בסוף אחד מפיוטי בן גיאת הנמצא ב“חזונים” (דף קעא) ופרסמו מחדש ש. ברנשטיין במחברתו “שרידי שירה מתקופת הזהב” (הוצאה מיוחדת H.U.C.A., כרך טז, עמ' קכח). נמצא הבית דלהלן:

ילידי איתני מארם נהרים

צלי אפרוש עליכם וצריכם אשיב אחוריים

חק גלותכם אם נשלם אלף ומאה ושמונים ושיריים

לשנה הבאה בירושלים.

ברנשטיין חשב, כי הרי“צ גיאת ניבא לקץ הגאולה שיהיה בסוף אלף מאה ושמונים לחורבן, אך לדעתי אי אפשר לפרש כונת הריצ”ג כך, כי אי אפשר שיקבע זמן רחוק לגאולה וכהמשך לזה יאמר “לשנה הבאה בירושלים”, גם הבטוי “אם נשלם” בסגנון של שאלה, אינו מתאים במאמר הקובע קץ קבוע.

ונראה לשער, שהפיטן בא להזכיר אורך הגלות ומציין את השנים שעברו מזמן החורבן עד זמנו. וכיון שהרי“צ גיאת נפטר בשנת תתמ”ט, היינו אלף ועשר שנים לחרבן, אי אפשר שמספר השנים “אלף מאה ושמונים” יצא מעטו של ריצ"ג. ועלינו להניח כי הא כתב פיוט זה בשנים האחרונות לחייו, והוא כתב רק “אלף ושיריים”. כלומר בשנה זו, אז יש תקוה שלשנה הבאה בירושלים.

הפיוט נתקבל ונהגו לאומרו בכל שנה. אבל בהמשך הזמן נתרבו השנים, ואי אפשר היה לכלול את עודף השנים של יותר מאלף בכנוי הסתמי “שיריים”. והנהיגו להוסיף מספר השנים בתוך הפיוט. והנוסח שלפנינו הוא נוסח של אחד המעתיקים שחי כמאה ושבעים שנה אחרי פטירת ר' יצחק בן גיאת.

והנה להשערתי זו, מצא ברנשטיין (השוה הדאר מיום 19.2.43) אישור בקטע הנמצא במחזור אלגיר:

"חק גלותכם אם נשלם אלף וחמש מאות שנים ושיריים

תהיו גאולים לשנה הבאה בירושלים".

הננו רואים שפיטן מאוחר השתמש בחרוזי ריצ"ג והוסיף מספר השנים בהתאם לזמנו.

ויפה העיר ברנשטיין, כי אפשר שגם המלים “תהיו גאולים” הם מפיוט ריצ“ג ונשמטו בטעות ב”חזונים". ומעתה אפשר לקבוע נוסח המקורי של בית זה:

ילידי איתני מארם נהרים

צלי אפרש עליכם וצריכם אשיב אחוריים

חק גלותכם אם נשלם אלף ושיריים

תהיו גאולים לשנה הבאה בירושלים.

¹

יה עבדך אנא	אלהא רבא וחננא
שבוק חובנא	חטאנא ותחסיננא2
רעיא מהימנא	רעה בחוטרך ענא3
אצית צלותי	בכל זמנא ועידנא
לך אלה אבהתי	מהודא ומשבח אנא4
שלח בר נפלי5	לפרוק כל בני גלותא
עמך סברין ליה	וצוחין לך מגו עקתא
אתקיף ית חיליה	כנמרין6 מכאריותא
מארי דגבורתא	הודע בעלי דבבנא7
כי לן אוריתא קדישתא	ולית בר מינה
רגז את תרחיק	לא תזכור חובין קדמאין
אדכר לרחיק8	זכות9 אבהן סגיאין
שור לדשחיק10	על דין גוברין יהודאין
רב קושטא דאין	בעגלא דון דיננא
שור כי סגיאין	מעיקנא ורדפנא
אל ברח כלא	גוברין ועירין קדישין
שכלל ית היכלא	קדישא ביה יחדון נפשין
ישו כחלא	זרעא דעמק11 נפישין
וירתון נכסין12	בי13 די אכלו קרצנא
ומרעין בישין	אבהא יעדי מננא

ב“סיני” (כרך כה, עמ' לב ואילך) פירסם מנחם זולאי כמה פיוטים על הויכוח שבין יוסף ויהודה וביניהם (עמ' לז) נמצא גם פיוט מפייטן בלתי ידוע בשם “כלף”. הפיוט נדפס על־פי כתב יד יחידי קרוע ומטושטש.

בפיוט זה נמצאים שני בתים בלתי מובנים:

ה…[חשק]תוהו לשחת וישבתם לאכול

בן קוצץ ומלכו יפעלו בגזרם שכול

הלא בן נתניה יסעוד בהתנכלו נכול

אמר להם יוסף.

חזה מעכוב האכילה

י זקפתהו ועלתהו מכלה

קץ דליתו הלא היה ינתן לו תכלה

אמר לו יהודה.

זולאי העיר: “שורות ו–יא, איני יודע כוונתן”. אך גם שורה ה אינה די ברורה. לדעתי, אפשר לעמוד על כוונת הפייטן, אך הטכסט זקוק לתיקונים קלים: בשורה ה במקום ההשלמה “[חשק]תוהו”, יש להשלים – “[השלכ]תוהו לשחת”. “בן קוצץ” הוא כינוי להמן (לזה העירני ד"ר ש. כמו כן חסרים 10 בתים רצופים, היינו מאות ל עד אות ש שבצלע א (יבמות פרק ב, הלכה ו). ובאמת המן מכונה “קוצץ” אלא שהיה גם “בן קוצץ”, לכן אפשר שבמקום “בן קוצץ” יש לנסח “כן, קוצץ”, – “ומלכו” היינו אחשורוש, ועליהם מסופר: “והדת ניתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות” (אסתר ג, טו). גם על ישמעאל בן נתניה מסופר, כי בבואו להרוג את גדליהו ואנשיו “ויאכלו שם לחם יחדו במצפה” (ירמיה מא, א). ומעתה מובנים דברי יוסף, הוא מאשים את אחיו שהשליכוהו לבור וישבו לאכול (בראשית לז, כד–כה), והוא מזכיר עוד שני מקרים שנהגו כן, המן ואחשורוש וישמעאל בן נתניה וכיון שהמקרים הללו קרו לאחר המקרה של בני יעקב, משתמש הפייטן בלשון עתיד: יפעלו, יסעוד. כאילו יוסף מתנבא על כך למפרע.

בדברי יהודה, עלינו להגיה בשורה א, במקום “דליתו” – דלותו, ובמקום “ינתן” – ונתן. והדברים ברורים. יהודה מתנצל על אכילת האחים באותה שעה, ואמר, כי מזה שנתעכבו באכילה יצא מזה טובה ליוסף, בזמן האכילה ראו את אורחת הישמעאלים והעלוהו מן הבור וזה הלא היה קץ דלותו ועל ידי זה “ונתן לו תכלה”.

דרך אגב, אפרש את המליצה, “וכוכבים עוד לא נאחו” בפיוטו של ר' שלמה גאון (שם, עמ' מא, שורה ה) שזולאי נתקשה בה וכתב: “נאחו, לא ידעתי מהו”. לדעתי צ"ל “גאחו” בג' והיינו “גחו” מלשון הכתוב “כי אתה גחי מבטן” (תהלים כב, י) שעניינו יציאה. והכוונה עוד קודם שהכוכבים יצאו לאור העולם.

הפיוט לפורים המתחיל: “ליל שימורים הוא זה הלילה”, ומיוחס למנחם בר' אהרן¹ הוא חקוי לפיוט של פסח: “ליל שמורים הוא זה הלילה”².

לפי הערבוביה שבאכרוסטיק אפשר להכיר, שהפיוט לקה בחסר של כמה טורים, ולפי דעתי אין כאן השמטות בטעות המעתיק, אלא השמטות בכוונה, כיון שהכניסו פיוט פורימי זה למחזור ויטרי בתור “מעריב לפורים”, היה הכרח להשמיט את אותם הטורים שהיה בהם מדה גדולה של ליצנות, ואף שגם בנשאר יש די ליצנות. וקשה להבין איך נתגלגל פיוט פורימי טפוסי כזה למחזור ויטרי, אך הדבר תלוי בטעם, ודור דור וטעמו, ויש לשער, שגם הטורים הנשארים תוקנו לשם הכשר.

ובתור דוגמא לעבודת תיקון בפיוט זה, יש לציין את הטור: “פורים במה יזכה איש³ זכותו, שבע ילין בל יפקד עונו”. נוסח זה אינו מקורי, כי הרי חסר החרוז, כי “עונו” אינו חרוז ל“זכותו” והטור בלתי מובן, ובכלל אין רוח טור זה מתאים לרוח הכללי של הפיוט. לדעתי במקום “זכותו” צ“ל “וביתו” ובמקום “עונו” צ”ל “עונתו”, ונוסח המקורי היה:

פורים במה יזכה איש וביתו

שבע ילין בל יפקד עונתו.

וכמובן שחרוז כזה אי אפשר להכניס למחזור ויטרי, ותוקן על חשבון החרוז.

ב“הארץ”, גליון ערב ראש השנה [תש"ו], פרסם מ' זולאי “סליחה לר' ניסי” בת 12 בתים. וכדאי להעיר, שהחלק שנתפרסם אינו אלא כחצי הסליחה. כי הסליחה כולה היתה בת 22 בתים, ובית נוסף, שבו רמז הפייטן את שמו.

הצלע הראשונה של כל בית מתחילה במלים: “אם לא ת…” ואחרי הת' באות אותיות על פי סדר האלף־בית. והצלע השניה בכל בית מתחילה “אם ת…” ואחרי הת' באות האותיות בסדר תשר"ק. ועתה קל להכיר, שחסר לפנינו הבית השני שבצלע א. צריך להיות אות ב, ובצלע ב אות ש. כמו כן חסרים 10 בתים רצופים, היינו מאות ל עד אות ש שבצלע א ומאות כ עד אות ד בצלע ב. יוצא שחסרים 11 בתים ממספר 23 בתים.

ארבעה עשר פיוטים לראשי־חדשים [יב לחדשי השנה ועוד שנים: אחד לאדר הראשון ושני לאדר שני], בשם “קדוש ירחים דרבי פנחס” פורסם מכתבי־יד שונים על־ידי ד“ר א. מרמרשטיין בצירוף מבוא והערות ב”הצופה לחכמת ישראל" שנה חמישית ובהוצאה מיוחדת בשם הנ“ל (בודפסט תרפ"א) ו”נספחים" בהצופה שנה ששית, עמ' 46–59.

והנה ערך הפיוטים הנ“ל חשוב מאד, הן לחקר מנהגי התפלה בימים הקדמונים, כי מלבד הפיוט המשובש הנזכר במסכת סופרים (יט, ט) לא נודעו לנו עד עתה פיוטים כאלה, והן לתולדות ותכונת הפיטן הקדמון, מתקופת הגאונים, תלמיד רבי אלעזר הקליר, ההולך ומתגלה לפנינו בפרצופים שונים: פיטן “ראש ישיבה” ובעל מסורה ועוד. אפס כי המו”ל פרסם את הפיוטים היקרים האלה בלקויים רבים, שגגות וטעויות, ואלמלי עמד הד"ר הנכבד על הסדר הטכני שקבע לו הפיטן הקדמון היה מרגיש בכמה פרטים. אך הוא העתיק את הפיוטים, כנראה, באותו הסדר שהיה לפניו בכתב־יד מבלי להרגיש את ראשי השורות ואת סופי החרוזים וחלוקת הבתים כראוי. ועל ידי זה נולדו כמה שגיאות ולקה המובן וחסר היופי שבפיוטים הללו.

וכך הוא הסדר: כל פיוט מי“ב הפיוטים הוא בן ששה בתים בני ארבע שורות, יחד כולן: עשרים וארבע שורות. וראשי השורות מסומנות בעשרים ושתים אותיות הא”ב. כדי להשלים עשרים וארבע־השורות הוא מכפיל את האותיות ש' ות' בראשי השורות.

וחלוקת הבתים היא באפן זה: המלה האחרונה, כלומר הסוגר שבבית ראשון, הוא שם החדש (ניסן, אייר, סיון וכו') והחרוזים שבשלש השורות הראשונות מתאימים תמיד להסוגר שם החדש¹. הסוגר של הבית השני הוא שם המזל של אותו החדש (טלה, שור, תאומים וכו'). ושלושת החרוזים הראשונים שבבית זה מתאימים להסוגר. המזל־הסוגר של הבית השלישי הוא שם השבט (ראובן, שמעון, לוי וכו') וכל החרוזים מתאימים להסוגר.

הבית הרביעי מתחיל תמיד “מקודש החודש” והסוגר שלו הוא שם אבן מאבני החשן (אדם, פטדה וברקת וכו') והחרוזים שבאותו הבית מתאימים לשם האבן שבו.

הבית החמישי נחרז כולו במלת “בו”, כנראה, מפני שבבית זה מזכיר הפיטן את החגים והצומות אשר יחולו באותו החודש.

הסוגר והחרוז של הבית הששי הוא שם המספר של החדש (ראשון, שני, שלישי וכו').

ובזה נגמר כל פיוט, ואח"כ מתחיל הוא “ככתוב” ומזכיר פסוקים שבהם נזכר שם החודש או מספר החודש ועוד פסוקים כאלה המתאימים להענין.

הסדר הזה הולך ונשנה בכל החדשים בדיוק נמרץ בלי שום שנוי. ורק בשני הפיוטים האחרונים לאדר ראשון ואדר שני ישנם שנוים קלים, מפני שחסרו לפיטן אבנים טובות וחגים וצומות המיוחדים לחדשים אלה. וכן לא מצא פסוקים מתאימים לסדר החדשים האלה.

המנהג היה, כנראה, שהקהל היה עונה כנגד החזן שם החודש בסוף כל שתי שורות. ולכן צריך להיות רשום בכל שתי שורות שם החודש, אך המעתיקים העצלנים השמיטו אותו בכמה מקומות ובלי שטה. לכן גם הנשאר קים הוא בלי שטה ויש שהתערב בתוך החרוזים של הבית הראשון המתאימים לו וגרם לבלבול ההבנה.

בתור דוגמא הנני מסדר בזה את שני הפיוטים הראשונים על־פי התכנית הנ“ל. חלקתי כל פיוט לבתים. הבלטתי את אותיות הא”ב שבראשי החרוזים. וכן את הסוגר שבכל בית. ובחרתי לי מתוך הנוסחאות השונות שהביא מר מרמרשטיין בהערותיו והוספותיו את היותר מתוקנות לדעתי מבלי להעיר בכל פעם על מקורו של דבר.

