תכלית בואו אלי לראשונה היתה, כזכור, לשמוע את סיפורי האישי על הפעולות באיטליה אחרי המלחמה. מסתבר שראיין רבים מבין למעלה ממאה הפעילים הארצישראלים שפעלו באיטליה עד קיץ 48'. במשך השעות הארוכות שישב איתי – בשתיים או שלוש הפסקות – ניכר היה קוצר־רוחו להגיע אל עניין המוות העלום של מרק טננבוים, פליט יהודי שנמצא הרוג משתי יריות אקדח בסימטה קטנה ליד הדומו במילנו. בסופו של דבר היצעתי לו לשאול את השאלה המציקה לו ואחר־כך לחזור אל הסיפור כסדרו. דומה שרווח לו, והוא עצר את מכשיר־ההקלטה לבקשתי.

חקירת המשטרה האיטלקית, כפי שדווח עליה בשעתו ב’כרוניקה נרה' וב’מסג’ירו' העלתה, שטננבוים נורה על ידי בריונים, שנתקלו בו באקראי ברחוב ורצו לשדוד את חפציו האישיים. ואכן, שעונו וארנקו נעלמו. מה שהפתיע את חוקרי המשטרה היתה העובדה שטננבוים, פליט שחצה את הגבול מאוסטריה, לא התגורר במעון־הפליטים הגדול בויה אוניונה אלא בבית־מלון קטן במרכז העיר. רק בכתובים מאוחרים יותר נקשר שמו לעסקי השוק השחור, תחילה במזון ובתלושי־דלק ולאחר־מכן בנשק מפליטת המלחמה. הוא רשם עדות שטננבוים היה מלשין של הבולשת הבריטית, שנאסר על־ידי הבריטים בווינה וקנה את חרותו ואת פרנסתו בהסכמה להישלח כפליט־חרב ממחנה קלאגנפורט למילנו כדי למסור על נתיב השיירות, מחסני־הסתר ומועדי ההפלגה של האוניות. ההסבר שניתן לו היה שאמות־מידה של מוסר ומצפון ושל חבֵרוּת ושותפות בגורל ובצרה השתבשו ונטרפו במערבולת הנוראה. אכן, סופר לי כיצד קרא נריה לטננבוים לאוהל והודיע לו במשפטים קצרים וחדים על החשדות שהועלו כלפיו. טננבוים עמד מול מיטת השדה עליה ישב נריה בבגדי החאקי שלו ומנורת הלוקס התלויה התנדנדה ברוח והרטיטה את צלליהם הכהים על הריצפה. הם נראו כחבורה קטנה של צוללים המשייטים בתהומות הים. כשהקסקט החום שמוט על צדעו הימנית עמד טננבוים חיוור ומרעיד והכחיש את ההאשמות. “אני נשבע”, מלמל באידיש “אני נשבע שכל זה שקר אחד גדול. בחיי”. נריה לא היה תמים ולא רחמן אבל מעולם לא חרץ משפטו של אדם בלי שיוצגו בפניו מלוא ההוכחות. אבל אז סיפר לי דבר נוסף בלי לנקוב בשמו של המקור ממנו שמע אותו. טננבוים נרצח משום שהיה מעורב במכירת נשק לסוחרים באיטליה ובצרפת. נשק זה, כך נאמר, נאסף על ידי אנשינו בשדות ובמחסנים, שם התגלגל הפקר בכמויות עצומות, ונמכר כדי לממן את רכישת האוניות והציוד. טננבוים מעל באימון ועל כן נורה בשתי יריות אקדח.

