יום ראש חדש הוא במידה ידועה יום כפרה, כי שעירי ראש חדש לכפרה ניתנו. על השעיר שדרוש דרש משה (ויקרא י, טז) נאמר (שם יז): “ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'”, ובתלמוד (שבועות ט, ב): “והאי קרא בשעיר דר”ח כתיב“. ובמקום אחר (זבחים קא, ב) נאמר: “ואיני יודע איזהו, כשהוא אומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, הוי אומר זה שעיר של ר”ח”.

רעיון זה, כי ראש חדש הוא יום כפרה, בא לידי ביטוי בתפילת מוספי ראש חדש: “וראשי חדשים לכפרה”; “זמן כפרה לכל תולדותם”; “ושעירי חטאת לכפר בעדם”. וכל התפילה ספוגה געגועים ל“מזבח חדש” ו“למחילת חטא ולסליחת עון ולכפרת פשע”¹.

הרוב הסתפק ב“ונשלמה פרים שפתינו”, אבל היו, ועוד יש גם היום, יחידים שמתוך רגש פנימי קשה להם להסתפק באמירה בלבד והם נכונים להקריב – במקום שעירי ראש חודש שבוטלו – את דמם וחלבם על ידי תענית לשם השגת כפרה. והיות שבראש חודש אסור להתענות, הקדימו את התענית לערב ראש חודש.

אין לפנינו מקורות שמהם נוכל לקבוע את הזמן שבו התחילו יחידים להתענות בערב ראש חדש. יש מקום להשערה, שזה היה בתקופה סמוכה לחורבן הבית. ואין לדחות התחלת המנהג לתקופות מאוחרות, מהטעם שאין זכר לזה בספרות הקדומה. עלינו לשים לב לעובדא, כי גם ב“שולחן ערוך” ובהגהות הרמ"א, אין זכר למנהג זה. בכל זאת הרי אין כל ספק, שבזמנם וכמה דורות לפניהם, היה כבר המנהג קיים ובמידה ידועה גם נפוץ. אך כיון שאין זו תענית חובה והמנהג התקיים רק על־ידי יחידי סגולה אין רישומו ניכר בספרות. וגם כשהוא נזכר, הוא נזכר לרוב רק אגב דיון באיזה פרט השייך לתענית ולא בקשר לעצם התענית.

המקור הראשון הידוע לנו, נמצא ב“לקט יושר” (ברלין תרס"ד), לר' יוסף בר' משה, תלמיד בעל “תרומת הדשן”. הוא מוסר בשם רבו, ש“הורה מי שנהג להתענות בערב ר”ח, ואם בא ער“ח בערב שבת אינו צריך להשלים” (שם, עמ' 47). ועוד הוא כותב: “מי שנוהג להתענות בכל ערב ר”ח, מתענה בערב ר“ח אייר, אע”ג דעדיין ניסן הוא" (שם, עמ' 116). הננו רואים, שבזמן בעל “תרומת הדשן”, היינו בסוף המאה השנייה ותחילת המאה השלישית לאלף הששי, היה מנהג ידוע ומקובל, שיחידים מתענים בערב ראש חדש, ואין כל רמז כי היה זה מנהג חדש. והעניין נרשם רק אגב דיון והוראה בפרטי המנהג.

לידי פרסום והרחבת תחומים הגיע המנהג בתקופת מקובלי צפת, היינו במאה הרביעית לאלף הששי.

עם עליית מגורשי ספרד לצפת נתפתחה העיר צפת למרכז חשוב בחומר וברוח. התיישבו שם גדולי תורה ומקובלים מפורסמים, חסידים ואנשי מעשה. האווירה היתה ספוגה תורה ותפילה, תשובה ומעשים טובים.

גולי ספרד, ובייחוד האנוסים שבהם, היו צמאי תשובה וכפרה והמקובלים הורו להם דרכי תשובה. וגם המקובלים בעצמם שאפו להתקדשות והתעלות וקבעו מנהגי חסידות, פרישות וסיגופים². הם יסדו חברות מיוחדות לתשובה ולתיקון עוונות, כמו חברת “החוזרים בתשובה” וחברת “סוכת שלום”; וידוע, כי אחד מטעמי השאיפה לחידוש “הסמיכה” היה כדי לאפשר לחייבי כריתות לקבל מלקות על־ידי סנהדרין. ואין כל פלא, שבתקופה זו נתפשט המנהג של תענית בערב ראש חדש. הוא יצא מתחום יחידים ונעשה מנהג עממי. היום הוקדש לתשובה ולחשבון הנפש. עד שמצאו לנכון לקרוא ליום זה: “יום כפור קטן”. ה“פרי חדש” (אורח חיים סימן תיז) כותב: “ומטו משמיה דמהר”ם קורדוירו ז“ל שהיה קורא אותו יום כפור קטן לפי שבו מתכפרין עונות של כל החדש דומיא דשעיר ר”ח, וכדאמרינן במוסף: זמן כפרה לכל תולדותם".

