נחלקו חכמי “ישראל” אם לברך ברכת “שהחיינו” בכל שנה ביום ה' באייר, היום שנקבע לזכר הכרזת מדינת ישראל המחודשת. יש מביאים ראייות ונימוקים בעד החיוב לברך ויש המתנגדים לנימוקים וחוששים משום ברכה לבטלה. ולצערנו אין לנו מוסד מוסמך שיכריע בדבר. והחליטו להתייחס לזה כאל ספק ברכה ושני הצדדים באו לידי פשרה לברך ברכת “שהחיינו” בנוסח זה: “ויברך דוד את יי לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך אתה יי אלהי ישראל שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” (סדר התפילות וההודיות של חג העצמאות, ירושלים אייר תש"י).

רבים, גם מבין תלמידי החכמים, לא הבינו את הקשר שבין “ויברך דוד” ובין ברכת “שהחיינו”. ולכן ראוי לציין המקור הראשון שמשם שאבו מחברי הנוסח את העצה של קשר ברכה מסופקת עם “ויברך דוד”. אך שם קרה הדבר באיש פרטי, ששמו היה “דוד”. החתם סופר (חלק אורח חיים, סימן קנו) מספר על הגאון הגדול רבי דוד שטרויז כ“ץ, “שפקפק אם לברך שהחיינו בעת דרשתו הראשונה עם התמנותו לאב”ד: יען היה שמו דוד התחיל ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וכו'”. והחתם סופר מוסיף: “נראה שהיה הגאון ז”ל מסופק וחש לברכה לבטלה על כן עביד כנ“ל”. ובסוף התשובה מסיים החתם סופר: “היוצא מדברינו, המברך אינו מפסיד. וטוב בתוך דרשה בשבת להמשיך הענין עד שיבוא לכעין שכתבתי בשם הגאון מהר”ד שטרויז כ“ץ זצ”ל. והמברך יתברך".

מדברי החתם סופר ומזה שר' דוד שטרויז לא אמר אלא התחלת “ויברך דוד” וגמר בברכה בשם ומלכות, נראה, שדעתם היתה שמצד הדין היה צריך לברך, אלא שליתרון זהירות התחיל ב“ויברך דוד”. ולדעת החתם סופר אפשר לחבר עוד צירופים כאלה בתוך הדרשה.

ומעניין, שעניין “ויברך דוד”, שנתחדש על־ידי אדם ששמו דוד, נתפשט מנהג קבוע בגרמניה. ובתקופה קצת יותר מאוחרת הננו מוצאים: “קבלה בידו מפי אביו ז”ל, בכל מקום שיש ספק ברכה אמר תחילה הפסוק ויברך דוד וכו' מעולם עד עולם אשר קדשנו וכו', דפסוק זה הוי כאילו אמר שם ומלכות" (בית אהרן להר"א פולד, בתשובה על ספק פדיון הבן, שנדפסה בתולדות המחבר, בהערה).

הננו רואים, שמצד אחד הרחיבו את המנהג על כל ברכה מסופקת, מצד שני לא נהגו כר"ד שטרויז שהוסיף “אלהינו מלך העולם” והניחו ליסוד, שהפסוק “ויברך דוד” כולל שם ומלכות. וכנראה חשבו “אבינו מעולם ועד עולם” למלכות.

מחברי נוסח “שהחיינו” לחג העצמאות, הלכו בעקבות הקודמים הנזכרים בספר “בית אהרן”, אלא שהשמיטו “אבינו מעולם ועד עולם” ונשארה הברכה אמנם בשם, אבל בלא זכר למלכות.

ובאמת, רבים הם החכמים שאינם מסכימים לנוסח הנזכר ושני הצדדים מחייבי ברכת “שהחיינו” בחג העצמאות ושוללי הברכה, לא נחה דעתם מפשרה זו. וכיון שלפי מצב העניינים ומצב הוויכוח בהלכה זו הננו מוכרחים להתייחס לברכה זו בתור ברכה מסופקת, הנני מרשה לעצמי להציע פשרה אחרת וכבוד הרבנים ידונו בהצעתי כשנזכה לחג העצמאות הרביעי הבעל“ט [תשי”ב].