הסיפור הזדוני הרתיח את דמי. כמו זבובים אל פגר הם נקבצים – אמר מיכאל – אל פרשיות אפלות, מחפשים כתמי דם בתעלות בצדי הדרך, במרתפים, בספינות טבועות. הם תאבים להוכיח שהדרך שלנו לא היתה צלולה, שחטא קדמון רוחש בנו כמו תולעת רקב, שהיינו מרי נפש, קנטרנים, זאבים זה לזה, מלאים פגמים כמו חטטים. בפסקנות רבה אמרתי כי גם עלילת־שוא יש לטוות בהגיון. האם יתכן, אמרתי, שמישהו מאנשינו הרג סרסור שפל זה בעל אוזני עכבר, שאני זוכרו היטב, דווקא בסימטה בלב העיר שהיתה מרכז רוחש לפעילותנו. הרי סביר יותר להניח כי אילו ביקשנו לחסלו ולסתום את פיו היינו מובילים אותו אל אחד ההרים בהם עברנו לעיתים תכופות כל כך, יורים, ומטמינים אותו שם. מצד אחד הם מסירים מאיתנו את גלימת הנפילים נקיי הכפיים ובאותו זמן ממש עוטים על כתפינו אדרת מחוספסת של מושכי חוטים ערמומים וקרי־מזג, שחקני שחמט בגורל. שטות ותפלות.

אין ספק שהאמין שאני יודע על פרשה זאת יותר מאחרים משום שזכר את התקרית בטורני, עליה שמע מפי הסמל שורץ. יחס התיעוב והסלידה שלי כלפי אנשים שלא ידעו לשמור על טוהר מידות ולא ידעו לעמוד בפיתוי, והמכות הנמרצות שהיכיתי אותו חייל שנתפש בגנבה, קישרו ביני לבין הפרשה העלומה ההיא. פרשה עלובה, צדדית, חסרת־ערך, גוויה שעלתה באוב כדי להדיף סרחון ותו לא. כשמסר לי לקריאה את טיוטת הפרק רשמתי הערות רבות בכתב־ידי. הוא טעה בפרטים ובשמות והחמיץ את העיקר – את האווירה האמיתית ששרתה על העוסקים במלאכה באותם ימים. נופך זר נדבק לתיאורו. משום כך עיכבתי את החזרת הפרק והוא התחיל לחשוש שמא זעמתי עליו והתחרטתי על הסכמתי. לא כך היה; הפרק הגיע לרשותי כמה ימים לפני נסיעתי לבקר את סימה ביום הולדתה ואחר־כך השתנו סדרי העדיפויות שלי ודברים חדשים צפו ועלו.

תחילה סיפרתי לו על נסיעתי מאנטוורפן לפאריס, אחרי שקיבלתי את תעודת הדיסצ’ארץ, ועל פגישתי המקרית עם מוניה פורת, שהציע לי, לאחר שיחה קצרה, לחזור לאיטליה. אורי היה אז בן חמש וכבר כשנתיים לא ראיתיו, ויש לצרף לשנתיים אלה את התקופה הקודמת בצבא הבריטי שהסתיימה עבורי לאחר פינוי יוון ופציעתי. אחותי מניה שיגרה לי מכתבים ארוכים והקפידה לשלוח תצלומים שלו. עניתי לה בגלויות קצרות, אותן הקפידה לשמור לאורי לשנים שידע לקרוא אותן. למען האמת, חשתי גם געגועים לאותה נערה צעירה, מפוחדת ומרעידה מקור, אותה עטפתי בשמיכה צבאית כשעלתה למשאית כמה חודשים קודם לכן. לא ידעתי אז עדיין שהצליחה להגיע לאחת הספינות שהפליגו בראשית שנת 46' ולהגיע בשלום לחופי הארץ. מוניה פורת אמר "אנחנו צריכים שם אנשים כמוך'', והיה בו כוח שכנוע עצום. הלכתי איפוא למסע רגלי קצר ברחובות היוצאים משדרות סבסטופול והתבוננתי בבית הדירות ובקומה החמישית שלו. אבל לא על חיפושי ברצוני לספר עכשיו אלא על הסכמתי ועל נסיעתי ברכבת מפאריס למילנו. שוב צילצלה האיטלקית באוזני והזכירה כי לעולם לא אשכח את הקריאות שפילחו את שלוות הבוקר בשביעי במאי והזעיקו אותנו מאוהלי השדה שלנו: “פיניטה לה גררה!” “המלחמה הסתיימה!” באותו יום התמוטטה החזית האיטלקית של הפילדמרשל קיסרלינג.