ונביא כאן כמה קטעים ממנהגי צפת בערב ראש חדש:

“ערב ר”ח כל העם מתענים אנשים ונשים ותלמידים³ ויש מקום שבו מתכנסים אותו היום ויושבים שם כל היום כלו בסליחות ובתחנונים ודוים ומלקיות, ויש מהם שמשים על בטנו אבן גדול דמיון סקילה, ויש מי שמחנק בידיו בגרונו וכיוצא, ויש מי שמשים עצמו תוך שק א' ומסחבים אותו סביבות ב“ה” (מנהגי ר' אברהם גלאנטי, אצל שכטר, עמ' 249).

“רוב הקהלות מתענים ערב ר”ח ואפילו הנשים קרוב לאלף" (מנהגי ר' אברהם הלוי, שם, עמ' 297). שכטר מגיה “קרוב לערב” במקום “קרוב לאלף”. לדעתי אין צורך בהגהה זו, לפי המצב של צפת בתקופה זו אפשר להאמין, שהיו קרוב לאלף מתענים בערב ראש חדש.

“שעושין משמרה ערב ר”ח ומתקבצין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ורוב היום בתפלה ודמעה ושק ואפר, סימנם תשוב“ה תענית שק וידוי בכיה הספד⁴, על שני סבות, על חרבן בית המקדש ועל עונות ועון [אבותם], שנא' והתודו את עונם ואת עון אבותם. וטעם התענית א' להרתיש (?)⁵ כח החומר וזהו ויחבוש את חמורו מלשון חומר: ב' בזמן שבית המקדש קיים מקריב קרבן, ועכשיו מקריב חלבו ודמו וזהו אדם כי יקריב מכם, מכם ממש חלבכם ודמכם; ג' שבזמן שאדם חוטא מפריד בין הרחמין מן הדין, ובזמן שהוא מתענה ועושה תשובה הוא מחברם. וזהו ונרגן מפריד אלוף, אלפו שהוא רחמים פ”ו גמ' אלקים⁶. הרשע הוא מפרידם ומחזירהו (אולי צ"ל: ובחזירתו) הוא מחברם בחלב ודם שהוא רחמים ודין. יש חסידים ואנשי מעשה שדורשים בכל משמרה ומשמרה דברי כבושין והכנעה ועניני תשובה וחמר העבירות ובני אדם שבים לקונם" (מנהגי ר' משה מליריאה. שם, עמ' 300).

ובעל “סדר היום”, שהיה ריש מתיבתא בעין זיתון שעל יד צפת, כותב ב“סדר ר”ח אלול“: “ערב ר”ח ראוי לכל אדם להתענות, ולא גרע מכל ערב ר”ח שרוב אנשי מעשה מתענים והוא מסוגל להתענות ובפרט ע“ד האמת הוא יום ראוי ומוכן להתענות, וכ”ש בערב ר“ח זה שהוא סוף כל השנה”.

ר' שלמה שלימל בעל “שבחי האר”י“, במכתבו שכתב מצפת בשנת שס”ז, כותב: “ובכל ערב ר”ח עושים עד חצות כמו ערב יוה“כ ומתקבצים כל ישראל לביהכנ”ס אחת גדולה או הולכים על קברות הושע בן בארי הנביא שעליו בנוי כמו כיפה אחת גדולה בנין מפואר ונכנסים לתוכה, או לתוך המערה של התנא האלקי אבא שאול ע“ה, או לפני קבר של ר' יהודה בר אילעאי, שאלה צדיקים הם קבורים סמוך לעיר. מתפללים לשם תפלה יותר נוראה עד חצי היום. ולפעמים עושים לשם כל היום כולו בתפלה ודרשות”.

השל“ה הושפע ממקובלי צפת ובכמה מקומות בספרו הוא כותב על עניין ערב ראש חדש ברוח מקובלי צפת (עיין מסכת חולין וראש וסוף מס' פסחים). וכדאי לציין מה שכתב בריש מס' פסחים: “מכל מקום נשמע ממנו שר”ח בעצמו זמן כפרה, על כן ראוי לכל אחד מישראל להרהר בתשובה ולתקן מעשיו, ונראה בעיני שראוי לעשות כן קודם תפלת מוסף”.

