סיפור ילדים
הדחליל שהיה תקוע בגינתו של דוקטור גבעולי החליט יום אחד שהוא רוצה להיות בן־אדם. הוא חיכה להזדמנות, וכאשר ראה כי לדוקטור גבעולי יש מצב־רוח טוב במיוחד, אמר לו: “דוקטור, אני רוצה להיות בן־אדם”.
דוקטור גבעולי, הלא הוא רופא המושבה, השתעל קלות ומשך באפו, התעטש פעמיים ותיקן את המשקפיים שעל חוטמו. לא היה לזה כל קשר לדבריו של הדחליל. הדוקטור פשוט היה מצונן, דבר שקורה לפעמים גם לרופאים. הוא קיפל את מטפחת־האף שלו ותחב אותה בחזרה לתוך כיסו.
“בן־אדם?” אמר.
“בן־אדם”, אמר הדחליל. לא היה נעים לו כל־כך, אבל הוא החליט להגיד כל מה שהוא חושב. “כמה שנים אתה כבר תקוע כאן בגינה?” שאל דוקטור גבעולי, שמרוב עיסוק ברפואה לא תמיד זכר את החולים, דבר שקורה לפעמים לרופאים.
“חמש”, השיב הדחליל, שנזכר פתאום כי כבר חלפו שנתיים ויותר מאז החליפו לו מטאטא בפעם האחרונה. רק המגבעת שמעל ראשו היתה כמעט חדשה. אחד החולים שכח אותה במירפאה ולא שב לקחתה. חורף קר היה אז, ודוקטור גבעולי, שדאג כנראה לבריאותו של הדחליל שלו, הניח את המגבעת במקום שבו היא מונחת כיום, כלומר על ראשו של הדחליל.
“ומה רע לך בתור דחליל?” שאל דוקטור גבעולי.
כאן חש הדחליל קצת לא בנוח. אבל הוא החליט ללכת עד הסוף, זאת אומרת לומר כל מה שיש לו בלב. בעצמו שמע פעם את הרופא אומר לאחר החולים: “אל תחזיק שום דבר בלב. זה לא בריא”. “פשוט נמאס לי”, אמר הדחליל.
פסע דוקטור גבעולי מספר פסיעות הלוך ומספר פסיעות חזור, השעין את המגרפה על הדחליל, גירד בפדחתו, משך שוב משיכה ארוכה בחוטמו, השתעל קלות וכמובן תיקן את המשקפיים שעל אפו, ולבסוף אמר “נמאס?”
“כן”, אזר הדחליל עוז, “נמאס לי להפחיד כל הזמן. וגם משעמם. אני רוצה להיות כמו כולם. אני רוצה להיות בן־אדם”.
“נו”, אמר הרופא, “נו־נו. בן־אדם הוא רוצה להיות. רק זה חסר לי”.
חשב הדחליל להוסיף עוד איזו מלה משלו, אבל ברגע האחרון החליט להמתין. הביט סביב. השובך בחצרו של פורמן הזקן היה ריק. על הגדר החלודה שהקיפה את הגינה עמדו חמש־עשרה היונים הלבנות של פורמן. עמדו והמתינו. הדחליל שלח לעברן מבט. הוא לפת בחוזקה את מטאטא הקש שבידו. “שרק יזוזו”, חשב כמעט בקול רם, “שרק יעיזו להתקרב!” גם דוקטור גבעולי הבחין ביונים הלבנות של פורמן הזקן. הוא הכיר את כולן, ועוד איך! כל שנה, בהגיע הסתיו, היו היונים עטות על הערוגות וזוללות את הנבטים הראשונים של הגזר, הצנונית והקולורבי שזרע הרופא בעמל רב. תוך דקות מעטות היו כל הנבטים נעלמים ודוקטור גבעולי היה אובד־עצות. הוא זרע והיונים של פורמן הזקן אכלו, הוא הזיע, והיונים הלבנות השמינו. לא ידע דוקטור גבעולי מה לעשות. אבל דבר אחד היה ברור לו: ככה אין זה יכול להימשך. וכאן המקום לספר כיצד עלה במוחו של דוקטור גבעולי הרעיון לתקוע בגינתו את הדחליל. בוקר אחד, לפני שהגיעו החולים הראשונים למירפאה, יצא הדוקטור לגינה, קפץ מעל לגדר החלודה שהפרידה בין שתי החצרות, דפק על חלונו של פורמן הזקן, ומבלי להמתין כלל לתשובה, אמר: “די! מספיק! תקנה להן זרעונים, גרעינים או כל מה שאתה רוצה. רק שיפסיקו בבקשה לאכול את הנבטים שלי, טוב?”