כששמע את סיפורי אמר לי: זה סיפור נהדר לרומאן או לביוגראפיה. כעבור זמן צילצל וביקש את רשותי לבוא ולהטרידני פעם נוספת. כשבא אמר שבא להציע לי לערוך איתי סידרת ראיונות כהכנה לכתיבת ביוגראפיה. אינני יודע למה הסכמתי בסופו של דבר. היו כמה סיבות לכך, סיבות שונות וסותרות. מכל מקום, הסכמתי לשתף־פעולה בתנאי שאוכל להעיר הערות על כתב־היד ולדון עליהן איתו. הוא הסכים. כך שמע מפי על נתיבי המשאיות על פני טירול ההררית ועמק הפו, בכבישים צרים התלויים מעל תהומות וגולשים בסחרור מראשי ההרים על עמקים זרועים פרגים אדומים כדם. על הנתיב דרך עמק אורינה שחצה את עמק הפו מצפון לפיזה ועד פורטו וגרה ובוקה די־מגרה; על שבילי החפרפרות החפורים ביערות מחטים טחובים שעצי אורן פורשים בהם מטריות רחבות ונוטפות מים; על בקתות האיכרים שהחלו שוב להעלות עשן מארובותיהן, ערימות השחת, התרנגולות המתרוצצות בחצרות, ריח הלחם האפוי וכל שאר סימניה של תחיה והיוולדות העולות מתוך אדמה עתיקת שנים המסוגלת לספוג לתוכה גם מלחמה ארוכה ונוראה כזאת. מובן שרשם את תיאור החווה ההרוסה במג’נטֶה, שהפכה מרכז פעילותנו, את תיאור הדרכים בהן השגנו תלושי דלק מזוייפים ואת הרגעים הבלתי נשכחים בהם ירדו הקבוצות מן המשאיות, פנכותיהן משכשכות, ממתינות על הרציף לגוף הכהה הנח על המים הרחוקים ומהבהב מתוך האפלה. הוא ידע פרטים רבים ממני, משום שראיין רבים אחרים וקרא את הספרים שהתפרסמו במרוצת השנים על תקופה זאת. במיוחד ביקש ממני להאריך בסיפור פעולת ההטעיה שנערכה באוגוסט 47'. גייסנו אז כמאה מתושבי הכפר לצאת לטיול בבוקר של קייץ לחורשה העבותה שלגדות האגם. המשאיות חזרו בלילה וכמה איטלקים צוהלים ושמחים צרחו בקול רם שירי אהבה לוהטים בליווי אקורדיאון. למעשה נשארו תושבי הכפר ביער עד אור הבוקר ואילו המשאיות הובילו למעלה ממאתיים פליטים שנדחסו מאחור. סיפרתי לו את נסיבות המקרה ואת הצורך במבצע ההטעיה המחוכם הזה, העשוי להיקרא, אולי, כסיפור מתח ריקני. והוא אמר: ומי היתה דונה גראציה שאירגנה בשבילך את תושבי הכפר והשיגה את הסכמתם לבלות לילה שלם ביער? שאלתו הפתיעה אותי משום ששמע על דונה גראציה ועל אנטוניו ועל בית־המלון שאת שמו הזכיר הוא לי – ‘האלמנה הכחולה’. ולמחרת נסעתי לעיינה. שאלתי אותה מדוע לא סיפרה לי על קיומן של הרשימות. והיא ענתה: “אף פעם לא שאלת אותי אם משהו של אורי נשאר אצלי. לא חשבתי שיהיה לך בהן איזה עניין”. וכששאלתי מדוע לא החזירה אותן לאורי אמרה: “הוא לא לקח אותן איתו כשנסע. אני בטוחה ששכח על קיומן”. כשבא אליה ביקשה למעט ככל האפשר בדיבור, השתמטה משיחה וסיפרה על קיומן של