ב“אזהרת ראשית”, אזהרות ליום ב דשבועות, נמצא הביטוי “עטיפת הזין”. המפרש הידוע היידנהיים במחזורו, מפרש: “ר”ל לדעת איזה אותיות צריכים להיות מעוטפים בזיינין שהם התגים". הפירוש דחוק בלי כל ספק.

והנה אחרי הביטוי “עטיפת הזין”, נמצא בפיוט הנזכר מליצות שונות: “צהלה ורנה, יראה ונבואה, הגיון ומליצה, תפארת ושמחה”. היידנהיים מעיר על זה: כולם מיני לשונות של לשון נבואה הנמצאים במקרא.

ודבריו בזה אינם מדוייקים, כי לא כולם הם לשונות של נבואה: “צהלה ורנה”, “הגיון” ו“שמחה” אין להם כל קשר ללשונות של נבואה, ואינם נמצאים במנין של עשר לשונות של נבואה אף באחת הנוסחאות שרשם תיאודור בהערותיו לבראשית רבה (עמ' 429), גם “יראה” לא נמצא, אלא שבנוגע ל“יראה” נראה שצ"ל “ראיה” (=“ראיה” במדרש הגדול לבראשית, הוצאת מרדכי מרגליות, עמ' רמב).

ואחד החכמים, הרב יעקב שור, בספר רש“י (בעריכת הרב פישמן [מימון], ירושלים תש“א, עמ' רסב; [שם תשט”ז, עמ' תנא]) מנה ומצא שיש בפיוט זה שמונה לשונות של נבואה, וכדי להשלים למנין עשר, הוא מגיה במקום “עטיפת הזין” – “הטפה וחזון”. והכותב מאשר השערה זו, בחותמת, “והוא נכון”, ולא שם לב שאין כולם לשונות של נבואה, כמו כן לא שם לב לדבר פשוט: לפי סדר הא”ב שבראשי החרוזים, יש הכרח שחרוז זה יתחיל באות ע' (עטיפת) ולא באות ה' (הטפה).

הפירוש הנכון של “עטיפת הזין”, מצאתי בפירוש בעלי התוס' לתורה (פרשת יתרו, שמות יט, יז): “איתא במדרש כי כשנתן הקב”ה תורה לישראל עטף ונתן חרב בתוך התורה, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו תהרגו בחרב זה, הה“ד אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר (ישעיה א, כ) והיכן דבר, בשעת מתן תורה התנה עמהן כן, וזה שיסד הפיטן באזהרות ראשית עטיפת הזין צהלה ורנה”.

הרעיון, שהספר והסיף ירדו כרוכים מן השמים, ידוע מכמה מקורות (בדבר הנוסחאות עיין ערוך השלם, ערך סייף, בהערה). אך נוסח בעלי התוספות לא ידוע לנו ממקור אחר, אבל הרמז של הפייטן מאשר נוסח זה.

ויש להוסיף קטע זה לחומר שאסף הרב י"ל זלוטניק (כעת: אבידע) בספרו מאמרים (ירושלים תרצ"ט, עמ' 57) ובמחברת מיוחדת באנגלית (יוהנסבורג 1948).