מנקודת השקפה של ההלכה התלמודית נחלקו הראשונים, אם בזמן שמקדשים את החדשים על פי החשבון ובקיאין בקביעא דירחא, צריכין בני ארץ־ישראל לעשות ראש השנה רק יום אחד, כשאר החגים, או שיש הבדל בין ראש השנה לשאר החגים ובראש השנה גם בני ארץ־ישראל צריכין לעשות שני ימים כבני חוץ לארץ.

רוב הפוסקים הלכו בשיטת גאוני בבל הסוברים, שגם בני ארץ־ישראל צריכין לעשות ראש השנה שני ימים כבני חוץ לארץ וטעמם: שני ימים של ראש השנה היה נהוג בארץ־ישראל מזמן קדום, בזמן שנהגו לקדש החדשים על פי הראייה. כי גם אם באו עדים וקידשו בית־דין את יום שלושים לאלול, אי־אפשר היה מפני קדושת החג לשלוח שליחים חוץ לתחום מושב בית הדין להודיע שנתקדש החג והוכרחו לעשות שני ימים. ובזמן שנהגו לקבל עדות החודש כל היום (היינו לפני שנתקלקלו הלויים בשיר ואחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי), אפשר שבאו עדים סמוך לחשיכה ולא הספיקו להודיע אפילו בתוך התחום ו“בבית הועד” בלבד עשו ראש השנה יום אחד ובכל ארץ־ישראל, אפילו בירושלים, עשו שני ימים. והדבר יצא מכלל ספק ונעשה מנהג קבוע. ולכן לדעתם יש לקיים המנהג גם בזמן שבקיאין בקביעא דירחא.

ויש חולקים וסוברים, כיון שבבית הוועד כשבאו עדים עשו רק יום אחד, מה שעשו בשאר ארץ־ישראל שני ימים עשו מטעם ספק. וכשבקיאין בקביעא דירחא יש לכל ארץ־ישראל דין של בית הועד, ואין לעשות אלא יום אחד.

והנה בתלמוד יש ראייות לכאן ולכאן וכבר נתפרשו באופנים שונים על־ידי בעלי השיטות השונות וקשה להביא מהם ראייה. אבל מתקופת הגאונים ואילך יש לנו ידיעות יותר ברורות על המצב בארץ־ישראל בעניין זה.

אין בדעתי לטפל במאמרי זה בצד ההלכה שבשאלה זו וחלילה לי להכניס ראשי בין ההרים ולהכריע בין החולקים. בייחוד, כי לכל הדעות, המנהג של שני ימים ראש השנה הוא עתיק ביותר. רצוני לטפל בעניין זה רק מנקודת־השקפה היסטורית ולבדוק את המקורות מתקופת הגאונים ואילך, כיצד נהגו בארץ־ישראל בעניין זה הלכה למעשה.

רב האיי גאון היה בין הסוברים, שמצד הדין יש לבני ארץ־ישראל לעשות ראש השנה שני ימים ובאחת מתשובותיו בעניין זה השתמש רב האיי גאון בסגנון המשתמע, שבני ארץ־ישראל נוהגים למעשה ראש השנה של שני ימים. ורב נסים פנה אליו בשאלה: “ואמר אדוננו, כי בני ארץ־ישראל תופסין ראש השנה שני ימים, ואנו רואים עד עתה אין תופסין אלא יום אחד”. ורב האיי גאון בתשובתו מאריך לברר דעתו בהלכה זו והוא מוסיף כמתנצל: “ואשר אמרנו בעבור בני א”י בי“ט של ר”ה, כך אמרנו בדין הוא שיעשו כראשונים, ולא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש".

הננו רואים, שגם רב האיי גאון ידע שבארץ־ישראל נוהגים ראש השנה רק יום אחד, אלא שלדעתו לא כדין נהגו כן.

כן אנו מוצאים בחילוף מנהגים שבין בני ארץ־ישראל ובין בני בבל (סימן מא): “בני בבל עושין שני ימים טובים, בני ארץ־ישראל יום אחד כמצות התורה”, אף שכתוב ימים טובים סתם ואפשר להוציא ראש השנה מן הכלל, אך לאור הידיעות של רה“ג ור' נסים מסתבר, שגם ראש השנה בכלל, וכן פירשו כוונת הדברים חוקרי החילופים רב”מ לוין וד"ר מרדכי מרגליות וסמכו לחילוף זה החומר השייך לראש השנה¹.

