השם “הלל” נקבע לקבוצות שונות של מזמורי תהילים שנאמר בהם “הללויה”. למזמורים הללו יחסו חשיבות מיוחדת, כי “בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים… גדול מכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת” (פסחים קיז, א).

בתלמוד אנו מוצאים שמות־לוואי שונים לשם הכללי הלל וכל שם לוואי מיוחד לקבוצת מזמורים מיוחדת, כמו: “הללא מצראה” = הלל המצרי (ברכות נו, א); הלל ד“פסוקי דזמרה” (שבת קיח, ב); “הלל הגדול” (פסחים קיח, א).

אנו רגילים לקרוא בשם “הלל” בלא שם לוואי, את קבוצת מזמורי תהלים קיג–קיח, שחובת אמירתם נקבעה לי“ח ימים בשנה בארץ־ישראל ולכ”א ימים בגולה (ערכין י, א). בימים הללו אומרים “הלל שלם”.

בראשי חדשים ובששת הימים האחרונים של פסח אין אמירת הלל חובה, אבל נהגו לאמרו. וכדי להדגיש שאין זה חובה אלא מנהג, נהגו לדלג על חלקים ידועים של הלל וזה נקרא “חצי הלל”.

וכך מסופר בתלמוד (תענית כח, ב): “רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא, סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר: שמע מיניה מנהג אבותיהם בידיהם”. ואנו נוהגים בזה כבני בבל ואומרים “חצי הלל”. בתלמוד לא נתפרש, מה אומרים ומה מדלגים. מנהגנו הוא לדלג “לא לנו” ו“אהבתי” ורבים חושבים שזהו מנהג יחידי ואין מנהגים אחרים, וכבר כתב ה“מטה משה” (סי' תקכח): “וכיצד מדלגין תינוקות של בית רבן יודעים ואין צורך לפרש”. וגם ממנו נעלם, כנראה, שיש מנהגים שונים. והנני חושב, כי רצוי לציין בזה את המנהגים השונים:

א.דילוג אחד. המנהג לדלג “לא לנו” בלבד נזכר במיוחד לרש"י (תענית שם): “כגון אנן דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך”.

במקור אחר (ספר מנהגים, הוצאת שנהב־אלפנביין, ניו־יורק תרצ"ח, עמ' 18), נזכר, שמדלגים “אהבתי” לבד: “אומרים עד למעינו מים ומדלגין “אהבתי” ואומרים מה אשיב וגומרים”. אך מורגש מתוכו שיש כאן טעות. שאם אומרים רק עד “למעינו מים” ואחר־כך מתחילים “מה אשיב”, הרי כולל הדילוג יותר מ“אהבתי” (המו"ל לא הרגיש בזה). ונראה שצריך לומר: “אומרים עד למעינו מים ומדלגין [לא לנו ואומרים ה' זכרנו ומדלגין] אהבתי ואומרים מה אשיב וגומרים”. והמעתיק דלג ממילת “ומדלגין” הראשונה עד מילת “ומדלגין” השנייה. לפי זה שייך קטע זה להמקורות של שני דילוגים.

ב. שני דילוגים. מנהג שלנו לדלג שני דילוגים נמצא כבר בסדר רב עמרם גאון (השלם, חלק ב, דף סה, א) ובמנורת המאור לר' ישראל אלנקאוה (מהדורת ענעלאו, חלק ב, עמ' 199). מנהג זה נזכר גם בהלכות רי“צ גיאת (שערי שמחה, חלק ב, עמ' ג), אלא ששם נכלל גם הפסוק “מה אשיב” בדילוג של “אהבתי” ומתחילים רק מ”כוס ישועות".

ג. שלושה דילוגים. מנהג של שלושה דילוגים נזכר בסידור רב סעדיה גאון (עמ' קנג) וברמב“ם (הל' חנוכה פרק ג, הלכה ח). אבל בפרטי המנהג יש הבדל ביניהם. לפי רס”ג, מדלגים “לא לנו” ו“אהבתי” והדילוג השלישי הוא באמצע “מה אשיב”; מדלגים על הפסוקים “נדרי”, “יקר”, “אנה” ו“לך” ומתחילים מ“נדרי” השני.

לפי הרמב“ם (שם): “כיצד מדלגין מתחילין מתחילת ההלל עד חלמיש למעינו מים ומדלג ואומר ה' זכרנו יברך עד הללויה ומדלג ואומר מה אשיב לה' עד הללויה ומדלג ואומר מן המצר קראתי יה עד סוף הלל. זה המנהג הפשוט. ויש מדלגין דילוג אחר”. לפי המנהג הפשוט שהזכיר הרמב”ם (ושהמגיד משנה מעיד עליו “זה המנהג גם כן בינינו”) היו מדלגין בדילוג שלישי: “הללו את ה' כל גויים” עד “כי לעולם חסדו” והתחילו “מן המצר” עד סוף הלל.

ואולי יש מקודם להגיה בדבריו: דילוג אחד, והכוונה לאחד משלשת הדילוגים הנז'. ולפי זה יש זכר גם ברמב"ם למנהג של דילוג אחד.