את הערותי ופירוש על הפיוטים הללו ויתר החקירות הנוגעות לכך הנני מניח למקום אחר.

[קדוש ניסן]

אביב לישע ודרור חוסן

בו צבאות־עם שמו מחוסן ניסן

גם לשעבר ולבא לנוססן

דבור לשם ניסן ניסן

*

הוא ראש לכל החדשים מעולה

וקידושו בשלושים ממולא ניסן

זמיר ותור וסמדר מוטלה

חשוקים ימשכו בעשיהו טלה [ניסן]

*

טעמי ראש ארבעה פרקים יתכוון

יהי ראש ארבעה תקופות להבן ניסן

כי ראש לארבעה ראשי שנים יתכוון

למלכים ולרגלים ראש כבכור ראובן [ניסן]

*

מקודש החודש בעיבורו כקדם

נרמז לציר בצוען מקדם ניסן

ספרו שביעי יצור אחור וקדם

עניו ספרו ראשון כאבן אודם [ניסן]

*

פסח ודרור באו בו

צום מרים בעשרה בו [ניסן]

קבוע עשות נסים בו

רגלי מבשר יבאו בו [ניסן]

*

שדי אתה אחרון וראשון

שמבראשית אחרון ובאחרית ראשון [ניסן]

תתה לבני אב ראשון

תנותך ציר באצבע הוא ראשון [ניסן]

ככתוב: ויאמר יי אל משה ואל אהרן וגו‘. החדש הזה לכם ראש חדשים [ראשון הוא לכם לחדשי השנה] (שמות יב, א ב); ראשון לציון וגו’ (ישעיה מא, כז); עשה ירח למועדים וגו' (תהלים קד, יט).

*

אייר

אור זרוע לצדיק יר

בעלותי לאלוש שולחני זויר אייר

גד כזרע לבן שוייר

דכו במדוכה בחדש אייר [אייר]

*

הפסח השני בחציו לקשור

ובעשרים ושנים בו נחת לאשור [אייר]

זבד לשד השמן לחשור

חידוש קציר בכח שור [אייר]

*

טלו ומנו בעירוב לטעון

יום יום בחידושי לטעון אייר

כלכלני בו דר מעון

להקים עננים כעדר שמעון [אייר]

*

מקודש החודש בקהל ועדה

נפש טמאה צרי העדה [אייר]

סלסולי אורח רחוקה דידה

עמוסים לא. כאבן פטדה [אייר]

*

פסוח וגנון טמאים בחשבו

צום יהושע בשמנה עשר בו [אייר]

קרבם…… מלשבור בו

רבקם במצות ומרורים בו [אייר]

*

שדי אתה אחד ואין לך שני

שתה זה אחד מארבע לדשני

תאר בראשון פסח שני

תיקון לאורחים ולטמאים בשני

ככתוב: בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומררים יאכלהו (במדבר ט, יא); עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו (תהלים קד, יט).

הוכחת הסדר המתוקן שמצאנו בקדושי ר' פנחס זוקקת אותנו להסדיר מחדש כאן גם מקצת הפיוט “אלים” של ר' אליעזר הקליר רבו, שסדורו נשתבש במחזור שלפנינו². כי הנה מתכונת קדושי ר' פנחס היא כמתכונת הפיוט “אלים” של ר' אליעזר הקליר, ובהרבה מקומות השתמש ר' פנחס גם בחרוזיו, אלא שהקליר בנה בתים רק לשם החודש ולשם המזל ור' פנחס הרחיב והגדיל ובנה עוד בתים לכל חודש, לשם השבט, האבנים וכו‘. וגם הנה הקליר התקשה כנראה בסדורו וצרף את שני הירחים טבת ושבט בבית אחד, ולאות ש’ ות' יחד הקדיש רק בית אחד ור' פנחס תלמידו הגדיל לעשות עד שפיט פיוטים מיוחדים גם לאדר ראשון ולאדר שני ואין מעצור לפניו.

והנני מסדר, איפוא, כאן התחלת הפיוט “אלים” של הקליר מתוקן מחדש כראוי:

אלים ביום מחוסן, חלו פני מנוסן טל

אורות לנוססן, להטלילם בעצם ניסן [טל]

אשאלה בעדם מען, גבורות טל להען, טל

אב הבטח לשען, יתן להמתיק לען, [טל]

*

בשמך טל אטלה, בילדות טל להטלה, טל

בו איתן מוטלה, בדיו ירעו כמו טלה [טל]

ברית כרותה לראש אבות, חיליו בטל להרבות, טל

בל יזיז מבני אבות, להרסיס עם נדבות [טל]

*

גזע כרביב טל משיר, ששים ואחת ארחו במשיר, טל

גד לצדם תויר, מחמשה עשר באייר [טל]

גיל טל לכל יגעים, ודודאי בכור בו רוגעים, טל

גאולים בו גאים, עד כטל נשארו בגוים, [טל]

*

דופקי דלתיך לשור, הטלילם במעגל מישור, טל

דוק למו חשור, עד קץ לחיכת שור, [טל]

דגלי אסיר מוף ענה, גיא ודשאיה תענה, טל

דשאימו יחנה, כטל סביבות המחנה, [טל]

המשורר ר' שלמה ב"ר אליהו שרביט הזהב חי בארצות יון ותוגרמה במאה השניה לאלף הששי וחבר ספרים שונים. בין שיריו המעטים שהגיעו לידינו ישנו שיר אחד, מצוין בתכנו ובסגנונו, המתחיל: מריבה נהיתה.

בשיר זה מעביר המשורר לפני הקורא, איך “אותיות הקדושות מריבות זו עם זו”. וכל אחת מאותיות הא"ב משתדלת להראות בראיות ברורות, שעל ידי צרופה לאיזו מלה מקבלת המלה ההיא טעם לשבח וכי צרוף חברתה להיפך נותן רק טעם לפגם. אחרי וכוחים נלהבים באות האותיות לידי הסכמה־הדדית. כל זה מסופר במליצה צחה ונעימה, מתובלת במשחק מלים מחודד לפי הטעם היהודי. ועוד היום הוא נקרא בעונג.

השיר נדפס ראשונה בספר יקר המציאות “שירים וזמירות” (קונשטאנטינה ש"ה) ופעם שניה על־ידי מר דוד כהנא במחברתו “רבי שלמה שרביט הזהב” (הוצאת אחיאסף, וורשא תרנ"ד). מר כהנא הוסיף עליו “הערות ותקונים רבים אשר עלו בידו אחר עמל רב לתקן את נוסחו אל נכון ולהסיר ממנו השגיאות הרבות שנפלו בו באשמת הסופרים”. אבל גם במהדורה זו נשארו שגיאות רבות ומקומות סתומים, כי המהדיר לא עמד על כוונת המשורר ועבר על מקומות רבים בשתיקה, או נכשל בפרושים־דחוקים שאינם מתקבלים על הלב.

כאן אמרתי להציע אילו תקונים והערות למקומות הסתומים שבשיר זה:

א. אות אלף בהתוכחה עם אות בית אומרת: ונבצרים בך כל הנצרים (עמ' 8, שורה 13). למאמר זה אין כל מובן. כהנא (הערה ב) נדחק לפרש ולא עלתה בידו. ובעיני נראה, ששגיאה קטנה, הרגילה בכתבי־יד, יש כאן – חלוף של צ במקום ע. וכך צריך לקרוא: “ונבערים בך כל הנערים”. והכוונה פשוטה וברורה, שאם מוסיפים ב למלת נערים יוצא: נבערים.

ב. בדברי הבית: וכל ארור לברור אהפכנה (עמ' 9, שורה 19). יש להגיה “אהפכה” במקום “אהפכנה”, כדי שיתאים לחרוז של מלת “ברכה” שבשורה שלאחריה.

ג. בשיחה שבין אות גימל ואות בית:

לכה אל הרביעי הן מריבות

אשר נותן לאבות הדאבות

והעבים עבדים רק לדרעות (שם שור' 31–33).

בשורה 31 יש להגיה “תן מריבות” במקום “הן מריבות”, שאין לזה טעם. בשורה 33, בפרוש המלים “רק לרעות” נדחק כהנא (הערה א), כי חשב שזה ענין אחד עם החלוף של עבים ועבדים. אבל באמת החלוף עבים לעבדים בהוספת אות ד, הוא די מובן וברור והוא ענין לעצמו, והמלים “רק לרעות”, הוא משפט כללי החוזר על כל חלופי אות הד' וצרופיה שהם רק לרעות.

ד. בתשובה שהשיבה הד' להג‘, נאמר: וכן תעשה משגעים משועים (עמ' 10, שורה 14). לדעתי, כדי להבליט יותר את הנגוד שבא בהוראת המלה על־ידי הוספת הג’, יש לנקד משוֹעים, והכוונה: משרים ונכבדים תעשה משגעים.

ה. אות הא אומרת לאות דלת: שמע נא מחליף המן ברדתו (שם, שורה 46). שורה זו היא היותר סתומה בכל השיר, לבאורו של כהנא (הערה ג) אין כל ערך. ונראה שצריך להגיה הגהה קלה: ך' במקום ן'. וכך צריך להיות: “שמע נא מחליף המך ברדתו”. ידוע הוא, שמך ודל הם שמות־נרדפים לעני (השווה ויקרא רבה, פרשה לד, ותנחומא, שם). והמשורר מצא כאן רמז על ידי חלופי אותיות, ואמר, שאם במקום אותיות “המך” נציג האותיות הירודות (=ברדתו) מהן, כלומר, הפחותות מהן בערכם המספרי, היינו: במקום ה (5) נציג ד (4); במקום מ (40) נציג ל (30); במקום ך (500) נציג ת (400)¹ – יוצאות לנו המלה דלת, שם אות ד במלואה.

ו. אות זין בדברה בשבח עצמה, אומרת: ועמי הנערים הם נעורים ועוזרים, כי בעזי נעזרים (עמ' 12, שור' 68–69). האריכות פה היא יותר מדי בשביל חלוף אחד, ונראה שכך צריך להיות:

ועמי הנערים הם נעזרים

ועִורים בי בעזי נעזרים.

והכוונה פשוטה וברורה. אלא שעלי להעיר, שהמלות בי בעזי, אפשר שהן שתי נוסחאות, שאחת מהן היתה כתובה בראשונה על הגליון והמעתיק הכניסה בפנים, ואולי באה הנה המלה בי מהמלות “מאזן בי ומקשיב”, שבשורה שלאחריה, על דרך המשורר להשתמש בחרוז של מלה אחת ובמובן אחד. אפשר לציין דוגמא במלה “קדושות” (עמ' 11, שור' 62–63).

ז. אות הח' מתפארת: לכל דוה אני מרוה לשמחה (שם, שורה 82). את הכוונה מצא כהנא (הערה ב) לנכון, אבל העיקר חסר מהספר. לכן נראה להגיה: לכל דוה אני חדוה ושמחה.

ח. אות י מאשימה את אות כ: אבל כל בי מיסד בו מכחד (עמ' 14, שורה 113). אין לזה מובן והמהדיר עבר על זה בשתיקה. וידידי מר אברונין העירני להגיה: אבל כל בי מיחד בו מכחד. ונכון הוא. והכוונה פשוטה וברורה.

ט. אות הצ' בהצטדקה על נפשה, אומרת: אני צעיף לכל עיף וצמא לכל בא לעשות עמי מריבה (עמ' 19, שור' 188–189). לשורה האחרונה אין כל באור וגם החרוז חסר והמהדיר לא הרגיש ועבר בשתיקה. אבל בהגהה קטנה יובן הענין ויהיה ברור: במקום וצמא צריך להיות: וצבא, שזה מתאים לחרוז של מריבה. והכוונה היא, כי בהוספת צ למלת עיף יוצא צעיף, ואם נוסיף צ למלת בא יוצא: צבא.

1 הלא נפשי תהי פדיון

למי אורו כאור חרס

2 והיין בפי בקבוק

כצפעוני בפי פרס

3 קראני בחלק פיו

שתה כוס והתר קרס

4 עניתיהו: היתכן

לשום חרס בתוך חסר

5 ולא ידע לבבי כי

יגוניו יהרס חרש

6 אשר בו ישכבו בטח

כמשכב עוג עלי ערש.

שיר זה נדפס על־ידי דוקעס ב“שירי שלמה”, עמ' 40; זק“ש ב”שירי השירים“, עמ' 51; מהדורת ביאליק־רבינצקי, חלק א, עמ' 116; אברמסון, “ההד”, שנה יד, אלול תרצ”ט; הברמן “ענבי חן”, עמ' 10. כולם טפלו בקביעת הנוסח ובפירוש השיר, והשאירו מקומות סתומים. הנני מציע תיקונים חדשים לשיר. ואעיר רק על מקומות שדעתי שונה מקודמי.

1. קודמי נקדו: למי (מ"ם חרוקה) אורו כאור חרס, לדעתי יש לנקד: למי (מ"ם צרויה) אורו והכוונה למים המאירים כאור השמש, רמז ליין.

2. במהדורות הקודמות נדפס חרוז 3 לפני חרוז 2, אך אברמסון קבע את הסדר הנכון.

3. בכל המהדורות נדפס “ואסר קרס”, ונתקשו בפירוש. ביאליק־רבינצקי מציעים: “ואזר קרס”. והגהתי “והתר קרס” והכונה התרת חגורה, וזה משמש הכנה לסעודה (עיין שבת ט, ב).

4. הנוסח “יהרס הרס” שבכל המהדורות אין בו משמעות, ותקנתי “יהרס חרש” מלשון “מרגלי חרש” (יהושע ב, א), בלי ספק השתדלו להרבות בהוראות חרס־חרש, ולמה יגרע “מרגלי חרש” ובזה מובן ההמשך “ישכבו בטח”. היגונים שוכבים בטח ולא מרגישים שהיין מרגל אותם ומהרס אותם.

עורך “הפוסק” בסימן תתקמב, אות ד, נשאל: היכן נמצא הפיוט “אשישת שלוחתו בקטב תלה, אשישות להניץ בתיחוח קירזולה” המובא בתוספות סוכה לו, ב, ד"ה מקורזלות. והשיב בשם רב מפורסם “שהפיוט הזה המתחיל באשישות נמצא ביום א דפסח (יוצרות לאשכנזים)”.

הרב הנכבד לא ראה, כנראה, את הפיוט מעולם, ודבריו נאמרו בדרך השערה, היות שהפיוט מתחיל ב“אשישות” חשב שהפיוט מיוסד על הפסוק בשיר השירים “סמכוני באשישות” ולכן הוא מתאים ליום א דפסח.