רבינו חננאל בפירושו לביצה (ה, ב) כותב: “ש”מ שאפילו בני א“י צריכין להיות עושין ר”ה שני ימים". מדבריו נשמע הד דברי רב האיי גאון, שבני ארץ־ישראל צריכין לעשות שני ימים, אבל אינם עושין כן.

וכן כתב גם הרי"ף בריש ביצה: “ושמעינן מהא דבני ארץ ישראל צריכי למעבד שני ימים טובים של ראש השנה”.

הרא“ש (שם) מעתיק דברי הרי”ף ומוסיף: “ורבינו אפרים תלמידו² נחלק עליו וכתב דהני מילי בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, אבל עכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור, חזר כל ארץ־ישראל להיות בית הוועד שאין להן ספק בקדושת היום ואין להם לשמור אלא יום אחד”.

הרמב"ם (הלכות יום טוב, פרק א, כא; הלכות קדוש החדש ה, ח) פוסק, שגם בארץ־ישראל יש לעשות ראש השנה שני ימים, אבל מסגנון לשונו אין לדעת, כיצד נהגו בארץ־ישראל בימיו.

לנושא מחקרנו מעניינים בייחוד דברי בעל המאור בריש ביצה. הוא חולק על הרי“ף וכותב: “בדורות הללו מאחר שהותקן סדר העיבור ע”פ המנהג שנהוג בידינו הרי חזרה כל א”י להיות כבית הוועד שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כי אם יום אחד בין בר“ה בין בשאר ימים טובים, וכן נהגו לעשות בא”י כל הדורות שהיו לפנינו, עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר“ה על פי הלכות הרי”ף". הוא מזכיר, שגם ר' אפרים סובר כמותו וכן הוא מביא תמצית דברי רבינו נסים ורב האיי גאון, שמהם מוכח שבימיהם לא היו נוהגים בארץ־ישראל אלא יום אחד בלבד³.

הרמב“ן במלחמות ה' חולק על בעל המאור ומחזק את דעת הרי”ף ובנוגע למנהג ארץ־ישראל אינו מכחיש עדותו של בעל המאור והוא כותב: “ואשר אמרו בעבור בני ארץ־ישראל בדורות שלפנינו, אינה טענה, לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בארץ בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, והוחלף להם בשאר ימים [טובים]”.

והנה לפנינו שתי השקפות שונות. לדעת הרז“ה, בעל המאור, נהגו בני ארץ־ישראל כל הזמן כדין, רק בתקופה מאוחרת, קרוב לזמנו של הרז”ה, השפיעו עליהם חכמי פרובינציאה לקבל עליהם החומרה של שני ימים. ולדעת הרמב"ן, משך זמן ארוך נהגו בני ארץ־ישראל שלא כדין, עד שבאו חכמים מחוץ לארץ והחזירום למוטב.

איזו משתי השקפות הללו מתקבלת יותר על הדעת? לדעתי – דעת הרז“ה, כי קשה להסכים לדעת הרמב”ן, שבתקופה ארוכה מתקופת הגאונים, ואולי עוד לפניהם, עד קרוב לזמנו של הרז“ה, לא היו בארץ־ישראל בני תורה וכי כולם נהגו שלא כדין. כן לא מסתבר שמפני “עם־הארצות” ביטלו את יום טוב שני של ראש השנה ועשוהו חול. מסתברת יותר דעת הרז”ה, שהמנהג של ראש השנה יום אחד היה מקובל בידם מקדמת דנא. רק בתקופה מאוחרת, בזמן עלייה גדולה, והעולים החדשים היו רוב מניין ורוב בניין של היישוב בארץ והם לא רצו לוותר על הרגלם לעשות ראש השנה שני ימים, ובייחוד שגדולי הפוסקים שבחוץ לארץ סוברים, שגם בארץ־ישראל צריכים לעשות שני ימים ועמדו על דעתם והנהיגו כן הלכה למעשה והיישוב הקטן שבארץ־ישראל נכנע וקיבל עליו חומרא זו. וכדאי להביא דברי ה“מגיד משנה” (הלכות יום טוב א, כא): “וענין ר”ה שהוא שני ימים טובים בכל מקום מפורש בהלכות ויש חולקים, ודברי ההלכות ורבינו עיקר, וכן נוהגין אף בארץ־ישראל לעשות שני ימים ראש השנה".