ובראשונה נשים לב לדברי הירושלמי (ברכות ו, א): “ר' זריקן אמר ר”ז בעי אהן דנסיב תורמוסא ומברך עילוי ונפל מיניה מהו מברכה עילוי זמן תניינות מהו בינו לבין אמת המים, אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה". ועוד שם: “הדא אמרה אהן דנסב פוגלא מברך עילוי והוא לא אתי לידיה צריך למברכה עילוי זמן תניינות, אמר רבי תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה”.

מפרשי הירושלמי מפרשים, שאמירת “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” היא לשם תיקון ברכה הראשונה שהיתה לבטלה. וכן פירש הרמב"ם בהלכות ברכות (ד, י) ודבריו יותר מפורשים בהלכות שבועות (יב, יא), שכתב: “ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה”.

ולולא דמסתפינא נראה לי, שאפשר לפרש פירוש אחר בירושלמי, שאמירת בשכמל“ו לא באה לתקן את הברכה הראשונה שכבר נאמרה לבטלה ואי אפשר לתקנה, אלא תיקנו לאמר בשמכל”ו לאחר ברכה שנייה, שהיא בגדר ספק, שהרי ר"ז בעי אם צריך לברך תניינות. וגם בקטע השני של הירושלמי בעניין פוגלא יש נוסחאות שכתוב בהן “מהו” (השווה ירושלמי, הוצאת לונץ).

ואפשר להסביר התקנה של אמירת בשכמל“ו, שזה כאילו הוא מתנה למפרע אם הא חייב בברכה הרי הוא מברך הברכה כתיקנה ואמירת בשכמל”ו אינה אלא הוספה כמו שאנו מוסיפים בשכמל“ו אחר “שמע ישראל”. ואם אינו מחוייב בברכה אומרה על סמך הגמר של בשכמל”ו ולדעת רבי תנחום בירושלמי מותר לברך ברכה מסופקת בצורה זו.

ומצאתי מסייע לפירוש זה את מהר“י ן' חביב. ידוע שיש מחלוקת קדומה אם לברך על תפילין של ראש ברכה שנייה גם כשלא שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, או דוקא בשח מברך שתים. והנה בא מהר”י ן' חביב ונהג לברך שתים: “ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה היה אומר אחר הברכה בשכמל”ו" (בית יוסף, אורח חיים, סימן כה). והבית יוסף כותב: “ואף על פי שאין משיבין את הארי אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל”ו“. הבית יוסף פוסק כהסוברים, שאינו מברך שתים אלא בשח. ולא היה זקוק כלל לעצתו של ר”י ן' חביב. לעומת זה הרמ“א פוסק כסוברים, שגם בלא שח מברך שתים. ולכן כתב: “ומכל מקום טוב לומר בשכמל”ו, כדברי הר”י בן חביב".

בכל אופן ברור, שהויכוח בין ר“י ן' חביב והבית יוסף, הוא על יסוד הירושלמי שהזכרנו: ר”י ן' חביב סמך על הירושלמי, והבית יוסף סובר שמהירושלמי אין להביא ראייה אלא שאמירת בשכמל“ו מועילה לתקן הברכה לבטלה שכבר נאמרה ולא לברך ברכה מסופקת על סמך אמירת בשכמל”ו. ולפי הפירוש הרגיל בירושלמי הצדק עם “בית יוסף”, אבל כדי שלא לעשות את ר“י ן' חביב לטועה, שהרי הוא כתב מפורש, שאמירת בשכמל”ו אחר ברכה מסופקת מצילה מחשש ברכה לבטלה, לכן נראה לי כדבר ברור, שמהר“י ן' חביב, פירש את הירושלמי כמו שפירשנו, היינו, שאמירת בשכמל”ו לא באה לתקן הברכה הראשונה, אלא נתקנה לומר אחר ברכה מסופקת.

והנה אין בדעתי להכריע בין דעת הרמב“ם ודעת מהר”י ן' חביב בפירוש כוונת הירושלמי, אבל כיון שבקהילות רבות בישראל נהגו כר“י ן' חביב ומברכים ברכה על תפילין של ראש על סמך אמירת בשכמל”ו, יש לדעתי מקום להצעה, שגם בנוגע לברכת “שהחיינו” בחג העצמאות נלך בדרכי מהר"י ן' חביב ונברך “שהחיינו” בשם ומלכות מספק על סמך אמירת “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” תיכף אחר הברכה.