הרשימות המתארות את נסיעתנו המשותפת. מרשימות אלה נודע לו על דונה גראציה, ששמה היה למעשה מריה ושהיתה אלמנה בת ארבעים־וחמש בערך, ועל אנטוניו, ידיד נפש יקר, נוכל, הרפתקן תאב־בצע וְרֵע שומר אמונים, שתוי ובעל ראש פיכח וצלול. נטלתי אז לעצמי, בפעם הראשונה מזה שנים רבות, חופשה קצרה ונסעתי לאירופה בחברת בני הבכור, שעמד לפני גיוסו לצבא. העבר התערב בהווה בדרך משונה מאוד וגיליתי שם חוטים סמויים, שִקריים אני מאמין, שקישרו בין אותה נסיעה נשכחת כמעט לבין דברים שקרו שנים מאוחר יותר. חוט סמוי, ארור, שנמתח מתחת עורם של החיים בין ביקורנו בפונדק הרכבת של פרדי אהרונסון, ליד דיז’ון, לבין ביקורי בבית־המלון של אורי באֶרלס קורט בלונדון, ועוד חוט דק וסמוי, שִקרי וארור, שהתפתל דקיק וקשה בין בית־המלון בלונדון לבין ‘האלמנה הכחולה’, אפורת הכתלים והטמונה בתוך קבוצת אורנים עתיקים. לא ידעתי למה כתב אורי את הרשימות ולְמה יִעד אותן וגם לא ידעתי שניחן אז ביכולת לצייר צבעים עד גווני־גוונים, להבחין בפרטים קטנים ולשבץ אותם בתיאור חי, נושם אווירה ותחושה. סבור היה שבדרך ערמומית ושקטה, כדרכי, ביקשתי להראותו חתיכת חיים מעברי ולהשקיט יסורי־מצפון אבהיים שניעורו פתאום ערב גיוסו לצבא ואי־הוודאות המתלווה אליו בנקרנות. אבל אינני מאמין שחשב כך באמת בעת נסיעתנו ורק כעבור זמן, כשישב משום מה לחבר את רשימות־המסע החושניות הללו, העיר מה שהעיר. טיוטת הפרק מנתה כשלושים עמודים ואילו הרשימות על דפי פנקס כיס מנו עשרה דפים. כיוון שלא שמע ממני את הפרטים המדויקים הללו על מראות הדרך נטל אותם מתוך דפי הפנקס של בני הבכור.

התחלנו בפאריס אך לא סיפרתי לו הרבה על שהותי בפאריס. על נתי ועל בערל רפופורט וסוניה ועל מאיר־מרטוב ידע מעט מאוד ולכן לא הירבה לרשום על שיטוטינו ברובע האחד־עשר. אבל הראיתי לו את מחסן המזון הגדול שבו עבדתי ואת משטרת הרובע ומקומות אחרים סביב ה־Marché des Innocents “בדרך מפאריס עצרנו ליד דיז’ון בפונדק רכבת. שמו של בעל המקום פרדי אהרונסון, נהג משאית לשעבר בבריגדה. יש לו ילדה כושית בת שש־עשרה”. חלפנו על פני גגות אדומים ועדרי פרות הרובצות באחו, אגם וכרמי גפנים וגשר, שורה של חממות וכפרים לבנים וקתדרלות מיתמרות אל השמיים. פעם רץ תרנגול לתוך גלגלי המכונית ואני עצרתי בפתאומיות עד שצמיגי המכונית חרשו בשביל העפר. איכר שמן משך את מקטרתו מתוך פיו ונפנף בזרועו לעברנו. ודאי קילל משהו. חצינו שדרות ארוכות של צפצפות ורחובות צרים וסעדנו את ליבנו בצוהריים במרק חם בפונדק דרכים על שולחנות עץ גסים, מחוספסים. אחר־צוהריים עצרנו בפונדק הרכבת של פרדי אהרונסון