פורמן הזקן לא היה בבית אותה שעה, משום שהלך למושבה לקנות גרעינים וזרעונים ליונים הרעבות שלו. אבל דוקטור גבעולי לא שם לב, סיים את דבריו וקפץ חזרה לגינתו. היונים עצמן ניצבו כולן על הגדר החלודה, אליה עפו מן השובך כדי להתבונן מקרוב במעשיו של הרופא. אבל אפילו היונים לא תיארו לעצמן שדוקטור גבעולי, בקפיצתו מעל לגדר החלודה, לא יקפוץ מספיק גבוה. וכך בדיוק אירע. מכנסיו הרחבים של הרופא נתפשו בקוצי־הברזל של הגדר והרעידו אותה בבת־אחת. היונים, שכאמור לא התכוננו לתקלה כזאת, נבהלו והתעופפו לכל עבר. דוקטור גבעולי עצמו נחת במרכזה של אחת מערוגות־הגזר. “בשביל מה אני צריך טובות מפורמן הזקן?” שאל הדוקטור את עצמו כשראה מה קרה, “אם אני יכול להפחיד אותן בעצמי?”
למחרת, כשהחזיר לו פורמן הזקן את פיסת־הבד שנתלשה ממכנסיו בעת הקפיצה הבלתי־מוצלחת, אמר לו דוקטור גבעולי: “תקנה להן זרעונים או לא תקנה להן זרעונים, זה עניין שלך. לי יש כבר דרך משלי”. אבל פורמן הזקן לא הבין כלל על מה מדבר הרופא ולמה בדיוק הוא מתכוון. “קורה שגם רופאים אינם מרגישים טוב”, הירהר לו פורמן הזקן וחזר לביתו. לאחר שהסתלק השכן הזקן תפש פתאום דוקטור גבעולי את ראשו כמו מישהו שגילה באמצע הלילה שהשמש זורחת. הוא הבין שכדי להפחיד את היונים יהיה עליו לקפוץ ללא הפסק מעל הגדר החלודה ולקרוע את מכנסיו, ואז לא ישאר לו זמן לעבוד בגינה. ואם לא יעבוד בגינה ולא יזרע, מה איכפת לו שתבואנה היונים של פורמן ותאכלנה? ממילא לא יהיה להן מה לאכול. חשב דוקטור גבעולי וחשב, נרעש מתגליתו, עד שתוך כדי שוטטות בתוך הבית נתקל בכמה ספרי־ילדים אשר היו פזורים באי־סדר על שולחן בחדר־הקבלה. ספרי־הילדים הללו הזכירו לדוקטור גבעולי שהוא עצמו היה פעם ילד קטן, כמו מרבית הרופאים הגדולים. הוא דיפדף במהירות בספרים המצויירים עד שנעצרה אצבעו באחד הדפים.
“זהו זה”, אמר דוקטור גבעולי לעצמו, “זהו זה”.
היה שם ציור צבעוני של דחליל.
וכך נולד הדחליל שרצה להיות בן־אדם.
“דוקטור גבעולי, דוקטור גבעולי”, קרא הדחליל, “אתה עדיין כאן?”
“בוודאי”, נרתע הרופא, כאילו נקרא לביקור־בית ישר מתוך חלום, “בוודאי שאני כאן, היכן אני אם אני לא כאן?”
“אני לא יודע”, אמר הדחליל, “אני רק אמרתי שאני רוצה להיות בן־אדם ופתאום נדמה היה לי שאתה חולם”.
“ומה עניתי לך?” שאל דוקטור גבעולי בסקרנות.
“שאלת כמה זמן אני כבר תקוע כאן, ומה רע לי בכלל”, השיב הדחליל.
“ומה השבת אתה לי?” שאל הרופא בסקרנות גוברת.
“אמרתי שנמאס לי להפחיד כל הזמן וגם משעמם, ביקשתי להיות בן־אדם”, אמר הדחליל בנימוס רב אבל בסבלנות מעטה.
“בתור דחליל יש לך זיכרון לא רע”, אמר דוקטור גבעולי. אחר נד בראשו ושאל: “אתה חושב שבני אדם פחות מפחידים מדחלילים?”
“אני באמת לא יודע”, השיב הדחליל, “אבל כבן־אדם לפחות תלביש אותי כמו שצריך ולא בבגדים שגדולים עלי בשלושה מספרים. וחוץ מזה תחליף לי מטאטא כל שנה, כמו שאתה מחליף את הממטרות בגינה, ולא אצטרך להתבייש עם המטאטא המרוט הזה מול כל היונים של פורמן הזקן”.
