המשורר ר' שלמה ב"ר אליהו שרביט הזהב חי בארצות יון ותוגרמה במאה השניה לאלף הששי וחבר ספרים שונים. בין שיריו המעטים שהגיעו לידינו ישנו שיר אחד, מצוין בתכנו ובסגנונו, המתחיל: מריבה נהיתה.

בשיר זה מעביר המשורר לפני הקורא, איך “אותיות הקדושות מריבות זו עם זו”. וכל אחת מאותיות הא"ב משתדלת להראות בראיות ברורות, שעל ידי צרופה לאיזו מלה מקבלת המלה ההיא טעם לשבח וכי צרוף חברתה להיפך נותן רק טעם לפגם. אחרי וכוחים נלהבים באות האותיות לידי הסכמה־הדדית. כל זה מסופר במליצה צחה ונעימה, מתובלת במשחק מלים מחודד לפי הטעם היהודי. ועוד היום הוא נקרא בעונג.

השיר נדפס ראשונה בספר יקר המציאות “שירים וזמירות” (קונשטאנטינה ש"ה) ופעם שניה על־ידי מר דוד כהנא במחברתו “רבי שלמה שרביט הזהב” (הוצאת אחיאסף, וורשא תרנ"ד). מר כהנא הוסיף עליו “הערות ותקונים רבים אשר עלו בידו אחר עמל רב לתקן את נוסחו אל נכון ולהסיר ממנו השגיאות הרבות שנפלו בו באשמת הסופרים”. אבל גם במהדורה זו נשארו שגיאות רבות ומקומות סתומים, כי המהדיר לא עמד על כוונת המשורר ועבר על מקומות רבים בשתיקה, או נכשל בפרושים־דחוקים שאינם מתקבלים על הלב.

כאן אמרתי להציע אילו תקונים והערות למקומות הסתומים שבשיר זה:

א. אות אלף בהתוכחה עם אות בית אומרת: ונבצרים בך כל הנצרים (עמ' 8, שורה 13). למאמר זה אין כל מובן. כהנא (הערה ב) נדחק לפרש ולא עלתה בידו. ובעיני נראה, ששגיאה קטנה, הרגילה בכתבי־יד, יש כאן – חלוף של צ במקום ע. וכך צריך לקרוא: “ונבערים בך כל הנערים”. והכוונה פשוטה וברורה, שאם מוסיפים ב למלת נערים יוצא: נבערים.

ב. בדברי הבית: וכל ארור לברור אהפכנה (עמ' 9, שורה 19). יש להגיה “אהפכה” במקום “אהפכנה”, כדי שיתאים לחרוז של מלת “ברכה” שבשורה שלאחריה.

ג. בשיחה שבין אות גימל ואות בית:

לכה אל הרביעי הן מריבות

אשר נותן לאבות הדאבות

והעבים עבדים רק לדרעות (שם שור' 31–33).

בשורה 31 יש להגיה “תן מריבות” במקום “הן מריבות”, שאין לזה טעם. בשורה 33, בפרוש המלים “רק לרעות” נדחק כהנא (הערה א), כי חשב שזה ענין אחד עם החלוף של עבים ועבדים. אבל באמת החלוף עבים לעבדים בהוספת אות ד, הוא די מובן וברור והוא ענין לעצמו, והמלים “רק לרעות”, הוא משפט כללי החוזר על כל חלופי אות הד' וצרופיה שהם רק לרעות.

ד. בתשובה שהשיבה הד' להג‘, נאמר: וכן תעשה משגעים משועים (עמ' 10, שורה 14). לדעתי, כדי להבליט יותר את הנגוד שבא בהוראת המלה על־ידי הוספת הג’, יש לנקד משוֹעים, והכוונה: משרים ונכבדים תעשה משגעים.

ה. אות הא אומרת לאות דלת: שמע נא מחליף המן ברדתו (שם, שורה 46). שורה זו היא היותר סתומה בכל השיר, לבאורו של כהנא (הערה ג) אין כל ערך. ונראה שצריך להגיה הגהה קלה: ך' במקום ן'. וכך צריך להיות: “שמע נא מחליף המך ברדתו”. ידוע הוא, שמך ודל הם שמות־נרדפים לעני (השווה ויקרא רבה, פרשה לד, ותנחומא, שם). והמשורר מצא כאן רמז על ידי חלופי אותיות, ואמר, שאם במקום אותיות “המך” נציג האותיות הירודות (=ברדתו) מהן, כלומר, הפחותות מהן בערכם המספרי, היינו: במקום ה (5) נציג ד (4); במקום מ (40) נציג ל (30); במקום ך (500) נציג ת (400)¹ – יוצאות לנו המלה דלת, שם אות ד במלואה.

ו. אות זין בדברה בשבח עצמה, אומרת: ועמי הנערים הם נעורים ועוזרים, כי בעזי נעזרים (עמ' 12, שור' 68–69). האריכות פה היא יותר מדי בשביל חלוף אחד, ונראה שכך צריך להיות:

ועמי הנערים הם נעזרים

ועִורים בי בעזי נעזרים.

והכוונה פשוטה וברורה. אלא שעלי להעיר, שהמלות בי בעזי, אפשר שהן שתי נוסחאות, שאחת מהן היתה כתובה בראשונה על הגליון והמעתיק הכניסה בפנים, ואולי באה הנה המלה בי מהמלות “מאזן בי ומקשיב”, שבשורה שלאחריה, על דרך המשורר להשתמש בחרוז של מלה אחת ובמובן אחד. אפשר לציין דוגמא במלה “קדושות” (עמ' 11, שור' 62–63).

ז. אות הח' מתפארת: לכל דוה אני מרוה לשמחה (שם, שורה 82). את הכוונה מצא כהנא (הערה ב) לנכון, אבל העיקר חסר מהספר. לכן נראה להגיה: לכל דוה אני חדוה ושמחה.

ח. אות י מאשימה את אות כ: אבל כל בי מיסד בו מכחד (עמ' 14, שורה 113). אין לזה מובן והמהדיר עבר על זה בשתיקה. וידידי מר אברונין העירני להגיה: אבל כל בי מיחד בו מכחד. ונכון הוא. והכוונה פשוטה וברורה.

ט. אות הצ' בהצטדקה על נפשה, אומרת: אני צעיף לכל עיף וצמא לכל בא לעשות עמי מריבה (עמ' 19, שור' 188–189). לשורה האחרונה אין כל באור וגם החרוז חסר והמהדיר לא הרגיש ועבר בשתיקה. אבל בהגהה קטנה יובן הענין ויהיה ברור: במקום וצמא צריך להיות: וצבא, שזה מתאים לחרוז של מריבה. והכוונה היא, כי בהוספת צ למלת עיף יוצא צעיף, ואם נוסיף צ למלת בא יוצא: צבא.