הפיוט הנזכר נדפס רק פעם אחת ב“קונטרס הפיוטים” (הנספח למחזור ויטרי), הוצאת ר' חיים ברודי (עמ' 4), והוא מיוסד על עניני שבת, ואין בו שום רמז לפסח. בצורה מקוטעת נדפס הפיוט בתור “יוצר לשבת בראשית” ב“מערבית” הכולל “יוצרות וזולתות וסליחות ומנהגים דק”ק ווירמישא" (פ“פ דמיין, תע”ד).

ידיעות מפורטות על הפיוט הנזכר, ימצא המתעניין בהערות ר' חיים ברודי לקונטרס הפיוטים (עמ' 67) וב“אוצר השירה והפיוט” לר' ישראל דוידזון (אות א, מס' 8068).

בנוגע למחבר הפיוט, ר' חיים ברודי מיחסו לר' אליעזר הקליר, ויש חולקים עליו בזה, וכדאי לציין שב“תוספות הרא”ש" למסכת סוכה (ירושלים תרס"ג, עמ' כה), מובאים דברי התוספות הנ“ל ושם הנוסח: “וכן פייט הבבלי אשישות להניץ בתיחוח קירזלה”, ויפה העיר ר' שלמה ורטהימר בהערותיו שם, כי מהכנוי “הבבלי” שבנוסח הרא”ש מתברר שאי אפשר ליחס פיוט זה להקליר, והוא מיחסו לר' שלמה הבבלי.

מהדיואן של ר' שמואל הנגיד, שנתגלה בזמן האחרון ע“י דוד ששון מלונדון, ושעתיד לצאת לאור בקרוב בשלימותו ע”י ח"נ ביאליק¹ נתפרסם לעת עתה רק ראשיתו של הספר בן־קהלת על־ידי דוד ילין².

ילין בהקדמתו לקטע שפרסם, הטיל פגם בכתב־היד של בן־קהלת בהחליטו, שבריש פרק א חסרות איזה פסקות, והוכיח זה מתוך פסקת ההקדמה הנמצאת בראש הספר, שבה גנוז מפתח הפרקים.

הספר בן קהלת נתחבר באותו הסדר והתכנית של הספר השני של הנגיד בן־משלי, שאת ראשיתו פרסם ילין לפני זה³.

כל אחד משני הספרים הנזכרים מחולק לכ“ב פרקים, כמספר אותיות הא”ב. כל פרק מוקדש לאחת האותיות. כל פסקות פרק ראשון מתחילות בא‘, של השני בב’ וכן הלאה. מלבד זה צרף המשורר את האותיות של הברות החרוזים, שבפסקות הראשונות, שבכל ספר, למלים, ויצאו לו כ"ב מלים, ומהמלים הללו צרף בית חרוזי בתור פסקת־הקדמה, שביחד עם זה היא משמשת גם מפתח לסדר הפרקים.

בראש ספר בן־משלי נמצאת פסקה זו:

קחה מוסר נעלה, ושום שכל נפלה, לך מבן־משלי, שמואל הנגיד אנוש השוקד על, שעריו לא ימעל, ומישרים יפעל, ודת ודין יגיד. המלה “קחה” נמצאת בחברת החרוז של שלשת הפסקות הראשונות מהפרק הראשון של הספר. המלה מוסר – בארבעת הפסקות הראשונות של פרק שני, וכן הלאה.

בראש ספר בן־קהלת נמצאת הפסקה:

אם תאהב בין את ילודי ימים. מחר לך הבן בבן־קהלת.

תכיר לך כי אין למותת ילדי. ימים ברב עצה ולא ביכלת.

גם כאן, כבבן־משלי, כל מלה מתאימה לפרק, שאליו היא מרמזת. יוצאת מהכלל המלה הראשונה “אם”, שאינה נמצאת בהברות החרוז של הפרק הראשון. ועל כן החליט ילין, שבריש הספר חסרות איזה פסקות. למצער, שתי פסקות שהברות־חרוזן הן אל“ף ומ”ם.

ולדעתי לא חסר כאן כלום. ואין כאן אלא טעות המעתיק בפסקת־ההקדמה.

אם נתבונן לפסקות הראשונות שבבן־קהלת, נמצא, שהברות־חרוזן הן האותיות ל צ (נב – לה, נב – לה – וה – צל, וע – צל), ולכן אפשר, שהמשורר כתב בפסקת ההקדמה: לץ תאהב בין וכו' (השווה: משלי טו, יד⁴ : “לא יאהב לץ”) אך אחד המעתיקים, שהמליצה הזאת לא מצאה חן בעיניו, כנראה, ולא ידע שפסקה זו פסקת־סימנים היא ואין לשנות בה מלה, וכשראה שכל הפסקות בפרק הראשון מתחילות באות א ורק פסקה זו באות ל, הגיה על דעת עצמו “אם” תחת “לץ”.

מצד הסגנון הצליח, אמנם, בתקונו, אבל הוא לא הרגיש, כאמור, כי “קלקל” את כונת המשורר ונתן מקום לחשוד, כי כתב־היד חסר הוא.

אברהם יערי פרסם ב“קרית ספר” (שנה טז, עמ' 377–379) קינה על גזירות ת“ח מאת שמואל בן החבר ר' שמעון ז”ל, שמצא בספר “צוק העתים” דפוס שאלוניקי תי"ד. לפי עדותו של יערי, נמצא מהספר הנזכר רק טופס יחיד בעולם.

מחבר הקינה אינו פיטן מקורי, הוא אסף מליצות שונות מהקינות המפורסמות: “ארזי הלבנון אדירי התורה”, “החרישו ממני ואדברה”, ו“מי יתן ראשי מים”, הנמצאות בקינות לתשעה באב. והמחבר התאימן להאקרוסטיק של שמו ולחרוזיו.

הקינה משובשת בכמה מקומות, וקל לתקן את השגיאות על־פי השואה אם הקינות הנ"ל. אך יערי לא שם לב לזה, והציע תקונים מדעתו, שבמקצתם כוון אל האמת. ועל המקומות המשובשים שיערי טפל בהם הנני להעיר כמה הערות:

א. “ובכו בכו בכי חרב”, בהערה 4 כותב יערי שצ"ל: “בכי רב”, המקור הוא בקינה “מי יתן” הנוסח “ובכן בכה בכה רב והרב”.

ב. “ונתערבו פרדים עם פרשתנים”, בהערה 7 מעיר יערי שצ“ל: “פרשדנים”. כן הוא ב”החרישו ממני", ושם הכתיב “פרשדונים”. מצרוף הד' והו' נתהוה הת'.

ג. “ואליכם דיברו אבות באייר לא זכינו לגדלכם לתורה”. על המלה “באייר” כותב יערי בהערה 8: “מלה זו לא ידעתי לפרנסה ואף איני בטוחה בקריאתה, ואולי יש כאן רמז לחודש המאורע”. אבל ב“החרישו” נמצא “ואלימו דברו באמירה, לא זכינו לגדלכם לתורה”, ומזה יוצא ברור שבמקום “באייר” צ"ל “לאמר”.

ד. “נקריבכם כעולה והקטורת”, בהערה 8א: “לפי החרוז צ”ל: והקטורה“. ב”החרישו" הנוסח: נקריבכם כעולה והקטרה.

ה. “ואל תפשו מהרבות קינות”, בהערה 9: “כלומר: תפושו, תנוחו”. ב“החרישו” הנוסח: ואל תחשו מהרבות קינים.

ולבסוף אעיר, שיש מקומות אשר כדאי לתקן הקינות הישנות על־פי הנוסח של הקינה החדשה. לדוגמא:

ב“מי יתן ראשי מים”. “חסין י־ה מי כמוך נושא אלומות”. מליצה זו נמצאת פעמים בקינה החדשה, והנוסח הוא: “נושא באלמות”. ויפה העיר יערי (הערה 5) על המקור בדברי חז"ל המתאים לנוסח זה.

ב“סיני” (כרך כא, עמ' רעז–רצז), פירסם נ' אלוני כמה פיוטים לבני שעאע¹ ובעברי על הפיוט הראשון המטפל בעניני שבת, אמרתי להעיר הערות אלה:

א. גם העששיות ערוך, כי שית

יהו שושן, בני ברזית (פיוט א, שורות 7–8).

לפי פירוש אלוני יוצא, כי “שושן” הוא כנוי לישראל, והברכה הוא שה“שושן” יהיה חזק כמו ה“שית”. כל הענין אינו מתקבל על הדעת. ביחוד נעלם ממני המקור שממנו הוכיח אלוני ש“שית” הוא סמל החזק.

לדעתי נוסד החרוז על המאמר התלמודי: הרגיל בנר [שבת] הויין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג, ב) וראה שם הספורים על רב אבין נגרא ועל אביו דרב שיזבי. והפיטן אומר, כי המדקדק לערוך העששיות לכבוד שבת, אם יש לו בן רע כ“שית”, בזכות ההדלקה יזכה שהבן יתהפך לטוב ו“יהו שושן”. להיחס הנגדי שבין “שית” (=חוח) ו“שושן” השווה “כשושנה בין החוחים”.

בנוגע ל“בני ברזית” צדק אלוני בציינו לדברי הימים־א ז, ל² ולהמדרשים המובאים ברש"י. המאמר התלמודי הנזכר מפיץ אור גם על המדרשים הנזכרים.

ב. המחללים שבת [יורדי] שחת

צורי, תנם… (שם שורות 11–12).

לפי ההשלמה “[יורדי] שחת”, אין כל טעם ל“תנם” שבשורה השניה. לכן נראה לי להשלים החסר כך:

המחללים שבת [לבאר] שחת

צורי, תנם… והשווה תהלים נה, כד.

ג. בגדי חמודות לך (שם שורה 16).

ציונו של אלוני לדניאל ט, כג, אינו מדויק, כי שם נמצא רק המלה “חמודות”, אבל המליצה “בגדי חמודות” מקורה בבראשית כז, טו.

ד. תשמח בבניך ורעית חבת (שם שורה 17).

אלוני העמיד קו אחרי המלה “חבת–”, וחשב, כנראה, שהמלה “חבת” נסמכת להמלה “קדש” שבשורה שלאחריה. ועל יסוד זה הוא מציע (הערה 13) להגיה במקום “רעית” – “רעיתך” ולדעתי אין להגיה. ו“רעית” נסמכת ל“חבת”, במובן רעיה חביבה. ולהמלה “קדש” שבשורה השניה, אין כל קשר להמלה “חבת”, כאשר נבאר.

ה. קדש היא תבנית צפונת טובת

האחרית… (שם שורות 18–19).

אלוני לא עמד כראוי על כוונת הפיטן. החרוז נוסד על המאמר התלמודי: שלשה מעין העולם הבא, אלה הן שבת וכו' (ברכות נז, ב), וכונת הפיטן הוא כי קדש (שבת קדש) היא תבנית להטובה הצפונה באחרית. והשתמש ב“תבנית” במובן “מעין” ו“צפונת טובת האחרית” כנוי “לעולם הבא”. כלומר שבת היא מעין עולם הבא.

פרופ' ישראל דוידזון, שאינו יודע לאות בעבודתו הפוריה והמברכת בפירסום שירי משוררינו בימי הבינים נתן לנו בזה ספר רב החשיבות¹. הספר מתחלק לשנים, שירי קודש ושירי חול. בין שירי הקודש חשובים מאוד פיוטיו של ר' יניי, שהולך ומתגלה לפנינו יותר ויותר בתור פיטן ממדרגה ראשונה. מר דוידזון השתמש בהרבה כתבי־יד וביחוד מהגניזה, שמהם נודעים לנו פיטנים ומשוררים חדשים, שלא שמענו על אודותיהם עד עכשיו. חשובים לנו מאוד הפיוטים והשירים האלה גם מצד חדושי הלשון שבהם. ובמובן זה ימצא הקורא תועלת רבה ברשימת המבטאים החדשים הבאה בסוף הספר, וכמו כן ברשימת הכנויים. פרופ' דוידזון עבד עבודה רבה בבירור הנוסחאות של כתבי־היד ובבאור המקומות הקשים. אולם, כפי שמחייב טבע העניין, לא עלה בידו לבאר את הכל והניח גם לאחרים מקום להתגדר בו. אני נותן בזה הערות אחדות שרשמתי לי.

א. “מאד אכזרי רחמים נהיו צוענים בלי רחמים” (עמ' 17, שור' 19–20). המהדיר לא העיר כלום. לדעתי צ"ל: “מאד אכזרי לרחמים”, וזה כנוי לבני ישראל.

ב. “ביאוּר שמם לא שנו ולשונם לא שנו” (עמ' 18, שור' 55). למלת “ביאור” לפי הנקוד המודפס – אין ביאור. לדעתי צריך לנקד: ביאוֹר. והוא כנוי לארץ מצרים. והכוונה, שבשבתם במצרים לא שנו שמם ולשונם.

ג. מקראים אשר קראו מלככם בכל אשר קריאה נקרא לכם

גם אם אחרים יקרא בכם גם אני אקרא עמכם (עמ' 20, שו' 85–86).

המהדיר העיר: “כונת שני הבתים האלה נעלמה ממני”. כנראה יש כאן רמז לדרשת חז“ל על ה”לכם" שבפסוק ‘החדש הזה לכם’, שקביעת החדשים והמועדים מסורה לישראל. ואפילו אם טעו וקבעו ימים אחרים, הקב"ה מסכים על ידם. השווה ראש השנה כה, א; שמות רבה פרשה טו; שוחר טוב, פרשה ד; ועוד.

ד. נאור דרוך פורה באדם בשמור זה לילה

ממים תרד חרבך על מרקה וא[לה] (עמ' 30, שור' 123–124). שתי המלים האחרונות “מרקה ואלה” אין להן פתרון. לדעתי צ"ל: “מדקה וא[כלה]”. וזה כנוי לאדום, על־פי דניאל ז, יט.

ה. “… בכורים כולם מתים…פלגתה פלגים” (עמ' 34, שור' 62–63). המהדיר השתדל למלאות את החסר ולא עלתה בידו. בהתאם לתשר"ק נראה לי להשלים: [פטרי] בכורים כלם מתים [ענמים] פלגתה פלגים.

ו. “לילה צועקים בקולם נועקים” (שם, שור' 67). המהדיר מעיר, שצ"ל: “נואקים”. לדעתי מתאים יותר “נזעקים” – נאספים.

ז. “להושיב יחידים מכסונכם ותנוח בת משולחת מכם” (עמ' 35, שור' 6). המהדיר השאיר שורה זו בלי נקוד, לסימן של אי הבנה. ואולי אפשר להגיה: “להושיא יחידו ממשפחתכם”. ובזה מובן כל הבית, שהם דברי אליעזר עבד אברהם למשפחת רבקה. “ותנוח בת משולחת מכם”, הכוונה, שרבקה תמצא מנוחה בבית יצחק. השווה ‘ומצאן מנוחה אשה בית אישה’ (רות א, ט).

