר מותאם למטרות תנועתנו הלאומית ולצרכי עמנו.

הדרגה הראשונה של בית־הספר העמלני – הוא גן־הילדים. גן־הילדים (לפי השיטות הפדגוגיות של פרבל ומונטיסורי) – הוא המוסד החינוכי העברי היותר צעיר, אבל גם היותר מושלם בתכנו ותכניתו. גן־הילדים העברי קיים בכל ארצות אירופה המזרחית, (פולין, ליטא, לטביה, אסטיה, רומניה) גם בּגרמניה, אוסטריה, צ’כיה, בולגריה, יון ואפילו בארצות־המזרח ואפריקה הדרומית. בועידה הראשונה של “תרבות” בפולין שנתכנסה בשנת תרפ"ב, נתקבלו החלטות עיוניות ומעשיות על גן־הילדים המהוות בכללותן כעין חוקה, שראשי־סעיפיה הם אקטואליים גם בימינו. החשובים שבהם הם:

1) מתוך ההכרה שילדי ההמונים הם הם הזקוקים ביותר לחינוך מתוקן בגיל שלפני בית הספר ושהצלחתה של כל עבודת “תרבות” תלויה בהרחבתו ובהתפשטותו של החינוך העברי המתוקן בגיל היותר רך, מכריזה הועידה על העיקר הגדול: “אין ילד עברי נשאר מחוץ לכתלי הגן העברי.”

2) תפקידו היחידי של ה“גן” הוא לסייע להתפתחותו של הילד ולכוון את נטיותיו לצד הרצוי לנו; לגן אין שום מטרה של לימוד מקצועות.

3) הצורה הנאותה ל“גן” היא הצורה הביתית, הן במראהו החיצוני כן ברוח השורר בו.

4) הגננת צריכה לדאוג לחנוכו האינדיוידואלי של הילד ולהשתמש לשם זה בכל האמצעים שבידה: גם הסביבה שב“גן” צריך שתהא נאותה לחינוך כזה.

5) עם כל שאיפתה של הגננת־המחנכת שלא לטשטש את פרצופו האינדיוידואלי של הילד ואת קוי־אפיו, עליה להשתדל להרגיל את הילדים לחיים סוציאליים מסודרים, לחיי חברה עשירת־גוונים.

6) השרות העצמית ב“גן” יש לה ערך חינוכי גדול מאוד וצריך להנהיגה במידה מתאימה לשמירת הבריאות של הילדים.

7) החיים הסוציאליים ב“גן” דורשים שהגננת לא תהי אישיות מרכזית ב“גן”, אלא שתהי נמצאת תמיד בין הילדים ותשתתף בעבודתם באופן אקטיבי.

8) הלשון העברית מוקנית לילדי ה“גן” רק על ידי עבודה, משחקים, טיפול בצרכי הבית וכדומה, אבל לא על ידי שיעורים מיוחדים באיזו צורה שהיא.

9) עבודה נורמלית ב“גן” אפשרית רק בשעה שמספר ילדי הקבוצה לא יעלה על ט"ו. מספר הקבוצות “בגן” – לא יותר משתים.

10)אל הגן העברי יש להכניס ילדים רק בגיל של 4־5 שנים.

(11עבודת האדמה יכולה וצריכה לשמש אמצעי עיקרי לחינוך התינוקות. החובה מוטלת על כל גננת להשתדל בכל כוחותיה למצא אפשרות מתאימה לעבודה זו.

12)משום ערכה החינוכי של עבודת המטבח ויתר עבודות הבית ומפני שמציאותה של משרתת טיפוסית פוגמת בחינוך המוסרי הרצוי, יש לשאוף שהשרות בגן תמסר גם היא לגננת.

13)הגננת צריכה להשתדל שלא להרבות במכשירי עבודה וללמד את הילד לעבוד בידיו. בנוגע לחמרי מלאכה יש להרבות בחמרים לקוחים מהטבע ומהסביבה ולמעט עד כמה שאפשר בחמרים, שאין תשמישם מצוי ביותר בחיים.