שלא היה אלא אולם צר מדיף ריחות של קפה ושיכר ומלא עשן סיגריות ורחש־לחש וקירות חשופים. נערה כושית בסינר כחול באה לעברנו ואני אמרתי “פרדי אהרונסון נמצא?” אורי הביט בשיניה הצחורות – זאת היתה הפעם הראשונה שבה ראה נערה כושיה – והיא קראה לעבר המטבחון “פאפא!” ופרדי אהרונסון הגיח, מקריח ושמן מתוך האדים והריחות ופער את פיו בהפתעה ומיהר אלי בידיו הגדולות והרטובות. “ליכט, זה אתה מיכאל ליכט!” את שם משפחתי העברי – המאירי – העניק לי מוניה פורת בעת ששלחני לאיטליה ונימוקיו היו עימו. קשה היה לי לקרוא על פרדי אהרונסון וילדתו הכושיה, שהיתה למעשה ביתה של אשתו ז’נט ושל חייל סנגלי או ניגרי, אותה אימץ פרדי לאחר נישואיו לז’נט, בלי לחזור אל אורי עצמו. כמה מפליא ומוזר ומלאֶה לחשוב שגם אורי עצמו הפך בעלים לבית־מלון של שלוש קומות ברובע ארלס קורט בלונדון. הזמן נראה פריך, סתמי ומרוקן מכל תוכן כשמצאתיו שם, כפי שנאמר לי לפני נסיעתי. “אני כאן”, אמר פרדי אהרונסון לבני “משום שכאן ירדתי פעם מהרכבת. אתה נשאר במקום שבו אתה יורד מהרכבת. מגיע הזמן שבו עליך לרדת, וכשאתה יורד – אתה נשאר. אני נשארתי כאן. אבא שלך המשיך לנסוע וכשירד נעשה איש חשוב. קראתי עליך הרבה בעיתונים בעשר השנים האחרונות”, פנה אלי “תמיד התגלגלת איכשהו למרכז העניינים”. לא באתי למקום כדי שפרדי יבכה על כתפי ויעמיד את גורלו להשתקף בגורלי אלא באתי כדי לעצור ולהחזיר חוב ולהוכיח שאינני נוטר טינה ואינני מתנשא ולבי לא גבה. פונדק הרכבת נמצא על מסלול טיולנו ואף לרגע לא חשבתי לפסוח על ביתו של פרדי אהרונסון ולהתעלם מקיומו. פגישה עם אנשים מן העבר אינה רק מסע על פני תמרורי־דרך אלא גם בחינת היקבעות ונוכחות. אתה קיים לא רק משום שאתה עושה אלא גם משום שאתה זוכר ואחרים זוכרים אותך. לא דיברנו על שלוש־עשרה השנים שהוא מתגורר בעיירה זאת – St. Georges שמה לפי רשימותיו של בני – אבל הוא פלט תוך כדי שתיית קפה מספלי חרסינה גדולים “הייתי חוזר אבל מה יהיה איתה שם”. לא אמרתי דבר ושנים מאוחר יותר שמעתי שטיפלה בו בכל שנות מחלתו ולא משה ממיטתו עד שמת מסרטן ריאות. אילו ידעתי היכן היא, אולי הייתי כותב לה ומנסה לעזור במידת הצורך. הוא היה בן חמישים־ותשע במותו, צעיר ממני בהרבה. ריח הקפה הטחון ושיניה הלבנות עולים בזכרוני למקרא שורותיו הנושמות חיים של בני. גם אני ישנתי לילה בבית־המלון שלו. היה טיפשי לא להיענות להזמנתו וללכת למלון אחר. ריצפת העץ חרקה אבל הווילונות היו רקומים תחרה והקיר בצד המיטה קושט בתמונה גדולה בצבעי מים של בית־אחוזה מוקף עצי־צפצפות ובתוכן נוחתת עדה של עורבים שחורים. תמונה