ח. “בעלת בית. פוריה לשתול ברכתו בית” (עמ' 36, שור' 5). אין ספק שצ"ל: “בירכתי בית”. על־פי תהלים קכח, ג.

ט. “דעת לקח. וצלע מקוטרת כערכו לקח” (שם, שור' 11). המהדיר מפרש צלע מקוטרת “כלומר, אשה ששמה קטורה”. אבל המעיין ימצא שכל הפיוט מדבר על שרה ולא על קטורה, וגם ‘צלע מקוטרת’ הכוונה לשרה. ואולי מרומז כאן לדרשת חז"ל על הכתוב ‘ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי’ – אלו תלמידי חכמים (מנחות קי, א).

י. “עין בנוהר בסוף פקח” (שם, שור' 12). המהדיר נכנס בדחוקים. ולדעתי צ"ל: בנהר. ורמז בזה למסופר במדרשים, שאברהם לא ידע ששרה יפה עד שראה את בבואה שלה בנהר.

יא. “היפת תואר. וכבת אב נתאיו ותאר” (שם, שור' 14). המלים האחרונות בלתי מובנות. ואולי צ"ל: “וכבת אב ואחות תאר”. על־פי בראשית כ, יב.

יב. “אדון שמים. אות טוב הוא של שמים” (עמ' 40, שור' 2). אין ספק שבמקום “של” צ"ל: טל שמים.

יג. “אהבת יושב אהל. בהעתירו מאהל אל אהל” (עמ' 44, שור' 2). המהדיר מציין, כי בכתב־היד: “אהיבת”. ולדעתי צ“ל: אהובת יושב אהל. ורמז לרחל. ובמקום “בהעתירו” אולי צ”ל: בהעתיקו מאהל אל אהל.

יד. “ובינת שמו יוסף שמע” (שי“ן חרוקה ומ”ם פתוחה) (שם, שור' 18). לדעתי צריך לנקד: שׁמע (שי“ן חולם ומ”ם צרויה). ורמוז כאן לכתוב: ‘כי שמע יוסף’ (בראשית מב, כג).

טו. “והזריעה זרע באור זרוע. מולך על אחים ואיש זרוע” (שם, שור' 21). אולי יש כאן רמז לשני בני רחל, יוסף ובנימין. מולך על אחים – יוסף; ואיש זרוע – בנימין, על שם ‘בנימין זאב יטרף’.

טז. “קם נשא פניו והונו בא לפניו… רא… צר רעמו פניו” (עמ' 47, שור' 18). החסר צריך להשלים: [וכ]רא[ות] צר.

יז. “שמח כי שלל רב מצא. כי שומרו יצילו נמצא” (שם, שור' 6). צ"ל: וצילו. על־פי תהלים קכא, ה.

יח. “גזבר נאמן צוה לחמושים” (עמ' 72, שור' 237). לכנוי “גזבר נאמן” למשה, השווה בכורות ה, א. ולהלן, עמ' 120, שור' 10 “גזבר שולח אותם להושיע”, גם כן כנוי למשה.

יט. “טבררתי בשיח אזון ממרומיך” (עמ' 73, שור' 252). המלה הקשה “טבררתי” אפשר אולי לפרשה מלשון “טברירי”, המובאת בערוך בשם הפסיקתא, ופירושו “ציד”. והכוונה כאן, שהוא צד או נצוד על־ידי השיח. ואף שלפנינו יש נוסחאות אחרות בפסיקתא (השווה פסיקתא דרב כהנא, מהדורת בובר, פסקא ביום השמיני עצרת, הערה לו, דף קצא, ב; ערוך השלם, ערך טברירי). אבל לפני הפיטן היתה גרסת הערוך.

כ. “באו כמו היו מיתנות” (עמ' 76, שור' 299). המהדיר כותב: “נ”ל שצ“ל מישנות, כלומר כמו מקדם”. ולדעתי צ"ל: “מותנות”. מלשון תנאי, כלומר, מותנה מראש.

כא. “כורעים לעבדו מלאכים” [נועדו] (עמ' 122, שור' 3). כן צריך להשלים, על־פי תהלים מח, ה.

כב. “גאל בכחו דגליו מיעזרים” (שם, שור' 3). דוידזון כותב: “יעזר היתה עיר תחת יד האמורי (במדבר כא, לב) ומשתמש הפיטן בשם זה ככנוי לאומות העולם”. ולדעתי צ"ל: מיד זרים.

כג. “כלם על צואריהם דגלינו ירושון” (עמ' 136, שור' 100). במקום “דגלינו ירושון” צ"ל: רגלינו ידושון.

כד. “ובשני עמודים הזכועים” (עמ' 141, שור' 7). המהדיר מפרש: שני עמודים משה ואהרן, פועל ‘זכע’ לא ידוע ומציע הצנועים. לדעתי צ"ל: הצבועים. ושני עמודים מרמזים על עמוד אש ועמוד ענן, שיש להם צבע ידוע.

כה. “מתוקים חכך אשר מאמרו נעשה” (שם, שור' 2). דוידזון כותב: “מתוקים חכך בלתי מובן לי”. ונראה שצ“ל: מתוקים חכו. על־פי שיר השירים ה, טז, והוא כנוי להקב”ה.

כו. “קראו עיר תימני” (עמ' 150, שור' 47). תימני רמז לתימן, אחד מאלופי בני עשו, בראשית לו, טו.

כז. “נע[ה ר]אש חפוה נדרכה” (עמ' 151, שור' 8). למלים “נעה ראש” אין שום מובן, גם אינו מתאים לסוף החרוז “חפוה נדרכה”. לכן נראה לדעתי, שבמקום אות א שבמלה “ראש” צ"ל ח, והחסר להשלים כך: “נע[לה ת]חש”, מלשון הכתוב ‘ואנעלך תחש’ (יחזקאל טז, י). ולזה מתאים בתור דבר והפוכו, סוף החרוז.

כח. “נבואות יונה להעל… יאיה” (עמ' 186, שור' 20–21). נראה שצ"ל: נבואות יונה להצל [נב]יאיה.

כט. אמרתי לשומרי פתח אל מציל ופודה

התעשתו לפדותי מפתח צודה (עמ' 193, שור' 41–42). פתח הראשון על שם ‘לשמר מזוזות פתחי’ (משלי ח, לד); פתח השני על שם ‘לפתח חטאת רבץ’ (בראשית ד, ז).

ל. וענה… ברב ע…ן [וע]רך

כל מאמרך אעשה לשם [י“י אלהיך] (עמ' 197, שור' 13–14). המהדיר לא העיר כלום. ההשלמה האחרונה אינה לפי החרוז. ונראה לי שצ”ל:

וענה [העבד] ברב ע[ני]ן וערך

כל מאמרך אעשה לשם [י"י המבורך].

על התקון “ברב ענין”, כבר עמד אברונין, מזרח ומערב, כרך ג‘, עמ’ 428.

לא. ידמוהו לירח בהלו ובו עת עז ברדתו יד ימינו

ומאין למטרות עז בדעתו בעת תתו ולסהר כהונו (עמ' 217, שור' 68–69). את המלים “ולסהר כהונו” השאיר המהדיר בלי נקוד ובלי הערה. לדעתי צ"ל: בהונו–בהנו. והכוונה, שאת יד ימינו מדמים לירח, ואת “בהן” ידו מדמים לסהר.

לב. “וספרי הבוז לגאיונים” (עמ' 220, שור' 3). המהדיר כתב: “לא ידעתי למה הוא מכוין”. לדעתי הכוונה היא לספרי וכוחים נגד מינים וקראים.

לג. “עד תמכיר דברי אלקים חיים בבגדי תלויים” (עמ' 222, שור' 37). דוידזון מציע “בבגדים טלואים”. ולי נראה, שמרמז לציצית, שהם דברי אלקים חיים התלויים בבגדים.

לד. “בנו פל ישימהו י”י כאילנא בלי מים נטועה" (עמ' 232, שור' 11). המהדיר כותב: “בנו פל, כלומר בנו פלוני, המשורר לא חפץ להזכיר את שם האיש בפירוש”. ולדעתי נראה, שבמקום הב' צ"ל כ וצריך לצרף שתי המלים ביחד ולקרוא: כנופל.

לה. “ונדי תגע למתכנתה” (עמ' 239, שור' 65). למלה “ונדי” אין פירוש. והמהדיר הודה שאינו יודע לתקנה. ואולי צ"ל: עדי תגע.

לו. “ויקרא בביתו מרוע רחבות” (עמ' 269, שור' 11). המהדיר כותב, שהכוונה אינה ברורה. ולדעתי, הכוונה היא, כי מאימת החוטפים (שודדים או מחלה, לא ברור) היה רע ברחובות, וקראו ולמדו בבתים ולא הלכו לבתי כנסיות, ועל זה הוא מקונן גם בבית הבא: דלו משכימי קום מאחרי וכו'.

לז. “שימו כצאן לבן ובתם רעהו” (עמ' 313, שור' 28). לדעתי צ"ל: וכתם. וזה כנוי ליעקב שרעה צאן לבן.

לח. “זאת אם תקווה רקת וצר ביטו” (שם, שור' 38). מלבד הנמוקים שכתב המהדיר להזכרת הערים רקת וצר, יש בזה גם רמז לכתוב: ‘והבטת צר מעון’ (שמואל־א ב, לב).

לט. “וגדל בה עדי גילה חבו ונשתרר עלי כל מערכה” (עמ' 317, שור' 8). לדעתי צ"ל “גילה מסכת”, מלשון “דוד גלי מסכתא” (עירובין נג, א).

מ. “ומזבח ומדותיו ושלחן וכל כליו ועיין המפכה” (שם, שור' 20). לדעתי רמז “ועין המפכה” למעין היוצא מבית קדשי הקדשים, שעליו נאמר “מים מפכין עתידין להיות יוצאין מתחת למפתן הבית” (יומא עח, א) והשווה יחזקאל מז, ב.

מא. “דתורים ריש אכוליה… כא” (שם, שיר' 24). ראוי להעיר, שמקור הדברים הוא המאמר “יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא” (יומא נג, ב). ולפי זה אפשר להשלים החסר: [כר]כא.

מב. את המקומות החסרים בעמ' 320 אפשר להשלים כך:

חצצים [וחי]צים ישברון טוחנותיו (שור' 8).

סוחף ומ[טר] יפקפקון חלונותיו (שור' 15). השווה משלי כח, ג.

עוקר [ונו]קר יפרפרון עצמותיו (שור' 16).

שרביטים ושוטים י[ניפון] מרגלותיו (שור' 21). השווה ישעיה י, טו.

א. ידיעות המכון, כרך א

ה“מכון לחקר השירה העברית” מיסודו של ז' שוקן ובהנהלתו של ח' ברודי, אחרי שעברה עליו תקופת ההכנות, התחיל לפרסם מפרי עבודתו. לפי התכנית עמד לצאת ראשונה כרך מוקדש לשירי משה בן עזרא, אך גמר הדפסת הכרך נתאחר ויצא אחיו השני לפניו. לפנינו קובץ הכולל פיוטים ושירים חדשים מפיטנים שונים. הטכסטים מנוקדים ומבוארים בכשרון וטעם. לכל קבוצת שירים בא מבוא מקיף בסגנון קצר ומדויק. בראש הקובץ מאמר קצר ממיסד המכון, ה' שוקן, על הנמוקים שגרמו ליצירת המכון. ברודי במאמר מיוחד מבאר מטרת המכון, סדר עבודתו ומפרט העבודות שכבר הספיקו לעשות במשך זמן קיומו הקצר של המכון. מתוך מאמריהם של שוקן וברודי ומתוך העבודות לדוגמא שלפנינו בקובץ זה, מתברר שהמכון נגש לעבודה כבירה וחשובה בשיטה וסדר קבוע מראש: לאסוף ולרכז כל החומר שבדפוס ושבכתבי־יד שיש להם קשר עם השירה העברית, לחקור ולסדר את החומר ולהפיצו ברבים בצורה מעובדת. אין ספק שעבודת המכון תביא פרי ברכה לשירה העברית, יתפרסמו שירים בלתי ידועים, יתגלו דרכי השירה והפיוט ותולדות הפיטנים והמשוררים. יש רק להצטער על שהמכון בחר לו לשפתו הרשמית את השפה הגרמנית, ובהתאם לזה סדרו גם דפי הטכסט העברי משמאל לימין… הבה נקוה שעם העברת המכון לארץ ישראל יתוקן המעות הזה.

ברודי נתן לנו קבוצה של מח שירים משירי טדרוס אבו אלעפיה, שהם הוספה לדיואן של ר' טדרוס ההולך ומתפרסם בצורה מעובדת על־ידי דוד ילין בשם “גן המשלים והחידות”. הערותיו של ברודי מענינות ומחכימות, גם המבוא הוא מועט המחזיק מרובה. והנני לציין כאן איזה הערות לשירי טדרוס.

א. “יש לאל ידך, אני עבדך… העלי” (שיר 1, שור' 5). החסר בין “עבדך” ו“העלי” יש להשלים במלת “על” המתאימה לענין ולמשקל.

ב. איך יוכל בן־איש עלות על־מעלה

זאת אשאל תמיד, אבל לא־אשאלה (שיר 3, שור' 24–25).

לכאורה “אשאל” ו“לא־אשאלה” הם הפכים. לכן נראה לפרש: אשאל במובן אשאף והכוונה: אני אשאף תמיד לעלות מעלה, אבל לא אשאל איך עלה “הרב” מעלה.

ג. “אחד כרעי לב יצוד ויטרף” (שיר 4, שור' 4). ברודי השאיר המלים “אחד כרעי” בלא נקוד והוא מציע לקרוא: אחי כרעי. לדעתי השתמש כאן המשורר בבטוי התלמודי “אחד כרעא” (ברכות ז, א, ועוד), שמובנו עמידה חטופה על רגל אחת, וכאן הכוונה שהספיקה לצוד ולטרוף את לבי פתאום בזמן שעמדתי אחד כרעי (צורת הנקוד לשם החרוז).

ד. “עם דל ומיד אח זר פדני” (שיר 7, שור' 3). ב“אח זר” יש קלמבור יפה לאכזר.

ה. “הבלי עם זללי” (שם, שור' 8). למלת הבלי מציין ברודי “הבלי הגויים”. יותר נראה לקרוא: “חבלי” תחת “הבלי”.

ו. “ספרו־נא איך לביא תהיה טרף לבכרה” (שיר 8, שור' 2). ברודי הוסיף המלה “בכרה” מדעתו, כי בכתב־היד נשארה האות ל בלבד. בתור נגוד ל“לביא” מתאים יותר להשלים את החסר במלת “גורה”: ספרו־נא איך לביא תהיה טרף ל[גורה].