14)באופן הדרגתי יש להשמיע פרקי מוסיקה רצינית באזני הילדים. הגננת חייבת לדעת פרק במוסיקה ואין להזמין לשם זה מומחה.

15)בכל מקצועות הגן החל ממראהו החיצוני וגמור בעבודת המטבח יש לדאוג, שיסייעו לפיתוח החוש האסתטי של הילד.

16) יש לשים לב בגן למשחקים חפשיים ולהראות לילדים דוגמאות של משחקי־תנועה, שיש בהם ריתמוס. לשיעורי־התעמלות מיוחדים אין מקום ב“גן”.

17) לעבודת ה“גן” אין הפסקה של ימי חופש. ה“גן” פתוח במשך כל השנה" אלא שצריך למצא אפשרות של נפש בשביל הגננת, לכהפ"ח במשך חדשַׁים בשנה על חשבון המוסד.

18) צריך להנהיג בגן הזנה משותפת של הילדים הנערכת ע"י המוסד וההורים.

19) מתוך שאיפה לקרב את הגן לסביבה ביתית יש להשאיר את הילדים בגן בחורף עד 4 ובקיץ עד 6 אחה"צ.

20) כדי להפיץ את הרעיון של חינוך הילדים ב“גנים” בין המוני העם, יש להוריד את שכר־הלימוד עד המינימום. ההורים שאין ידם משגת לשלם, צריך לשחררם לגמרי משכר לימוד.

21) הגננת צריכה להרבות בטיולים ובעבודה תחת כיפת השמים ולהסב את תשומת־לבם של הילדים אל העצמים והתופעות הנראים לעין.

22) הגן צריך שיימצא תחת השגחה תדירה של רופא־ילדים.

מכאן – תכנית הגן: עבודת יד, ציור, כיור, קליעה, גזירה ותפירה.

פעולות קוֹליות: שיחות, בימוי, דקלום וזמרה.

פעולות תנועתיות: ריקוד, משחקים, טיולים.

עבודת שרות: סידור כלי החדר, ניקוי הכתלים, תיקון הרהיטים, תלית התמונות על הכתלים, כיבוד החדר וקישוטו, טיפול בצמחים וכו'.

חמרי העבודה: ניר צבעוני, פלסטלינה, רַפיה, תיל של ניר, פסי־עץ, חוטי־ברזל, פח וכו'.

יותר מורכבת היא שאלת העמלנות בבית־הספר העממי. כאן הגבולות הם בלתי קבועים ואפשר להרחיבם ולצמצמם בהתאם לתנאים החמריים של בית־הספר. מ. א. בייגל ניסה לקבוע תכנית מקסימלית; ילד הגומר בית־ספר עממי צריך שתהיה לו הכשרה עמלנית המתבטאה בהרגלים האלה:

1) יכולת למדוד כל מיני שטחים ונפחים במכשירי־מדידה שונים ולהכין תרשים של כל מיני שטחים וגופים.

2) יכולת לשקול ולמדוד חמרים מוצקים ונוזלים בכלי שקילה ומדידה שונים.

3) יכולת להכיר את המין והסוג של חמרי עבודה וחמרי מזון > שונים במצב מעובד וגלמי.

4) יכולת להבחין בין מיני קרקעות, עצים, זרעים, לדעת סגולותיהם, מחירם וכו'.

5) יכולת לשמור על הנקיון בבית ובחצר. (להסיר אבק, לטאטא, לכבד ולשטוף רצפה, לנקות שמשות, להדיח כלי־מטבח, לכבס לבנים, להוציא כתמים, לסייד ולצבע ועוד).

6) יכולת להכין תבשילים ומיני מאפה שונים ולסדר תפריט מזון טעים וזול (לבשל, לאפות, לטגן, להסיק תנור, להבעיר “פרימוס”, לבקע עצים, להשחיז סכין, לתקן תיקונים קלים בכלי־עבודה מקולקלים וכו').