“טוב טוב”, מיהר דוקטור גבעולי לומר, “כל מה שאתה רוצה. אין שום בעיות. מחר אקנה לך מטאטא ובגדים חדשים. העיקר שתוציא לך את הרעיון הזה מן הראש, להיות בן־אדם”.
“אבל זה עוד לא הכל”, חייך הדחליל, “זה עוד לא הכל”. כאמור, הוא החליט לומר כל מה שהיה לו בלב. הכל.
“מה עוד?” שאל הרופא.
“אני רוצה שתתקע לידי דחלילה”, אמר הדחליל ועל פניו התפשט חיוך רחב, שכמעט והזיז את המגבעת שעל ראשו ממקומה.
“דחלילה?” שאל דוקטור גבעולי, “דחלילה?”
“דחלילה”, חזר הדחליל ואמר, “דלת–חית–למד–יוד–למד–הא. דחלילה”.
גירד דוקטור גבעולי בראשו, השתעל קלות, החזיר המטפחת לכיסו ותיקן המשקפיים שעל חוטמו. “נראה מה אפשר לעשות”, אמר בקול רציני ונכנס הביתה.
לפנות ערב יצא דוקטור גבעולי לגינה. בזרועותיו נשא משהו ארוך, עטוף בשמיכה. הוא פסע בחגיגיות לעבר הדחליל. על הגדר החלודה עמדו חמש־עשרה היונים הלבנות של פורמן הזקן, וכרגיל המתינו בסבלנות. הדחליל עצמו הביט ברופא בסקרנות הולכת וגוברת. הוא גם שם לב לכך שהרופא לבש חלוק לבן, למרות ששעות־הקבלה במרפאה כבר נסתיימו. “מי יודע איזה מכשירי־רפואה יש לו מתחת לשמיכה”, חשב הדחליל.
דוקטור גבעולי עצר ממש לידו.
“עצום את העיניים”, אמר.
“אתה עומד להפוך אותי לבן־אדם?” שאל הדחליל בהתרגשות.
“לא בדיוק”, חייך דוקטור גבעולי, “עצום את העיניים”, אמר שוב. הוא אמר את הדברים בקול של רופא שמצווה על ילד לפתוח את הפה לפני שהוא מציץ לו לתוך הגרון. ציית הדחליל ועצם את עיניו. באותו רגע לא היה לו מושג מה עומד לקרות והוא החל להצטער על כל הדייסה שבישל. “למה בכלל אמרתי לו שאני רוצה להיות בן־אדם? מה היה לי רע בתור דחליל?” כל הדברים הללו חלפו במוחו של הדחליל כפי שהם חולפים במוחינו ברגעים כאלה, כאשר הדברים שאמרנו לא כל־כך ברצינות ולא כל־כך בכוונה מתחילים לפתע להיות אמיתיים. אבל כמונו, גם הדחליל לא אמר דבר, והיו אלה מחשבות בלבד.
בעיניים עצומות שמע הדחליל קול נקישת מעדר, דפיקת פטיש והידוק עפר. משהו נגע קלות בזרועו הימנית.
“אתה יכול לפתוח את העיניים”, אמר דוקטור גבעולי.
פקח הדחליל את עיניו ומה ראה אם לא דחלילה יפהפיה, לבושה שמלה צבעונית ארוכה, שערה צהוב וחדש לגמרי, ולראשה מגבעת־קש מהודרת עם סרט ירוק. הדחלילה היתה תקועה ממש לידו וידה השמאלית נגעה קלות בזרועו.
מרוב התרגשות לא ידע הדחליל מה לומר.
“נו”, עזר לו דוקטור גבעולי, “בן־אדם אומנם לא תהיה, אבל לפחות לא תשתעמם יותר”.
“אבל דוקטור”, אמר הדחליל, “בסך הכל לא התכוונתי באמת. זו היתה רק בדיחה קטנה”.
“רופאים גדולים אינם מבינים בדיחות קטנות”, אמר דוקטור גבעולי וניער רגב־אדמה מן החלוק הלבן שלו. הוא חייך, בדק אם המשקפיים שעל חוטמו לא זזו ממקומם והחל ללכת לכיוון הבית. אבל לפני שניכנס עצר לרגע, הסתובב לאחור והעיף מבט ארוך ביונים הלבנות של פורמן הזקן. הן ניצבו בשורה ישרה על הגדר החלודה והתבוננו בזוג הדחלילים, ולאחר שנכנס דוקטור גבעולי הביתה התעופפו להן כולן לשובך הגדול והלילה בא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.