ז. “לענן ידו ואורו תמהו כל הנחלים” (שם, שור' 19). לדעתי תחת “תמהו” צ"ל “כמהו” מלשון ‘כמה לך בשרי’ (תהלים סג, ב).

ח. “חסין יה אמת מאציל, אדמה קראך אצלי” (שיר 11, שור' 17–18). ברודי מנקד אדמה ובהתאם לזה הוא מציע “קראתך” תחת “קראך”. לדעתי אפשר לנקד אדמה (מ"ם סגולה), והכוונה, אדמה שחסין יה אמת מאציל קראך אציל. וידידי א' אברונין מציע להשאיר הניקוד אדמה ומפרש: חסין יה קראך אציל אדמה. השווה ‘מאציליה קראתיך’ (ישעיה מא, ט) והמשורר כתב “אדמה” תחת “ארץ” שבכתוב לשם המשקל.

ט. “אאנחה בנדדכם אבל כן ישמח משנאי רן אפצחה” (שיר 15, שור' 14). צ"ל: פן ישמחו משנאי. השווה שמואל־ב א, כ; תהלים לח, יז.

י. “הן צעיר ימים לו ובן ישיש” (שיר 24, שור' 14). ברודי מנקד “ובן” ותחת “הן” הוא מציע “כן”. ומפרש, שמדובר כאן בשבח בנו של “הרב”. לדעתי יש לנסח ולנקד כך: חן צעיר ימים לו ובּן (בּי"ת חרוקה) ישיש. והכוונה, יש לו חן של צעיר ושכל של ישיש, ועל “הרב” בעצמו הוא מדבר ואין כאן כל זכר לבן הרב.

יא. “דמה בקומה ושד בין אחים, עץ נחמד בו שני תפוחים” (שיר 44, שור' 3–4). ברודי מפרש “בין אחים” כמו “בין אחיות”. לדעתי פירש המשורר ‘בין אחים יפריא’ (הושע יג, טו), מלשון ‘ותרעינה באחו’ (השווה רש"י, ר' יוסף קרא, ר' אברהם אבן עזרא, ר' אליעזר מבלגנצי – הושע, שם) והוא מדמה את העפרה לעץ נחמד העומד באחו ובו שני תפוחים.

יב. “על סוסיו יום במלחמה דקר” (שיר 48, שור' 14). ברודי מפרש, שהוא דקר את סוסיו בברזלים שבנעליו כדרך הרוכבים. יותר נראה, שהכוונה לדקירות אויביו ברכבו “על סוסיו”.

*

שירמן פירסם כמה דברי שירה מפיטני העיר אוטרנטו ו“מחברת הטנא” לאחיטוב הרופא מסיציליה. במבוא נתן סקירה על פיטני איטליה הדרומית ואוטרנטו בפרט (אגב: התעודה בעמ' 99 נדפסה מחדש על־ידי יעקב מן בספרו Texts and Studies (חלק א, עמ' 24) בשנויים הראוים לתשומת לב) ועל משוררי סיציליה.

והנני רושם כאן איזה הערות לשירים שפירסם שירמן.

א. אבליל אלף שמני

מכמס סלת רנני (ע' 109, שור' 1–2).

שירמן לא עמד כראוי על כוונת הדברים, כי נעלם ממנו שהם מיוסדים על דברי המשנה: “תקועה אלפא לשמן” (מנחות פ“ח מ”ג) ו“מכמס… אלפא לסולת” (שם, מ"א), הגירסה “מכמס” נמצאת במשנה שבמשניות, וכיון שהיא נמצאת גם בערוך, ודאי היתה ידועה לפיטן איטלקי.

ב. “דוייל ידיו סויים” (שם, שור' 13). כדאי לציין מחז"ל: מדויל ידיה משתלים (פסחים כח, א).

ג. “מלבלבים מתוך כרסימו” (עמ' 110, שור' 38). אפשר שלמעתיק נתחלף צ בל' ופ' בב‘. ותחת “מלבלבים” צ“ל “מצפצפים” וזה מתאים ל”מקרקרין" שבעמ’ 114, שור' 120.

ד. “נסים בבזז וכיסוף” (עמ' 111, שור' 55). שירמן השאיר המלה “בבזז” בלי ניקוד. ואפשר שצ"ל: בבוז וכיסוף.

ה. “זבוד יד ופרזון” (עמ' 119, שור' 195). אולי צ“ל: “זבול יה”, כנוי לבית המקדש בהתאם ל”נוה קדשך" שבשורה שלפניה, ו“פרזון” כנוי לירושלים, על־פי זכריה ב, ח.

ו. “יגורו משתו לרעך” (שם, שור' 204). כדאי לציין הפסוק איוב מא, יז.

ז. “דומה למת נטמן” (שם, שור' 208). בהאם לחרוזים “נשען” ו“כנען” צ"ל כאן “נטען” ולא “נטמן”.

ח. “בצמא וברעב ארבעתים” (עמ' 141, שור' 3). “ארבעתים” במובן הרבה. השווה שמואל־ב יב, ו.

*

זולאי פירסם כאן קרובה לחנוכה מר' פינחס הכהן. בפיוט זה יש כמה רמזים למנהגים בלתי ידועים בהלכות חנוכה, וכפי הנראה נהגו כן בארץ ישראל, אבל אין כאן המקום לעמוד על הפרטים. ואציין כמה הערות על הטכסט.

א. “וזה מעשה המנורה הודעתה לקבע” (עמ' 163, שור' 11). זולאי פירש “לקבע” כמו “וקבעת”, אבל אפשר שהכוונה: מעשה המנורה קבוע לדורות. השווה רמב"ן, במדבר ח, ד, שכתב: לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה.

ב. “חשוק בהדלקה לבל יעשה תססים” (עמ' 165, שור' 28). זולאי השווה “תססים” ל“התיזה צרורות”. כדאי היה להביא דברי המדרש “התחילה הארץ תוססת אש” (בראשית רבה, פרשה עז), וזה מתאים לטעם פסול שמנים הנמצא בגמרא “מפני שהוא עף” (שבת כו, א).

ג. “טעון ברכה בקיבוע עמיסתו” (שם, שור' 29). זולאי מפרש “עמיסתו” מלשון “עמס”, לדעתי צ"ל: עססיתו=עששיתו. וגם בגמרא נמצא הכנוי עששית למנורה של חנוכה (שם כג, א).

ד. פורשות מאורו ואורגות וטוות

צוות ואם מט עיקומו אותו להשוות (עמ' 116, שור' 38). למלה “צוות” אין כל מובן. ואולי נשמטה אות פ וצ"ל “צופות”. והכוונה: הנשים מתרחקות מהנרות כשעוסקות במלאכתן כדי שלא יהנו מאורן, אבל מרחוק הן צופות אם הנרות דולקות כראוי.

ה. “נר חסר סמוך מלהדליק כי אם מלא” (עמ' 167, שור' 47). למלת “סמוך” אין כל מובן כאן. ואולי צ"ל “סטה” – נר חסר סטה מלהדליק – כי אם מלא.

במבוא מפרט זולאי כל הפיוטים של ר' פינחס הכהן וכן כל הפיוטים לחנוכה מפיטנים שונים. בנוגע לר' פינחס קבע את שם אביו יעקב ואת שם בנו אלעזר, גם את שם בת בנו: אסתר ובעלה.

בנוגע לפיוטי ר' פינחס, כדאי לציין גם את הפיוט “אדון כנגלה משמי גבוהים”, שזולאי בעצמו פרסמו ב־Zur Liturgie der Babylonischen Juden (שטוטגרט 1933), עמ' 36, והמשכו בעמ'

1. בפיוט זה נמצא מרומז האותיות “פינח” מהשם “פינחס” ובמקום שצ"ל האות ס נמצא הפזמון:

יצלצלו וישוררו עזורים סגולים הם מיושרים

פוצחים רנן וזמר בהידורים כשירת שיר השירים.

זולאי (עמ' 87) מצא כאן מרומז השם “יוסף”, והחליט שפזמון זה שייך לפיוט אחר, וכאן חסר הפזמון האחרון, שהתחלתו באות ס, כדי להשלים השם פינחס. לדעתי יותר מתקבל על הדעת לשער, שנתחלפו כאן השורות, וכך צ“ל: “סגולים הם מיושרים יצלצלו וישוררו עזורים”. לפי זה יש לפנינו את השם “פינחס” במלואו ו”יוסף" איננו.

ב. ידיעות המכון, כרך ה

ר' לוי בן אברהם בן חיים, מחבר ספר “בתי הנפש והלחשים”, שהמאמר הראשון ממנו מתפרסם כאן ע“י ישראל דוידזון ז”ל, היה מן הנרדפים על־ידי הרשב“א בתקופת המלחמה נגד הפילוסופיה, אך גם מכבדים ומעריצים היו לו, והם העידו על גדולתו בתורה, וכי הוא “מדקדק כל דקדוקי סופרים, ומעריב ומשכים והולך בארחות טובים ודרך צדיקים”. אבל גם מכבדיו הודו ש”אין אדם יורד לסוף דעתו".

מספריו הכי נכבד ספרו “בתי הנפש והלחשים” הכתוב כולו בחרוזים המסיימים בהברת “רים”. הספר כולל יותר מאלף ושמונה מאות בתים מחולק לעשרה מאמרים, כל מאמר מטפל בנושא מסוים. על טעם שם הספר כותב המחבר בהקדמתו “להיות כונתם לדבר על אמתת הנפשים ולחשי הבורא ושמותיו הקדושים וכו'”. אבל למעשה הוא מטפל ברוב החכמות הידועות בזמנו.

מהספר נמצאים העתקות שונות בכתבי־היד של אוצרות הספרים. וכבר טפלו בהם חכמים שונים. ביבליוגרפיה עשירה על ר' לוי וספריו פרסם ישראל דוידזון במחברתו Levi Ben Abraham Ben Hayyim (הוצאה מיוחדת מהרבעון Scripta Mathematica לחדש ינואר 1936).

מגוף הספר נתפרסם עד עתה בדפוס, ההקדמה וסיום הספר על־ידי שזח“ה ב”אוצר הספרות" (שנה ג, עמ' 19–24). המאמר השביעי נתפרסם על־ידי דוידזון במחברתו הנ“ל. וכעת מונח לפנינו המאמר הראשון בעיבודו המצוין של דוידזון. המאמר מטפל “בתקון מדות הנפש ובהצעות המישרות השכל אל ההצלחה”, וכולל 254 בתים. ב”מבוא" מפרסם דוידזון כמה ידיעות והערות חדשות בנוגע להמחבר וספרו שאסף אחרי פרסום מחברתו הראשונה.

רצוני להעיר כאן ביחוד על ענין מספר הבתים שבספר. דוידזון רואה בזה “ענין מסובך”, ובא לידי מסקנא: “שאי אפשר לומר בודאות גמורה מה היה מספר הבתים של השיר הזה עד אשר נבדוק ונבחון שאר כתבי היד וכל מאמר ומאמר בבדיקה חריפה. ומלאכה זו אני מוכרח לדחות לימים הבאים” (עמ' ו).

לדעתי, אין כל תקוה לברור נוסף בענין זה על־ידי בדיקת יתר כתבי־היד כי לפי החומר שמסר לנו דוידזון יש הבדלים בין כתב־יד לכתב־יד, עד שבכתב־יד נויבויר חסרים יותר משלש מאות בתים. וברור הדבר, שהמעתיקים הרשו לעצמם להשמיט בכוונה את הבתים שלא מצאו חן בעיניהם, מספר קטן נשמט אולי גם בשגגה. הם גם הרשו לעצמם להעביר בתים ממקום למקום וממאמר למאמר. לעומת זה, אם נשים לב כראוי לסמנים שנתן המחבר למספר הבתים, נוכל כבר עתה לפתור את השאלה.

המחבר נתן בהקדמתו סימן כללי למספר כל הבתים שבספר וסימן מיוחד לכל מאמר ומאמר, ולכאורה יש בענין זה סבוך כפול: בנוגע לסימן הכללי, אנו מוצאים שינוי נוסחאות. בכתב־יד אחד כתוב: “מפקד כל הבתים קבועים אלף ושמנה מאות וששה וארבעים סימן להם קשר בתי הנפש והלחשים”, ואילו בכתב־יד שני אנו מוצאים: “מפקד כל הבתים קבועים אלף ושמנה מאות וחמשים סימן להם קשרי בתי הנפש הלחשים”. ובנוגע לסימנים שבכל מאמר, יצא הסך הכל, לפי הרשימה המפורטת שסידר דוידזון, 1844, מספר שאינו מתאים אף לאחת הנוסחאות של הסימן הכללי.

אבל נחזי אנן. הסימן למאמר הששי הוא “קול ה' בכ”ח“. דוידזון חשב שמספר הבתים במאמר זה הוא 28 כמספר “כ”ח”, אבל לדעתי מספר הבתים במאמר הששי הוא 30 כמספר כל המילה “בכח”. יוצא שהסך הכל של כל הסימנים הוא 1846, בדיוק כמספר הכללי בנוסח א. ומכאן שזהו הנוסח הנכון.

יש להביא עוד ראיה שזה הנוסח המקורי, כי בסימן שלו “קשר בתי הנפש הלחשים”, נשאר שם הספר בצורתו הנכונה, מה שמתאים גם למקור השם (ישעיה ג, כ). הוספת המלה “קשר” הוא לדעתי רמז לדברי התלמוד (בבא מציעא כג, ב) “קשר סימן”. לעומת זה בנוסח השני, “קשרי בתי הנפש הלחשים”, נשתנה שם הספר.

אפשר גם להבין איך נוצר הנוסח המשובש. המחבר אחרי כתבו כל הספר רצה לשנות הנוסח בארבעה בתים ורשם הנוסחאות החדשות על הגליון. אחד המעתיקים חשב שהבתים הנמצאים על הגליון הן הוספות והכניסם בפנים הספר. כשעשה חשבון הבתים מצא בסך הכל 1850. בהתאם לזה תיקן את המספר הכללי שבהקדמה, ואת הסימן תיקן על־ידי השמטת הו' ממלת “והלחשים” והוספת י למלת “קשר”, ויצא הסימן “קשרי בתי הנפש הלחשים”, אך קל להכיר שאין זה הסימן המקורי.

ג. ידיעות המכון, כרך ו

ראש המכון המנוח ברודי ז“ל נתן בכרך זה אוסף “משירי רבי אברהם אבן עזרא שלא נדפסו”. האוסף כולל מ”א שירים. ברודי מכנה קבוצה זו “אוסף א'”, וקוה לתת עוד אוספים כאלה. גם הביאורים לאוסף א' השאיר לאוסף השני. ובינתים הלך לעולמו והעבודה נשארה בלתי שלמה.