7) יכולת לגדל ירקות רגילים: להכשיר את הקרקע, להבחין זרעים, לשתול ולזרוע, לנכש ולעדור, לאסוף ולשמור את הפרי, להבחין פרי טוב ורע, לבחון את מזג האויר, להכיר את המזיקים ואמצעי־המלחמה בהם וכו'.

8) יכולת לטפל בעופות הבית: לכלכלם, לרפאם, להדגיר, להבחין בביצים, להבחין במיני־עופות, לסדר לולים פשוטים, לדעת את מחירי העופות והביצים וכו'.

9) יכולת לגזור ולתפור בגד פּשוט, להטליאו, לסרוג גרבים ולתקנם, לרקום ולהכין ציור לרקימה, לבחור ציור מתאים לרקימה, להתאים צבעים בהלבשה וברקמה, להשתמש במכונת תפירה, לצבוע ארג, להעריך את מחיר התוצרת וכו'.

10)יכולת לתקן נעלים ולתפור נעלים פשוטות, לעשות או לתקן חגורת עור, ילקוט עור וכו'.

11) יכולת לעשות גדר־עץ, סולם, מדרגות, שולחן, כסא פשוט, ספסל, שרפרף, ארון פשוט, לתקן רהיט שבור, לצבוע ולשרטט רהיט, לדעת את מחירי חמרי העץ וכלי עבודה וכו'.

12) יכולת לעשות פח, משפך, אפרכסת, ספל, דלי, צינור, משאבה וכו' ולתקן כלי פח שבורים; לעשות חנוכיה ולצקת סביבונים וכו'.

13) יכולת לתקן בדק־בית קל: להתאים רעף, להכניס לבנה במקום הדרוש, לתקן רצפה הרוסה, דלת שבורה, לנקות את התיעול וכו'.

14) יכולת לכרוך ספר חדש וישן, לתקן כריכה, לכרוך אלבום לתמונות, להכין מכרטון קופסה פשוטה, נרתיק וכו'.

בקביעת התכנית אין לשכוח את העיקר: בית־ספר עמלני אינו בי"ס פרופסיונלי; אין זה מתעודתו לגדל בעלי־מקצוע מומחים, אלא ללמד את האדם לעשות את העבודוֹת ההכרחיות בכוחות עצמו, מבלי להזקק לבעל־מקצוע ולפיכך צריך בית־הספר העממי לבחור רק באותן העבודות, שהן הקלות ביותר ויחד עם זה הנחוצות ביותר לכל אדם המנהל משק קטן (מ. א. בייגל).

התכנית המכסימלית, בתנאי הקיום של חינוכנו בגולה, רחוקה עד למאוד מהגשמה בבית־הספר העממי. חינוך כזה מותנה באמצעים כבירים ובתרבות חינוכית המאפשרים את הגשמת הדרישות האלו. אבל כלום אפשר הדבר בגולה המדולדלת והמרוששת, מקופחת הזכויות, הנלחמת על קיומה הפיסי? האפשר לטפל בחינוך עמלני בשעה שהמלחמה נטושה מסביב לדרישת־חינוך אלמנטרית, כמו לשון הלימוד וההוראה? האפשר להגשים אידיאל חינוכי בשעה שגם רבים מההורים מביטים על העבודה, כמו על מין אספורט, גימנסטיקה חדשה?

לא יפלא, איפא, שהיקף החינוך הזה הוא מינימלי. את המקום היותר ניכר תופס החינוך העמלני בבתיה"ס העבריים בפולין. ביחוד יש להרים על נס את הסדנות והמעבדות המתוקנות הקיימות על יד בתי הספר העבריים. בגימנסיות העבריות בפולין לומדים מלאכת־יד – 2 שעות בשבוע. בגימנסיות בליטא לומדים מלאכת־יד – 4 שעות בשבוע (מחלקות א' וב') וגם עבודה מקצועית 4 שעות בשבוע (במחלקות ג' וד'). בלטביה – בגימנסיה מלאכת־יד – 4 שעות ומשק־בית לנערות – 2 שעות.