ולדעתי, אפשר למצוא מצע פסיכולוגי ל“כניעה” זו של היישוב. בני ארץ־ישראל היו רגילין לעשות ראש השנה רק יום אחד מזמן קדום וכשחל ראש השנה בשבת תקעו שופר גם בשבת. אך מנהג זה של תקיעת שופר גם בראש השנה שחל בשבת, התקיים כל זמן שהיו בית־דין סמוכין בארץ־ישראל, וכשנפסקה שלשלת הסמוכים חדלו לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת והקהל היה מתגעגע למצוות תקיעת שופר והגעגועים הללו התערבו גם בפחד, לרגל המאמר הידוע של ר' יצחק: “כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה. מאי טעמא דלא איערבב שטן” (ראש השנה טז, ב). וכמובן, שברוב השנים שלא תקעו, באו צרות על בני ישראל, שתלו באי התקיעה בראש השנה. חכמי הדור, שהיו בתקופה שבין הפסקת בית־דין סמוכין, שאז חדלו לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת, השתדלו להרגיע את הציבור. ולדעתי נוצר בתקופה זו הפירוש לדברי ר' יצחק: “לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא”. פירוש זה הנמצא לפנינו בהלכות גדולות ומובא בתוספות ראש השנה (שם ד"ה שאין), אינו מתקבל כלל על הדעת, שנתחדש בחוץ לארץ במקום שנהגו שני ימים ראש השנה, כי שם לא קרה כלל שנה שלא תקעו בתחילתה. כן אין מקום לפירוש זה בארץ־ישראל בזמן שתקעו גם בשבת ע“י בית דין סמוכין, אבל בארץ־ישראל, בזמן שחדלו הסמוכין ועדיין נהגו לעשות ראש השנה יום אחד, ראו חכמים צורך לפרש כוונת ר' יצחק באופן שירגיע את הציבור. וכדאי לבדוק כתב־יד של “הלכות גדולות” כדי לברר, כיצד נתגלגל פירוש זה לבה”ג.

סעד להשערה זו מצאתי בס' המנוחה על הרמב“ם, שמייחס פירוש זה לדברי ר' יצחק ל”גרסינן בירושלמי" ואין כוונתו לירושלמי ממש, אלא למקום ארץ־ישראל כידוע.

וכדאי לשים לב להבדל שבין הירושלמי והבבלי בנוגע לטעם שאין תוקעין בשבת. בירושלמי (ראש השנה פרק ד, הלכה א) נאמר הטעם: “כתוב אחד אמר יום תרועה וכתוב אחד אמר זכרון תרועה, הא כיצד, בשעה שהוא חל בחול – יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת – זכרון תרועה”. דרשה זו נזכרת גם בבבלי (ראש השנה כט, ב) אך גם שם בשם אמוראי ארץ־ישראל: “רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא”, והבבלי דוחה ומסיק, שאין תוקעין בשבת משום גזירה דרבה.

ונראה, שבבבל שנהגו ראש השנה שני ימים ואף פעם לא היה ביטול התקיעות לגמרי, אלא דחייה למחר, דיה היתה גזירה דרבה לבטל התקיעה בשבת; בארץ־ישראל שנהגו יום אחד וביטול התקיעה בשבת הוא ביטול מוחלט לאותה שנה, מצאו סמך בתורה לביטול זה. וכבר נחלקו חכמים אם זוהי דרשה גמורה או אסמכתא.

ומעתה נבין, כי בני ארץ־ישראל קיבלו ברצון את החומרא של שני ימים ראש השנה, כדי להיפטר מן האפשרות של אי־תקיעה בתחילת השנה וקוו לשנה טובה ומבורכת.