א"מ הברמן אסף “פיוטי רבינו ברוך בר שמואל ממגנצא” והוסיף מבוא והערות, שהשקיע בהם עבודה רבה.

מ' זולאי נתן מחקר חשוב ב“עיוני לשון בפיוט ינאיי, בצרוף מקבילות מפיוטי שאר הפייטנים”. המחקר חשוב הן להבנת הפיוטים והן לתולדות הלשון.

חיים שירמן נתן בכרך זה “סדר שלישי” מהסריה של מאמריו שכבר נתפרסמו לשבח, בשם: “המשוררים בני דורם של משה אבן עזרא ויהודה הלוי”. כפי הנראה זהו הסדר האחרון מסריה זו. לכן צורף: “מפתחות לכל סדרי המאמר”.

הנני רושם כאן כמה הערות ותיקונים שעמדתי עליהם מתוך קריאה:

א. עמ' סא שור' כא. “ועם לשמך יוצרו, תהלתך יספרו”. במקום יוצרו צ"ל: “נוצרו”.

ב. שם, שור' כח. “לדוש שתי עורם”. המו"ל העיר “אין בידי לפרש”, ולי נראה שצריך לנקד “שתּי” (תּי"ו צרויה). ויש כאן רמז לשתי העורות, עור המילה וקרום הפריעה.

ג. שם, שור' לד. “גדולה היא הטמונה, עפר יעקב מי מנה”. המו"ל פירש: “המצוה הטמונה ומכוסה בישראל”. אך ברור שהפיטן רמז כאן למסופר בפרקי דר' אליעזר (פרק כט), שבני ישראל טמנו את ערלותיהם בעפר המדבר, ועליהם אמר בלעם “מי מנה עפר יעקב”.

ד. עמ' סב, שור' ט. “ועל פתח בית אביה לשפחות זה נסתמה”. במקום “זה” צ“ל: “זו”. ויש לשער שבמקום “נסתמה” צ”ל: “נכתמה”, על־פי ירמיה ב, כב.

ה. עמ' סג, שור' יט. “שדכנים לה אמצא בזכות מוריה”. אולי צ"ל: “בזכות הוריה”.

ו. עמ' סו, שור' מא. “הוציא ממנה מיני אף יבחושים”. המו"ל מתקשה במלה “אף”. ואפשר שהפיטן זכר דברי התלמוד (חולין סז, א) “ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין”. ובמקום “לרבות” כתב “אף”. המלה “מיני” נראה למיותרת.

ז. עמ' פה, שור' מה. “להרבות המשלחת”. השווה קדושין (נז, א) “כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת”.

ח. עמ' רעד, שור' ג. “לכן גרשם לדורות המתחדשים”. אולי במקום “גרשם” צ“ל: “נרשם”. ו”לדורות המתחדשים" הכוונה, שנרשם לזכרון לדורות הבאים אחריהם.

ט. עמ' רעו, שור' טז. “אחיך ודודיך בעולם…”. את המלה “בעולם” השאיר המו"ל בלי נקוד. ואולי יש לנקדה “בעוּלם” (=בעלם). ואת המלה החסרה אפשר להשלים: [הדריכנו], בהתאם לחרוז. והשווה שופטים כ, מג.

י. שם שור' כב. “בעינם לא ראינו”. ברור שצ"ל: “בעיננו” (נ' ו' נשתבש ל“ם”) ומקור המליצה בתענית כד, ב.

יא. עמ' רעז, שור' יג–יד. נראה שבמקום “ניב” צ"ל: “ניבי”. ובמקום “דמעי” (עי"ן פתוחה) יש לנקד “דמעִי”.

יב. עמ' רפב, שור' כח. “ועד־מה לא יבכון, חוצה הן אראלם”. השווה ישעיה לג, ז, וברור שצ"ל: “ועד (=ועוד) מר לא יבכון”.

יג. עמ' רפט, שור' ג. “ובין אשליך תעלה כעל־עין”. המו“ל כותב: “המליצה מוזרה קצת”, אך השווה “בן פרת… עלי עין” (בראשית מט, כב), ונראה שהמלה “בין” כאן אינו אלא כתיב מלא מהמלה “בן” שבפסוק הנזכר, ו”אשליך" הוא אשל=אילן.

יד. שם. “ברום קולך כרמי את עלי קין”. המו“ל כתב שאינו יודע לפרש. ונראה שצ”ל: “הרום קולך כדמי את עלי קין”. והשוה “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה” (בראשית ד, י).

טו. שם שור' ד. “והתר כלא האחת האהובה, באהבת כלולותיה ושבה”. במקום “והתּר” יש לנקד: “והתּר” (ה"א שרוקה), ובמקום “ושבה” צ"ל: “ישבה”, והכוונה, שיתיר מהכלא את זו שישבה בכלא באהבת כלולותיה.

טז. שם שור' ט. “ונכון יהי הר ציון בהרים, ועדיו יהירים רצים כמהירים”. בפנים נדפס “עדיו” והמו"ל מפרש כאילו היה כתוב “עריו”. והנכון “עדיו” שבא כאן במקום “אליו” שבישעיה ב, ב.

בין הקטעים השונים של כתב־יד הספריה הלאומית והמכללית בירושלים (Hedr. 8°, 61), שנתפרסמו על־ידי מר דוד ילין, במאמר מיוחד בשם “ירושלים היהודית לפני שלש מאות שנה” בקובץ “ירושלים” המקודש לזכר המנוח אברהם משה לונץ (הוצאת “דרום”, ירושלים תרפ"ח) – נמצא (עמ' פא) גם הקטע הבא שהוא התחלת שיר בן תשעה בתים:

חרוזי פז רבידי צוארונים פניני שיר יפיחון קנמונים

שאלות מזלות כטל בשמים באורם חפרו שמש מעונים

צניפי טורים דמות עיני עדינה כחולות על יפי פנים לבנים.

ילין מציין שהשיר נכתב “בעברית צחה ובמשקל”. הקטע שלפנינו משקלו לקוי וגם הסגנון זקוק לתקונים. אך על זה נעמוד להלן.

השיר אינו ידוע לנו ממקום אחר. אבל ראה זה מצאתי: מחבר השיר שלפנינו השתמש בחרוזי־שיר של משורר קדמון, ושירו אינו אלא חקוי. עד כמה החקוי מוצלח – קשה לדון על־פי הקטע שלפנינו. ורק לכשיתפרסם כל השיר תהיה אפשרות של הערכה.

בדיואן של המשורר טודרוס הלוי אבואלעאפיה, שהיה נעלם במשך כמה דורות, ונגלה רק בזמן האחרון, ויצא לאור על־ידי ד“ר משה גסטר בצורה פקסימילית מכתב־ידו של מר שאול מהונקונג בשם “גן המשלים והחידות” (לונדון תרפ"ו) – נמצאה חליפת־שירים בין טודרוס הלוי ובין משורר בלתי־ידוע מבני דורו, יוסף אל־קרוי. השירים הללו נתפרסמו מחדש מנוקדים ומבוארים ע”י חיים ברודי בהרבעון “הצופה לחכמת ישראל” (שנה יד, חוברת א, בודפסט תרפ"ח).

טודרוס כתב ליוסף אל־קרוי שיר המתחיל:

צבית חן חבצלת שרונים / אשר ריחה כריח קנמונים

ופניה כשחר עת עלתו / ואור לחיה כאור שמש מעונים

שפתיה כגחלי־אש אדמים / ושניה כמו ברד לבנים

(דיון סי' קפו, הצופה שם עמ' 5).

ויוסף אל־קרוי ענה על השיר הזה בשיר המיוסד על חרוזי השיר שקבל¹ והתחלתו:

חרוזי דר רבידי צורונים / פניני שיר יפיחון קנמונים

משלים נוזלים כטל בשמים / יריחון מנשיאיהם מעונים

צניף טורים דמות עיני עדינה / כחולות על־יפי פנים לבנים.

(דיון סי' קפז, הצופה שם עמ' 6).

טודרוס חזר והשיב בשיר חדש המיוסד על אותם החרוזים:

ארנן עם חבצלת שרונים / ואשתעשע בריח קנמונים

ואשמח באשישתי אשר מול / מאורה חפרה שמש מעונים

ואשתה עם צבית־חן לבבות / אהבוה כאהבת אב לבנים

(דיון סי' קפח, הצופה שם עמ' 7).

מההשואות הללו אנו רואים באופן ברור, שהמשורר של השיר “חרוזי פז רבידי צוארונים” לקח ליסוד שירו את השיר “חרוזי דר” של יוסף אל־קרוי. ובחרוזים ידועים השתמש גם בשיריו של טודרוס, כמו בקטע שלפנינו. החרוז “באורם חפרו שמש מעונים” מתאים לחרוז “מאורה חפרה שמש מעונים” בשירו השני של טודרוס.

על פי ההשואות הללו אפשר גם לתקן את השגיאות שנפלו בקטע שלנו כדי שיתאים למשקל. במקום “שאלות מזלות” צ“ל “נוזלות”. במקום “חפרו שמש מעונים” צ”ל “חפרה”. במקום “צניפי טורים” צ"ל “צניף”.

ב“פיוטים” שפרסם ד"ר אשכלי מתוך כתבי־יד (“מזרח ומערב” כרך ג, עמ' 434) ישנם כמה מקומות משובשים וקשי־הבנה ולכן אמרתי להעיר על אחדים מהם.

בראש הפיוט “אפצח שיר מהללי' לאפייה דבי עלאי”, צריך להגיה “לאריה דבי עלאי”, וזהו תואר־כבוד ידוע שמקורו בתלמוד (חולין נט, ב).

שם, בחרוז המתחיל “הוא”: “מפרש ומחבר ארבעה טורי”. אשכלי חשב, שהכוונה היא שר' אברהם אזולאי, שלכבודו חובר הפיוט, פירש את ארבעה טורים לר' יעקב בן הרא“ש. והתפלא שלא נמצא ספר כזה בין ספרי אזולאי, ונכנס בדחוקים. אולם, לדעתי מרמז כאן הפיטן לספר “קרית ארבע” לר' אברהם אזולאי, הכולל ארבעה ספרים. השווה שם הגדולים להחיד”א (חלק ב, אות ק, מס. 108) והפיטן השתמש במלת “טורי” לשם החרוז, שבו חתם כל בית מפיוטו זה, ומורי־אשרי־טורי.

שם בחרוז המתחיל “משמע”: “לבש בר לבש מדה. כענינותא לי וורדא”. אין לזה כל מובן, לדעתי צ“ל “לבש בד לבש מדה” על שם הכתוב “ולבש הכהן מדו בד” (ויקרא ו, ג); והשווה המאמר “מאן דלביש מדא ילבש מדא” (ברכות כח, א). וכן צ”ל “כעינוניתא דוורדא”, על־פי התלמוד (חולין מז, א). בסוף חרוז זה חסרה איזו מלה, כדי להשלים גם חרוז זה, כיתר החרוזים, בהברת “רי” ואולי צ"ל במקום “ומביא” – “ומבריא”.

בפיוט לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, בחרוז המתחיל “נעמן”, צ"ל במקום “רך ושיב(?)” – “רך וטוב”, השווה בראשית יח, ז.

שם, בחרוז המתחיל “באר”: “בראשית כשבעים… נחמדים מפנינים”. צ"ל “בראשית בשבעים [פנים] נחמדים מפנינים”. וידוע שספר תקוני זהר כולל שבעים תקונים על בראשית.

הפיוט “אלי וגואלי, הקשיב ושמע קולי” ליעקב אדהאן, כבר נדפס כמה פעמים. השווה אוצר השירה והפיוט, אות א מס. 4942.

¹

עמ' רי (5): “והמת לא יברח וביתו לקבורה”. לדעתי צ"ל: מביתו לקבורה.

עמ' ריב (9): “כלי מלח תפל ויבול הר נופל”. צ"ל: בלי מלח תפל. על־פי איוב ו, ו.

שם שורה 25: “ובו עושה חברה”. בראדי התקשה בבאורו ולדעתי צ"ל: וכי עושה חבורה. וידוע שכמה מפרשים פירשו “כי” (ישעיה ג, כד) מלשון “כויה” (השווה רד"ק שם).

¹

עמ' 6. הסימן “יוסף הקטן מארדי” מרומז ארבע פעמים ולא שלש כדעת המו"ל, והפעם הרביעית נמצאת בצלע השלישית של כל בית: מיחדת, מועדת, מסלסלת מפארת וכן הלאה. על־ידי תשומת לב לסימן זה יתברר, כי בשורה 7 חסרה מלה המתחלת בפ', ויש להשלימה במלת “פאר” או “פדות”.

עמ' 7. המו"ל התקשה בכוונת הכינוי “קורא הדורות”. לדעתי שיעור הבית הוא כך: מקדשת בבור כליות. קורא הדורות קובע נשיות ורוקע עליות. וכן הוא בבית שאחר זה, ששעורו: מטופפת טפסר להוקיך, ומנזר דבוקיך, טור חשקיך ונעם צדקך.

עמ' 17….ופנים ארבעה להם בראת

כח כרוב ליש ועיט אדם קראת לגעות לשאג לעפף לענות.

המו“ל לא הרגיש שכאן מרומז לארבעה פנים שראה יחזקאל הנביא, והן: אדם אריה שור נשר (שם א, י), או: כרוב אדם אריה נשר (שם י, יד). הפיטן כתב לשם מליצה “כח” במקום “שור” (על־פי משלי יד, ד); “ליש” במקום “אריה”; “עיט” במקום “נשר”. וכנגדם כתב “לגעות” (שור) לשאג (אריה) לעפף (נשר) לענות (אדם) על־פי קהלת א, יג. ולפי זה ברור ש”כרוב" הוא רק שינוי נוסח, כי לא נכנס במספר ארבעה פנים.

עמ' 22 שורה 18. “ציבים יוסערו ויוהדפו”, המו“ל כתב: “ציבים=נציבים=עמודי עולם”. ולדעתי נראה, ש”ציבים" פירושו עצים, והוא מלשון ארמי, “ושבחו רבנן לדציבי” (גיטין נו, א). והכוונה, עוד בטרם שהעצים ינועו מהרוח. וכן צריך לפרש כל חרוז שלישי שבכל בית כאלו חסר המלה “טרם”.

באחד הפיוטים לסוכות הנמצא במכון לחקר השירה העברית מיסודו של ז' שוקן, אשר חלק ממנו נתפרסם על־ידי מ' זולאי ב“הארץ” (גליון י“ט תשרי תש”ב) הננו מוצאים את החרוזים:

"מלכי אנסיכה, נצח אסתוככה, במחסה סוכה.

סעתי מבית, עשות סוכה בהר הבית, בהבאת עלי זית.