איומה. אילו כתב רומאן המבוסס על חיי היה בוודאי יודע מה לשים בפינו, דברים שהיינו צריכים או אמורים לומר זה לזה. למעשה לא דיברנו הרבה. רק סיפרתי לו, מה שידע ממילא, שנישואיה השניים של עיינה עלו יפה מאוד וכי בנו רואה בבעלה את אביו. שום רוח רעה, סרת־מזג, שתלטנית, לא עלתה מהעבר. הוא שמח לשמוע דברים אלה מפי משום שהמשיך לכנות אותה “בחורה טובה” ולא חשב עליה רעות. לא שאלתי אם הוא מתגעגע לבנו ומתי יחזור. שהותו שם יצרה פגימה בקיומי, פרימה גסה ומתארכת. שמואל ואשתו לנו כאן בשנה שעברה כשנסעו לטיולם הראשון בחוץ־לארץ אבל כששאלתי אותו ענה שמואל “הוא נראה בסדר ומרגיש טוב” ואשתו לא הוסיפה דבר. המשונה היה שבני הפך בעליו של בית־מלון בגלל גידולו בביתה של אחותי מניה, שדיברה בדרך כלל פולנית עם בעלה. הוא ירש ממנה כמה נוהגים מוזרים מהם לא נפטר מעולם וכמה מישפטים בשפה הפולנית. כך קשר שיחה עם הפולניה בעלת המקום כשבא ללון בו כשירד מהאוניה בנמל סהאותהמפטון. האשה היתה אלמנתו של קצין פולני גולה וכשמתה – שלוש שנים לאחר היכרותם – השתומם לגלות בצוואה שהפקידה בידיו של עורך־דין, פולני אף הוא, שהורישה לו את בית־המלון. הוא השאיר בחדר את תצלומה ואת תצלום בעלה במדי קצין בחיל הפרשים הפולני. הרחובות סביב נמלאו דיירים שבאו מארצות שונות באסיה – הודים ופאקיסטאנים וערבים – וכשיצאנו בערב אמר אורי בסארקאזם “עזבתי את המזרח, והמזרח בא אלי”. הוא בוודאי היה יודע לתאר את מראות הרחוב כפי שידע לתאר את נסיעתנו. לא זכרתי כלל את האגם המכוסה ערפל ואותנו יורדים מהמכונית בגשם הדק, פותחים מטריה אחת מעל ראשינו, ועומדים מול שעון הפרחים שבחצר הקאזינו. בתוך מצנפת ארד התרוממו שלושה גמדים מזוקנים להכות אחת לשעה בראשיהן של ארבע פטריות לבנות שבקעו מתוך האדמה הרטובה. השעה היתה שתים־עשרה כשהתעוררו הגמדים למלא את תפקידם בחזיון והתיירים הנקבצים סביב צילמו וקראו קריאות התפעלות. לא זכרתי את הפונדק התלוי כבית ברבורים בקצה האגם – כאותם בתי ברבורים וברווזים קטנים הנעוצים בתוך הבריכות והאגמים, מעין שובכים צפים – וכשיצאה השמש בבוקר ניצת אוֹדם הנחושת והאבנים ספוגות המים הבריקו. ספינות מעבורת חתכו את הערפל הסמיך שנפוג לאט־לאט אבל לא סר מראשי ההרים ועטף את האגם ואת סביבתו בהינומה לבנה ופוכית. צבי בא ללוק מים ליד חדרנו, מגיח מתוך חורשת העצים הדקים והגבוהים, מרחיש את העלווה הצהובה־אדמדמה המוטלת על האדמה השחורה, ואורי יצא אליו והושיט לו את כף ידו והוא לקלק אותה ולא ברח. ואחר־כך אכלנו שנינו מתוך קערת חימר ואני סיפרתי לו שמכאן נחצה את האלפים ונעלה צפונית מוונציה. נבקר חצי