גם בירושלים נתפשט מנהג צפת ובמכתב שנכתב מירושלים לקורפו, בשנת שפ"ה, נאמר בו בין השאר: “ולא נמצא בה אלא שני בתי כנסיות, אחת אשכנזית והיא קטנה. שכל האשכנזים והחכם ר' ישעיה (=השל"ה) בראשם הולכים שם, ובתוכו נעשים כל ערב ראש חדש בתעניות ובתפילות כל היום כיום הכפורים” (ירושלים ללונץ, כרך ה, עמ' 81).

והנה נשאר לנו סדר היום שהיה נהוג בירושלים ביום ערב ראש חודש⁷. הרשימה נמצאת בראש ספר “מזבח אדמה” וב“פרי חדש” (אורח חיים סימן תיז) והנני מעתיקו על פי ה“פרי חדש”: “נהגו פה בירושלים תוב”ב שביום ערב ר“ח מאריכין בתפלות ותחנונים על אורך גלותינו ואחר כך מתקבצים יחידי סגולה בבה”כ ובבתי מדרשות וקורין קודם חצות פרשת ויקרא אל משה כולה ופרשת צו את אהרן עד להקריב את קרבניהם במדבר סיני. ובישעיהו סימן ב' מן נכון יהיה עד ולא ילמדו עוד מלחמה, ובסי' י“א מן ויצא חוטר מגזע ישי עד כי גדול בקרבך קדוש ישראל. ובירמיהו סי' ל”א מן מצאו חן במדבר עד ולא יהרסו עוד לעולם. וביחזקאל בסי' מ' בעשרים וחמש שנים עד סופו. מן יואל סי' ג' מן והיה אחרי כן אשפוך את רוחי, עד סופו. ומשלי אשת חיל עד סופו. ואח“כ לומדים מסכת אבות ומסכת מדות ומסכת תמיד וסי' אמ”ת. ואחר חצות קורין כל ס' תהילים ובין ספר וספר מאריכין בתחנונים. ואח“כ לומדים בספר ראשית חכמה עד שיתקבצו הקהל להתפלל תפלת מנחה”.

ידוע מאמר חז"ל: “אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח” (שבועות ט, א; חולין ס, ב). ובנוסח אחר (חולין שם): “אמר הקדוש ברוך הוא הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח”. המקובלים טיפלו הרבה בהסברת מאמר זה וכבר נרמז לזה בגליון הגמרא דשבועות שם. וכמה מהם קשרו את עניין התענית בערב ראש חדש עם עניין מיעוט הירח.

ועניין זה של “מיעוט הירח” היה לו השפעה על מנהגי התענית בערב ראש חודש. וכדאי להביא בעניין זה תמצית תשובת ר' מנחם עזריה מפאנו (סי' עט). אחד החכמים פנה להרמ“ע בשאלה: “המשכים מתחלת חדש אלול להתחנן קודם עמוד השחר, אם יגונה המתחיל בראש חדש עצמו לומר תחנות”. על דעת השואל אפשר לעמוד מתוך תשובת הרמ”ע. השואל חשב, שראש חודש אלול הוא כיפור קטן על יסוד המנהג שערב ראש חודש נחשב ל“כיפור קטן”. הרמ“ע כותב: “לא נהגו הקהלות להתחיל אלא ממחרת החדש והוא הנכון. ואם חסידים ואנשי מעשה עשו כפור קטן ויום צום בכל ערב ראש חדש, לא יצדק אותו השם אפילו בהשאלה לשום ר”ח, כאשר דמית וכמו שבא בשאלה באורך… ולא אכחד מאדוני כי הנוהים להתענות ערב ר”ח ג“כ מרבים בכבוד הלילה ויום המחרת… לפיכך ימהרו המתענים לפניו שלא יכנסו כשהן מעונים, אלא ראוי למהר בסעודת הלילה, ומה טוב וישר בעיני להקדים להתענות ביום הכניסה שלפני ר”ח סמוך או מופלג כי על הרוב זה וזה יתקיים בידו. ויש עוד בתקון זה (לצום ביום הכניסה. ולאו דוקא בערב ראש חודש. – המעתיק) השלמת הכונה למסדרי אותו כפור קטן בירידת הירח כי לפעמים יקדם אליהם המולד לתענית ונמצאו מתענים בחדושה, וכשהקדימנו להתענות ביום הכניסה שלפני המולד הכל מתוקן ומקובל, אלא שלא נהגו כן פרושים בישראל".

ומעניין, כי על ר' ישראל סרוק, תלמיד האר“י ורבו של הרמ”ע, מסופר, ש“התענה ביום המולד עד שהגיע המולד ואז אכל אפילו חל המולד בחצי היום” (עיין מגן אברהם אורח חיים סי' תיז).

השתלשלות המנהג של יום כפור קטן, מדורו של הרמ"ע מפאנו עד דורנו, הנני משאיר להזדמנות אחרת, כי ארכו הדברים.