פעלתי באמן, צל בקרן בן שמן, בעלי עץ שמן.

קיר דפנות שלש עושים, רוננים ומתעלסים בעלי הדסים.

שיר והלל אומרים, תהלה וזמרים, בעלי תמרים.

בעלי תמרים מהללים, וכעל מכת בכורים מחללים,

וכעוברי בין גלים, ענות מי כמוך באלים".

המו"ל הבין את החרוז: “סעתי מבית עשות סוכה בהר הבית” כפשוטו, הפייטן נסע מביתו ועשה סוכה בהר הבית, ועל יסוד זה הכתיר את הפיוט בכותרת “מדברי פייטן העושה סוכתו בהר הבית”.

ובמבואו להפיוט כותב המו"ל: “נימה אישית אחת שנשתלבה בתוכו כבהיסח הדעת מייחדתו מבין שאר כל הפיוטים ומעלתהו לדרגת תעודה הסתורית שאין לעמוד לפי שעה על ערכה המלא. הכוונה לשורה ח' שבה אומר הפייטן בלשון שאינה משתמעת לתרי אנפין: סעתי (נסעתי) מבית עשות סוכה בהר הבית. והואיל ואין כאן תפילת יחיד אלא פיוטים שנאמרו בצבור, הווה אומר שלא על עצמו בלבד מעיד המחבר אלא על הצבור כולו שהוא שליחו, יתכן שהיתה זו סוכה ציבורית שבה היו גם מתפללים”.

על יסוד הנ“ל משתדל המו”ל לקבוע זמנו של הפייטן, והוא נוטה לשער, שהפייטן הוא ר' אליעזר הקליר.

לדעתי אין כאן שום רמז לעשות סוכה בהר הבית בתקופה שלאחרי חורבן הבית. המדובר כאן הוא בסוכות שעשו בהר הבית בתקופת נחמיה.

בנחמיה (ח, טו–טז) כתוב: ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי־זית ועלי־עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשות סכת ככתוב, ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על־גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית הא־להים וכו'.

ברור, כי הקטע מהפיוט הנ“ל מיוסד על הכתובים בנחמיה, משם לקח את “עלי זית”, “עלי עץ שמן”, “עלי הדסים” ו”עלי תמרים" לשם תאור הסוכה, וגם את העובדא שעשו סוכות ב“חצרות בית הא־להים”, ורק לשם החרוז כתב ב“הר הבית”.

כמובן, כי אלו שעשו סוכות בחצרות ד‘, הלכו או נסעו מביתם לשם זה, והפייטן מדבר בשם כל עם ישראל בעבר בלשון מדבר בעדו “סעתי מבית”. הפייטן השתמש בצורת “סעתי”, מפני שהיה זקוק לאות ס’ בסימן א"ב של הפיוט¹.

בהזדמנות זו כדאי להזכיר, כי הפרופ' ש' קליין ז"ל, הקדיש מאמר מיוחד בשם: “לשיטת חקר הפיוטים הקדמונים לשם ידיעות היסטוריות בארץ ישראל” (ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, שנה ז, עמ' 9–16). שבו בא לידי מסקנה: “שבדרך כלל אין להשתמש ברמזי הפייטנים הקדמונים לצרכי מחקרים הסטוריים אלא קודם כל יש לגלות את היסוד המדרשי שבדבריהם”, ועל אחת כמה וכמה שיש צורך לגלות את היסוד המקראי שבדבריהם.

ב“ירושלים” חוברת ב פירסם פרופ' אסף קטעים מתפילות על קבר שמואל הנביא. כתב־היד היה לקוי ואסף השתדל להשלים בכמה מקומות. ד"ר זיידל הכיר, שהתפילות מסודרות בחרוזים, והוא השתמש בחרוזים בתור מפתח להשלמות, והוסיף כמה השלמות על השלמותיו של אסף, והדפיס את התפילות מחדש בחוברת ג–ד של ירושלים.

אך גם זיידל לא היה עקבי בהשלמותיו, ויש שהשלים מבלי להתחשב בחרוז.

והנני להציע השלמות חדשות לתפילות הללו:

א. “[ויהי יוי ע]ם שמואל ושמואל”. לדעתי יש להשלים: “[ויקרא כפעם בפע]ם שמואל שמואל”. והו' שלפני “שמואל” השני מיותרת.

ב. “…[ד]בר כי שומע [עבדך]”. ההשלמה “עבדך” מתאימה לכתוב, אבל אינה מתאימה לחרוז. לדעתי יש להשלים: “[ויאמר] דבר יוי כי שומע [אנכי]”, והמלים “כי” ו“אנכי” משמשות חרוז פנימי.

ג. "[ולא נמשכה מלכו]תו

אחרי כן משח את [דוד בקרן

ונמשכה מלכו]תו".

המילים הנוספות “דוד בקרן” מתאימות לענין: “דוד” בניגוד ל“שאול” הנזכר קודם, ו“קרן” בניגוד ל“פך” הנזכר קודם. אבל החרוז מתנגד להשלמה זו. לדעתי יש להשלים: “אחרי כן משח את [תמורתו] ונמשכה מלכותו”. וזה מתאים לחרוז. ו“תמורתו” הכוונה תמורת שאול הנזכר קודם.

(למהותם וזהותם)

בספרות הפיוטים אנו מוצאים כמה פיוטים קצרים המתחילים ב“אלהיכם” שנתחברו על־ידי פייטנים שונים בתור הוספה לקדושת מוסף של שבתות ידועות. מקום ההוספה בקדושה הוא אחרי “אני ה' אלהיכם”, ומכאן ההתחלה “אלהיכם”.

חלק מפיוטים הללו נשארו עדיין בכתב־יד (השווה דוידזון בערכם) ורק קבוצה בת שמונה פיוטים מסוג זה נדפסו בכמה סידורים נוסח אשכנז (אחרי תפלת מוסף של שבת). הקבוצה כוללת הפיוטים:

א. אלהיכם שופט צדק ובמשור לאמים (לשבת תשובה). סימן: שמואל חזק.

ב. אלהיכם ישיב בשלם סכו ומעונתו (לשבת חול המועד סוכות). סימן: יהודה.

ג. אלהיכם יזריח שמשו (לשבת ראש חודש). סימן: יהודה חזק.

ד. אלהיכם ישכיל לעבדו יכין כסאו כמראשית (לשבת בראשית). סימן: יהודה חזק.

ה. אלהיכם ישלח משיחו (לשבת חנוכה). סימן: יהודה חזק.

ו. אלהיכם יוסיף ידו לקבץ נפוצותיכם (לשבת נחמו). סימן: יהודה בר שמואל חזק.

ז. אלהיכם שכנו שם כס עולמו (לשבת נשואין). סימן: שמואל חזק.

ח. אלהיכם אני זוכר הברית (לשבת ברית מילה). בלא סימן.

לנדסהוט (עמודי העבודה, עמ' 78) מיחס הפיוט של יהודה בר שמואל (פיוט ו) לר' יהודה החסיד בר שמואל החסיד. ובדרך השערה מיחס (שם עמ' 79) גם הפיוטים שהסימן שלהם רק יהודה לר' יהודה החסיד.

במאמר ר' שמואל החסיד, לאברהם עפשטיין (תדפיס מהגרן ספר רביעי, עמ' 23; [=כתבי ר' אברהם עפשטיין, כרך א, עמ' רסז]), מיחס הפיוטים שסימנם שמואל לר' שמואל החסיד אביו של ר' יהודה החסיד, באופן שכל הפיוטים הללו נתחברו מאב ובנו.

בעל סידור עבודת ישראל (עמ' 243) מיחס כל הפיוטים לר' יהודה החסיד “וחתם פעם שמו ופעם שם אביו”.

לכל דברי החוקרים הללו אין כל יסוד, ונאמרו בדרך השערה בעלמא.

והנה מזמן עלה בדעתי, כי ר' שמואל הנזכר בפיוטים הללו, אינו ר' שמואל החסיד אלא ר' שמואל ב“ר יצחק סגן לויה (רבו הידוע של רש"י). וזה על יסוד מה שמצאתי בתעודה כתב היחס של משפחת ר' אשר מחבר הפיוט “אשר הניא” לפורים (”המזכיר" לשטינשנידר, כרך ט' עמ' 24 ושם נזכר “ר' שמואל שיסד אלהיכם שכון בן רבינו יצחק סגן לויה זצ”ל“. והיות שפיוט “אלהיכם שכון” לא ידוע, שערתי שצ”ל “אלהיכם שכנו” והכונה לפיוט הנ"ל, אך לא העזתי לפרסם השערתי המיוסדת “על לא ראינו”.

כעת נתגלה לי שהתעודה שנתפרסמה ב“המזכיר” נתפרסמה בחוברת “דברים נחמדים” (הוסיאטין תרס"ב) ושם מצאתי הנוסח: אלהיכם שכנו.

ולפי זה יש לנו תעודה על זהותו של מחבר הפיוט “אלהיכם שכנו”. וקרוב הדבר שגם הפיוט: “אלהיכם שופט צדק” שייך לר' שמואל זה.

ר' שמואל זה ידוע לנו גם ממקורות אחרים: בראבי“ה (חלק ב, עמ' 239) נמצא: “ורבינו שמואל ברבי יצחק הלוי הנהיג בעיר וורמיישא”. ועוד פעם (שם עמ' 538), “דהרב רבי שמואל הלוי עמד מאבלתו ערב יו”ט מבעוד יום… וכן העיד מפי אביו הגאון רבינו יצחק הלוי”. והמעשה של אבילות היה בוורמישא כמפורש בראב“ן (דף פד, ב) ויש לשער שהוא “החבר ר' שמואל” הנזכר בפרדס (סי' קסא) ובמחזור ויטרי (עמ' 235). מהתעודה שב”המזכיר" אנו לומדים, שר' שמואל זה השיא את בתו לר' יצחק ב“ר אשר מחבר הפיוט “אשר הניא”, ומזוג זה נולד ר' שמואל שהיה מאור עינים והוא אביו של ר' יקר. ומעניין שגם ר' יקר הלוי ב”ר שמואל חבר פיוטי “אלהיכם” לקדושה. השווה: דויזדון, אוצר השירה והפיוט, אות א, 4584, 4587.

אין בדברי הנ"ל משום פתרון לשאלת פיוטי אלהיכם אבל יש כאן משום גישה חדשה, והנני מקוה שחוקרים בעלי מקצוע ימשיכו בחקירה זו.

ב“אזהרת ראשית”, אזהרות ליום ב דשבועות, נמצא הביטוי “עטיפת הזין”. המפרש הידוע היידנהיים במחזורו, מפרש: “ר”ל לדעת איזה אותיות צריכים להיות מעוטפים בזיינין שהם התגים". הפירוש דחוק בלי כל ספק.

והנה אחרי הביטוי “עטיפת הזין”, נמצא בפיוט הנזכר מליצות שונות: “צהלה ורנה, יראה ונבואה, הגיון ומליצה, תפארת ושמחה”. היידנהיים מעיר על זה: כולם מיני לשונות של לשון נבואה הנמצאים במקרא.

ודבריו בזה אינם מדוייקים, כי לא כולם הם לשונות של נבואה: “צהלה ורנה”, “הגיון” ו“שמחה” אין להם כל קשר ללשונות של נבואה, ואינם נמצאים במנין של עשר לשונות של נבואה אף באחת הנוסחאות שרשם תיאודור בהערותיו לבראשית רבה (עמ' 429), גם “יראה” לא נמצא, אלא שבנוגע ל“יראה” נראה שצ"ל “ראיה” (=“ראיה” במדרש הגדול לבראשית, הוצאת מרדכי מרגליות, עמ' רמב).

ואחד החכמים, הרב יעקב שור, בספר רש“י (בעריכת הרב פישמן [מימון], ירושלים תש“א, עמ' רסב; [שם תשט”ז, עמ' תנא]) מנה ומצא שיש בפיוט זה שמונה לשונות של נבואה, וכדי להשלים למנין עשר, הוא מגיה במקום “עטיפת הזין” – “הטפה וחזון”. והכותב מאשר השערה זו, בחותמת, “והוא נכון”, ולא שם לב שאין כולם לשונות של נבואה, כמו כן לא שם לב לדבר פשוט: לפי סדר הא”ב שבראשי החרוזים, יש הכרח שחרוז זה יתחיל באות ע' (עטיפת) ולא באות ה' (הטפה).

הפירוש הנכון של “עטיפת הזין”, מצאתי בפירוש בעלי התוס' לתורה (פרשת יתרו, שמות יט, יז): “איתא במדרש כי כשנתן הקב”ה תורה לישראל עטף ונתן חרב בתוך התורה, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו תהרגו בחרב זה, הה“ד אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר (ישעיה א, כ) והיכן דבר, בשעת מתן תורה התנה עמהן כן, וזה שיסד הפיטן באזהרות ראשית עטיפת הזין צהלה ורנה”.

הרעיון, שהספר והסיף ירדו כרוכים מן השמים, ידוע מכמה מקורות (בדבר הנוסחאות עיין ערוך השלם, ערך סייף, בהערה). אך נוסח בעלי התוספות לא ידוע לנו ממקור אחר, אבל הרמז של הפייטן מאשר נוסח זה.

ויש להוסיף קטע זה לחומר שאסף הרב י"ל זלוטניק (כעת: אבידע) בספרו מאמרים (ירושלים תרצ"ט, עמ' 57) ובמחברת מיוחדת באנגלית (יוהנסבורג 1948).

ההושענא “אדמה מארר” מוקדשת לתפלה על תקלות המצויות במשק החקלאי, ולכן התקשו רבים בפירוש המליצה “נפש מבהלה” שאינה מתאימה לתוכן הכללי.

על יסוד תמיהה זו מציע אחד החכמים¹ להגיה “נכש מבהלה”. אך למרות ההשתלדות להסביר את הנוסח החדש שבדה מלבו, אין הדברים מתקבלים על הדעת.

לדעתי אין כל צורך בהגהה. המליצה “נפש מבהלה” מיוסדת על הכתוב: “ופקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איבכם” (ויקרא כו, טז).

“בהלה” בכתוב זה, הוא כלל הכולל את המחלות שחפת וקדחת וגם את הקללה “וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם”, ולפי הגדרת התלמוד: “אי ברכה במכונס ומארה משתלחת בשערים וזורעין ואחרים אוכלין” (שבת לב, ב). וכדאי לציין שיש מפרשים שפירשו גם שחפת וקדחת כמחלות של צמחים (עיין ראב"ע שם).

והנה בכתוב נמצא גם המלה “נפש” והפייטן צירף “נפש” ל“בהלה”, צירוף הנמצא גם בתהלים (ו' ד') “ונפשי נבהלה”.

