מנהגינו בהתאם לפסק ה“שולחן ערוך” (אורח חיים סי' תצב) לסדר תענית שני, חמישי ושני פעמיים בשנה, אחר חג הפסח ואחר חג הסוכות, ובנוגע לשבועות כותב ה“מגן אברהם” (שם): “אבל בעצרת דאינו אלא יום אחד אין חוששין”. ורק פוסקים בודדים מזכירים מנהג להתענות בה"ב גם אחר חג השבועות (עיין חק יעקב, שערי תשובה וברכי יוסף לסי' הנזכר).

ומצאתי זכר למנהג זה במקור בלתי ידוע והוא המשורר התימני יחיא אלצ’אהרי, שהיה בארץ ישראל בתקופת מרן הבית יוסף (מחבר ספר המוסר ועוד ספרים), בשיר המתחיל “בני שים לב למסכתות ערוכות”, המזכיר שמות כל המסכתות שבמשנה “על סדר הרמב”ם" (?). השיר נתפרסם על־ידי דוידזון ברבעון האנגלי (כרך כה, עמ' 432). ויש כמה מקומות הזקוקים לפירוש או תיקון ואני אטפל בחרוז אחד בלבד, שלדעתי יש לו קשר עם העניין שלפנינו. אלצ’אהרי כותב:

ותעניות תכופות בחגיגה, בשלש הרגלים הנסוכות.

והדברים בלתי מובנים, כי אין תענית וחגיגה תכופות זו לזו. וכן בלתי מובן הקשר שבין “שלש רגלים” ותענית וחגיגה.

לדעתי, מרמז המשורר לתעניות של בה“ב שהן תכופות לחגיגה (כן צריך לומר במקום “בחגיגה”), היינו לחגים, והוא מפרש “בשלש הרגלים הנסוכות”, היינו שתעניות בה”ב תכופות לשלש רגלים.

ומכאן יוצא, שבזמנו ומקומו של אלצ’אהרי היה המנהג להתענות בה"ב בכל שלוש הרגלים ושבועות בכלל.