יום בוונציה, אמרתי, ואחר־כך נחזור ונסע בדרך השיירות דרך הטירול האיטלקי ועמק הפו אל החוף. וכך נסענו שם, והראיתי לו את המקום בו העליתי את אשתי השניה, מאשה, כשהיתה פליטה רועדת כציפור ומתקשה לטפס על המשאית, ואת פונדק ‘האלמנה הכחולה’ ואת בית החווה, ואת המקום בו שכן מעון הפליטים במילנו. היינו שלושה שבועות בדרך מפאריס לרומא בנתיב שתיירים רבים אינם בוחרים בו, בדרכי עקלתון, בשבילים נידחים, והוא ישב לצידי בשתיקה ולפעמים ביקש להחליפני ליד ההגה. הוא השתמש יפה ברשימות הללו שהפכו שמות למציאות של פכים קטנים וגוונים ופרטים של יום־יום. אולי משום כך מצאתי כי “הפרק האיטלקי” היה הטוב בפרקים שכתב עד אז ורק ציינתי כמה טעויות ושגיאות בשמות ובתאריכים והערתי שעליו לעקור מתוך הכתוב שמות־תואר ומילות־חיווּי המקשטות את הסיפור באווירה זרה לרוחו.

פרדי ישב על דרגש העץ וליטף את ראשה של בתו הכושית המאומצת ואנטוניו ישב בגנואה על שרפרף נמוך והעביר את אצבעותיו בפרוותו של הקולי הקשיש שלו. לא התקשיתי למצאו משום שפעם בשנה החלפנו גלויות ברכה. אף שנה אחת לא שכחתי לשלוח לו גלויה בערב חג־המולד, גם לא בשנים בהם רעדה האדמה תחתי ואני עמדתי במוקדם של מאורעות חשובים. לא שלחנו לו כסף משום שידענו שייעלב עד עימקי נשמתו אולם אחד מנציגינו הרשמיים באיטליה – שנים לאחר המלחמה – בא בחשאי לעזרתו כשנאסר ובילה שנתיים בבית־כלא ומצא לו משרה נוחה. אנטוניו אמר לאורי – “היית צריך לראות אז את אבא שלך, כשלא היה בן־אדם חשוב ורשמי כזה, שצריך לטייל בחוץ לארץ ולדאוג שלא יכירו ולא יזהו אותו. הוא ידע אז להתחפש, להרגיש חופשי, לחבק את הזמן השטוח לפניו וליהנות ממנו. וכל זה בלי לשכוח אף לרגע את התפקיד. ו’דונה גראציה' היתה משוגעת עליו. היא היתה עושה כל דבר בשבילו והיא אפילו אירגנה פעם אחת מאה מתושבי הכפר לנסוע במשאיות התובלה לפיקניק מדומה בעמק”. עיניו נדלקו כשדיבר, לא עבורי אלא אל בני, שרשם ברגישות רבה את פגישתנו עם האיטלקי הבלוי, שהאוויר והצבע זרמו והתמסמסו ממנו, והותירו אותו עם גוף רזה ואפור המכוסֶה במעיל ארוך, מטונף, ופה מדיף שיכר בחדר קטן של מושב זקנים בגנואה. אני מתאר לעצמי שבני רצה לשאול אותי שאלות נוספות על אודות ‘דונה גראציה’ ועל אודותי, שכן התגוררתי בבית־המלון שלה, שהפך למעין מפקדה של שיירות התובלה באמצע הדרך, שישה חודשים בערך. אבל גם הוא לא שאל – ואולי לא ההין לשאול – על ‘דונה גראציה’ ועלי. כשאני חופר בזכרונותי ומקרצף את הקרקעית ממש אינני יכול לזכור אלא צללים חמים של הנאה גנובה – שחלקה משחק וחלקה רצינות – שהארעיות נקבעה בה מלכתחילה כשעון פנימי.