מעתה המליצה “נפש מבהלה” מובנת ומתאימה לתוכן הכללי של ההושענא “אדמה מארר”, ואין כל צורך בהגהה.

על כמה פיטנים היתה חביבה המליצה “אלהי הרוחות לכל בשר”, והשתמשו בה בתור התחלה לפיוטים. מקור המליצה נמצא פעמים בתורה: בפרשת קרח (במדבר טז, כב), כשמשה ואהרן נפלו על פניהם, ואמרו: “אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף”. ובפרשת פנחס (שם כז, טז), כשמשה ביקש “יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה”, ונתמנה יהושע.

בין שני הכתובים הללו אפשר להרגיש הבדל, בפרשת קרח כתוב: “אל אלהי הרוחות”, ובפרשת פנחס כתוב: “ה' אלהי הרוחות”. היינו שבענין קרח השתמשו בשם “אל” שהוא דין¹, ובענין יהושע השתמש משה בשם הויה שהוא רחמים, ולפי זה, הפיטנים שרצו להשתמש במליצה זו היה עליהם להשתמש במקור שבפרשת פנחס, ולכתוב בהתאם למקור “ה' אלהי הרוחות”.

אבל אם נשים לב לפיוטים מסוג זה שנרשמו באוצר השירה והפיוט לישראל דוידזון, נמצא שאין אף פיוט אחד המתחיל “ה' אלהי הרוחות”, לעומת זה רבים הפיוטים המתחילים ב“אל”. פיוטים המתחילים “אל אלהי הרוחות לכל בשר” נרשמו שם (כרך א, מס' 3408/11); המתחילים “אל אלהי הרוחות” נרשמו שם (מס' 3412/3 – 3406/7); והמתחילים “אלהי הרוחות לכל בשר” נרשמו שם (מס' 4426/8); ויש גם המתחילים “אלהי הרוחות” (שם מס' 4421/5, ובמלואים שבכרך ב, אות א, מס' 873/6). והיה הדבר תמוה בעיני, ובאתי לידי השערה, כי יד המעתיקים באמצע, היות שרוב פיוטים מסוג זה מסודרים בסדר א“ב, או ששם הפיטן מרומז בראשי החרוזים ושם הפיטן מתחיל בא‘. וגם כשאין שם הפיטן מתחיל בא’, יש שה”סימן" של הפיוט מתחיל במלת “אני” פלוני, בכל המקרים הללו חשבו המעתיקים שיש הכרח שהפיוט יתחיל באות א וכשמצאו לפניהם שהפיוט מתחיל ב“ה' אלהי הרוחות”, השמיטו את ה“ה'” לגמרי, או שהחליפו ב“אל”.

אבל הפיטנים בעצמם כתבו “ה' אלהי הרוחות” בהתאם למקור בפרשת פנחס. ושם ה“הויה” שנקרא ב“אדנות” חשבו ל“א” בנוגע לסימן הפיוט². ויש פיטנים שחשבו את הסימן מהמלה השניה בפיוטם אף שלפניה היה כתוב שם הויה³.

וסעד להשערתי הנזכרת מצאתי בקשר לפיוט הידוע שאומרים בהקפות של שמחת תורה, שבסדורים ומחזורים, הנוסח: “אל אלהי הרוחות לכל בשר הושיעה נא”. ובמחזור ויטרי (עמ' 457) הנוסח: “אל אלהי הרוחות”. והמו“ל בהערותיו (הערה a א) מגלה לנו את הסוד, שבכתב־היד שהיה לפניו היה כתוב “ה' אלהי הרוחות”, והוא המו”ל הגיה על דעת עצמו “אל” במקום “ה'”. ומעניין לשון המו“ל בהערה שם: “כן נראה שהיתה נוסחא העתיקה (!) בלשון (צ"ל: כלשון) הכתוב במדבר טז, וטעה המעתיק תחת אל, ה'”. ובאמת לא המעתיק טעה, אלא המו”ל הנכבד בעצמו טעה, כי שכח שגם הנוסח: “ה' אלהי הרוחות” הוא נוסח עתיק שנמצא גם כן בספר במדבר רק לא בט“ז אלא בכ”ז, היינו לא בפרשת קרח אלא בפרשת פנחס.

ואם חכם מובהק כמו"ל המחזור ויטרי טעה והגיה על־פי טעותו, אין פלא שגם מעתיקים אחרים טעו והגיהו מדעתם.

פיוטים ושירים שונים נתחברו כדי לשמח בהם חתן וכלה. יש אשר מפני שהפיוטים היו קצרים צרפו המזמרים בחתונות פיוטים ממחברים שונים, ושרו אותם זה אחר זה בלי הפסק ביניהם, שומעים בלתי בקיאים חשבו שפיוט ארוך אחד לפניהם, וכך נרשמו גם בכתב יד בתור פיוט אחד, ובצורה זו הגיעו גם לידינו. ויש אשר גם חוקרי שירה מומחים לא הפרידו בין הדבקים, ולא הרגישו שהפיוט מורכב מקטעים שונים. לדוגמא הנני מעורר על הפיוטים:

א. “ישמח חתן בכלה וכלה בחתן” (דוידזון, אוצר השירה והפיוט, אות י 4085) הוא נמצא בראש הפיוט “שיר וברכה אערכה” (להלן אות ב), ובנוסח סדור הקראים (וילנא, ח"ד 147) הוא משמש פזמון חוזר לכל בית מפיוט הנ"ל, אך הוא משמש גם פתיחה לעוד כמה פיוטים (דוידזון שם), ובמחזור ויטרי עמ' 599, הוא מסומן בסימן מיוחד (סי' תץ).

ב. “שיר וברכה אערכה, כתורה וכהלכה” (אוצר השירה והפיוט אות ש 954). למקורות של דוידזון יש להוסיף את הספר “עץ חיים” לר' יעקב ב“ר יהודה חזן מלונדרש אשר “קצת הלכות” ממנו נתפרסמו ע”י אדלר בקובץ תהלה למשה המוקדש לשטיינשניידר¹ (חלק העברי עמ' 192). וגם שם הוא מתחיל ב“ישמח חתן בכלה”.

יש מקורות אשר שם נמצא הפיוט עד גמר הסימן “שמואל”, אך במחזור ויטרי ובעץ חיים הפיוט יותר ארוך. אבל הסימן משובש, מסדר “מפתח הפיוטים במחזור ויטרי” (עמ' 200) רשם סימן “שמואל חזן” בהוספת סימן השאלה (?), דוידזון, תיקן “נוכחתי” במקום “בחנתי”, ויצא הסימן: “שמואל החזן”. אבל לא שמו לב, שהסימן עוד נמשך הלאה:

חי לעד, שוכן עד

זוג נועד, ברוך עדי עד.

קרב לנו מסעד, מתושבי גלעד.

לפי זה הסימן, הוא: שמואל החזן חזק.

ויש להעיר, כי ברשימת הפיוטים מכתב־יד בודליאני של מחזור ויטרי, שרשם א' ברלינר (לקוטי בתר לקוטי, עמ' 181) נרשם הסימן של “שיר וברכה אערכה” – “שמואל בן שמואל”, מה שמוכיח כי בכתב־יד בודליאני נמצאים כמה בתים החסרים לפנינו, והסימן במלואו הוא: שמואל בן שמואל החזן חזק.

ג. “יבטלו תורתם בעלי אסופה, בהכנסת כלה לחופה”, פיוט זה נמצא במחזור ויטרי ובעץ חיים, אחרי הסימן חזק שבסוף הפיוט “שיר וברכה אערכה” (לעיל אות ב), וסימנו “יצחק”, אלא שבמחזור ויטרי נשתבשה ההתחלה “ובטלו תורתכם”. וזה גרם שדוידזון לא הכיר את הסימן יצחק, ולא הרגיש כי זה פיוט מיוחד, ומעניין, כי דוידזון (אוצר השירה והפיוט אות י 141) רשם על־פי צונץ: “יבטלו תורתם בעלי אסופות – זמר לחתונה – (יצחק)”, ונעלם ממנו שהזמר היה לפניו במחזור ויטרי.

הנוסח הנכון “יבטלו תורתם” נמצא בעץ חיים. גם ברלינר בלקוטי בתר לקוטי, רשם על־פי כתב־יד בודליאני “יבטלו בעלי תורתם”, ולא שם לב שצ"ל “יבטלו תורתם בעלי אסופה”. וכי הפיוט נמצא במחזור ויטרי הנדפס.

ד. אחרי הפיוט “יבטלו תורתם” (לעיל אות ג), נמצא במחזור ויטרי פזמון קצר: “בשמחת חתן וכלה נעלה, ויאמר לנו עם ה' אלה”, לעומת זה בעץ חיים נמצא פזמון אחר: רב רבם מערבות, לאלפים ולרבבות, עתה יאמרו גאולי ה‘, ברוך הבא בשם ה’.

ברור ששני הפזמונים אינם מעיקר הפיוט, אלא נספחים. רצוי שהפיוטים הנזכרים יתפרסמו מחדש, בשים לב להערותי, על־פי כתב־יד בודליאני של מחזור ויטרי ובהשואה ליתר המקורות.

א

וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.¹

בסליחות של ליל יום הכפורים, בקטע המתחיל “מיכה עבדך אמר לפניך”, אנו אומרים ארבעה פסוקים:

א. מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא.

ב. ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם.

ג. וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.

ד. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

וכן הוא בסליחות של יום הכפורים, בכל שלש התפלות: שחרית, מוסף ומנחה. אלא שהפתיחה שונה ובמקום “מיכה עבדך אמר לפניך”, נאמר שם: “ככתוב על יד נביאך”.

אחרי שהפסוקים הנזכרים מיוחסים מפורש להנביא מיכה או לנביאים בכלל, חושב רוב הצבור שכל ארבעה הפסוקים הנזכרים נמצאים בספר מיכה, ולכל הפחות באיזה מקום אחר בנביאים.

אך הפותח ספר מיכה (ז, יח–כ) ימצא כי רק שלשה פסוקים מארבעה הנזכרים נמצאים שם. והפסוק “וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם”, אינו במיכה, ולא עוד שאין בכל התנ"ך פסוק זה או מעין זה.

לאמיתו של דבר המשפט הזה אינו אלא הוספה פיוטית, מאיזה פיטן בלתי ידוע לנו, ל“ותשליך במצולות ים כל חטאתם”. והפיטן השתמש בדברי ירמיה (ג, טז) “ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו”. שאין להם כל קשר עם הענין שלפנינו.

ומעתה נבין מה שהוסיפו בכל המקומות הנזכרים מלת “ונאמר” לפני הפסוק “תתן אמת ליעקב”, שלכאורה ה“ונאמר” מיותר, כי אין אומרים “ונאמר” באמצע פסוקים רצופים, אך כיון שיש כאן הפסק פיוטי בין הפסוק “ישוב ירחמנו” ובין הפסוק “תתן אמת ליעקב”, הוסיפו “ונאמר” לפני הפסוק האחרון.

וכדאי לציין, שגם בסדר תשליך של ראש השנה אומרים פסוקי מיכה הנזכרים, ועל הרוב – לא מספר מיכה נעתקו, אלא מסליחות של יום הכפורים, ולכן נמצא שם גם הפסוק המדומה “וכל חטאת עמך” וכו', אך כיון שהשמיטו את הפתיחה “מיכה עבדך אמר לפניך” והתחילו ישר מהפסוקים השמיטו גם את ה“ונאמר”. לעומת זאת יש כמה נוסחאות מסדר תשליך שהעתיקו הפסוקים ישר מספר מיכה, ושם אין ההוספה הפיוטית.

ובסוף נעיר, כי המפטיר במנחה של יום הכפורים מוסיף בסוף מפטיר יונה את אותם הפסוקים של מיכה, וכמובן שאין שם ההוספה הנ"ל.

ודרך אגב נעיר על המנהג להוסיף פסוקי מיכה אחרי מפטיר יונה (המקור בטור סי' תרכב), שהוא שריד ממנהג יותר קדמון. כי המנהג היה שהמפטיר במנחה של יום הכפורים מתחיל את ההפטרה בפסוק האחרון של עובדיה: “ועלו מושיעים בהר ציון”, וקורא כל ספר יונה ומסיים בפסוקים שבסוף מיכה (שלשת הספרים עובדיה יונה ומיכה סמוכים זה לזה בתרי עשר).

מנהג עתיק זה נזכר בסדור רב עמרם גאון (חלק ב, עמ' קעז): “ומפטיר ועלו מושיעים ונבואת יונה ומי אל כמוך נושא עון”. וכן הוא בהלכות רי"צ גיאת (שערי שמחה, חלק א, עמ' סג).

ונעלם ממני הטעם למה בטלו המנהג היפה שהמפטיר יתחיל את ההפטרה בפסוק “ועלו מושיעים בהר ציון”.

ב

קול המון כקול שדי.

בפתגם זה דנו חוקרים שונים והראו מקורו ב“בן תהלים” לר' שמואל הנגיד, ב“סדר זמנים” לר' סעדיה לונגו, וב“מדרש שמואל” לר' שמואל די אחידא, אך לא שמו לב להבדלים שבין המקורות, כי כל אחד מהם הביא את הפתגם במובן אחר.

ר' שמואל הנגיד מתאר את ההמולה שהקימו חייליו בעת המלחמה, והוא כותב: “וקול ההמון כקול שדי, כקול ים ושבריו”. ר' סעדיה לונגו בהספדו על הרופא ר' משה המון, משתמש בפתגם זה בתור משחק מילים לכנוי המשפחתי של הנפטר. ורק בעל מדרש שמואל (אבות פ“ג מי”ב) משתמש בפתגם במובנו המפורסם. הוא כותב: שהכלל הוא כלל אמיתי לעולם, כי מי שכללות הבריות נוחה הימנו, בודאי שהוא צדיק גמור ותוכו כברו ורוח המקום נוחה הימנו, כי קול המון כקול שדי.

והנה אף שמקור הפתגם לפי מובנו המפורסם ידוע לנו רק מתקופה מאוחרת מ“מדרש שמואל”, יש מקום להשערה, שהפתגם במובנו זה כבר היה מפורסם בזמנו של ר' שמואל הנגיד. והוא לקח את הפתגם המפורסם והתאימו לתיאור ההמולה שבמחנה הקרב, יען כי קשה להעלות על הדעת, כי הנגיד חידש מדעתו את הצירוף של “קול ההמון” עם “כקול שדי” למטרת תיאור מחנה הקרב בלבד.

וכן מסתבר שגם ר' סעדיה לונגו השתמש בהספדו על ר' משה המון בפתגם הידוע בזמנו, ולא שהוא צירף את הפסוקים לשם משחק מילים לכנוי המשפחתי של הנפטר.

לפי זה הפתגם “קול המון כקול שדי” הוא פתגם עתיק.