א    🔗

בהוציא ליובה אלמי לאור את ספרו “שירים ופואמות” (הוצאת עצמו, 1982), ראתה אגודת־הסופרים בירושלים לכנס, בבית הזז, עצרת. נענו לה רבים, בני שלושה דורות, שמילאו את האולם מפה לפה, כדי להקשיב לדבריהם של ארבעת הדוברים, שהצד השווה שבהם, הוא במה שנתקיים בהם הכתוב בתפילה למשה, כתחילתו: ימי שנותינוּ שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה; ואולי אף כסיומו: ורהבם עמל ואון. כי, אמנם חתן־העצרת המשורר, ניצב במחצית־הדרך בין שמונים ותשעים, ולא הרחק ממנו הילכו בעקבותיו שלושת שושביניו – מרדכי איש־שלום, שהיה חברו בפלוגת הגדוד בירושלים, לימים ראש אזרחיה (או כפי שש"י עגנון נהג לכנותו: שר־הבירה); אריה ליפשיץ מוותיקי פועליה, לימים יקיר־ירושלים, ואנוכי, הצעיר מהם משהו, אך ישיש כמותם. הצד השווה הוא בגיל, שנכרכת לו הברכה: עד מאה־ועשרים, שאף שאינה יוצאת מכלל משאלה חסודה, אמירתה כמנהג השגור, הנסמך אל המקרא, הקובע כמין מינימום, או מכסימום, של חיי האדם, לאמור: ויאמר ד' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה.

ב    🔗

אכן, כך לשונו של הכתוב, אך לא מצינו במקרא אלא אחד ויחיד, שמניין שנותיו כך: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו. והמדרש שידע, כמובן, את הסתירה בין מניין שנות חיי משה ובין מניין השנים בתפילה למשה, ואף דרש בה מה שדרש, השכיל לקשר את הכתובים הסותרים, באופן שביאר את התיבה העמומה: בשגם שמניינה כמניין משה, (345) ונתפרש כביכול, על מה זכה אדון הנביאים במה שהמסורת זיכתה, לדורות, אך מעטים – הלל הזקן, ר' יוחנן בן זכאי, ר' עקיבא. ולעניין יישוב הסתירה שבין הכתובים הנזכרים, הרי דברי המפרשים, ביחוד של הראב“ע והרד”ק, מונחים לפנינו, וקל לעיין. הלכך לא אוסיף בזה אלא גרגיר מועט, שכבר הבאתיו לפני אהרן ראובני, כדבר ברכה לגבורותיו, שפתחתיו בכתוב ההוא מתפילה למשה, מתוך שהדגשתי תיבת ורהבם – שיש המנקדים רי“ש שבה בקמץ חטף – ולדעת המפרשים עניינה רהב כלשון גדולה וגאווה, אך לפי מחקרו שלו, של אהרן ראובני, שבו הסביר חוק ע”ה, ושבו העלה בדיקת השרשים, שאמצעיתם היא האות וא“ו, ניתן, כמעט תמיד, להעמידה על אות ה”א. וניתן להקשות בעניין תיבת רהבם, אך מותר לקרבו ללשון רובם, ששורשו מתנודד בין רבה ורבב, וכעין ראיה לכך מהערת־שוליים של ר' מנחם המאירי לאותו כתוב בתפילה למשה; רהבם כמו רובם, ומוזכרים דברי חז"ל (יומא פ"ז) על הכתוב: לך והתרפס ורהב רעיך (משלי ו‘, ג’), כעניין הַרבּה עליו רעים, ונדגש, כי שעות מועטות הן בחיים, שאינן עמל ואון, אלו שעות התפילה וקריאת התורה והשבתות והמועדים.

הבאתי את הדברים האלה לפני ראובני, כפי שהם כתובים בשולי פירוש המאירי, שההדיר מכתב־היד ר' יוסף ב“ר חיים הכהן (הוצאת מקיצי נרדמים תרצ"ו), הקשיב וניענע ראשו מתוך חיוך, אך היטני לשלושה שבילים אחרים – השביל האחד הוא דבר־הירהור בענין הזיקה שבין שי”ן ימין ושי"ן שמאל – שבעים ושובע; שנמשך להם: שמונים ושמן, כסדר הכתוב: ויאכלו וישבעו וישמינו בטובך הגדול (נחמיה ט', כ"ה); השביל האחר הוא עניין צימצום עיקר החיים על קיום התורה ומצוותיה. על דרך דור דור ותורתו ומצוותיו; השביל האחרון הוא הארכת החיים גם לשם עצמם גם לשם עיקרם. אם לשם עצמם ראוי שלא לשכוח, כי הוא, אהרן ראובני, הפתיענו, בשלהי חייו, ברומן בדיוני, החורג באופיו מספריו (“גלגול נשמות” תשכ"ו) – אוטופיה ריאליסטית על הארכת חיי האדם, על דרך עקירת מוחו החי מתוך גופו המנוון ושתילתו בגוף זולתו; ואם לשם עיקרם – הרי הוא לא היה, אמנם, נוטה להגדירו כקיום התורה, אלא כקיום הרוח. אם מבחינת השכל – כקיום האינטלקט, אם מבחינת הדמיון – כקיום השירה.

וסיום השיחה סבב על מה שניתן להילמד מדבר־הקינה: ושירת חייו באמצע נפסקה. ונימנו מיני דוגמאות, ובכללן דוגמה מיוחדת בסוגה, דוגמת ליובה אלמי, ששירתו היתה לה התחלה מימי עלייתו לארצנו עד צאתו ממנה, ויש לה סיום מימי שובו אליה, אך קשה ההפסקה שבאמצע שארכה הרבה, ואורכה לא הקל על השיבה וגבולה ולפי שהדיבור על ברית המועצות ודרכה לא היה מכלל הנושאים הנוחים לו לראובני, חששתי לתוכחת דבריו, כגון מה שכתב בסיפור האוטופיה שלו, לאמור: “הויכוח על המתרחש ברוסיה, ועל העתיד להתרחש, ועל הנטייה להתבטל מפני החזק, להתרפס כעבד נרצע, נטייה שגילו קצת יהודים מאז ומקדם, מההתיוונות ועד ה”בונד" ועד המק“י [= המפלגה הקומוניסטית הישראלית] התלקחו ביתר חום” (עמ' 13). אבל תשובתו היתה מתוך אהדה למשורר, לאמור: כזה ודאי יפה לו ברכת מאה ועשרים, ותבוא שירתו על תשלומה. אמר וחזר לטוות חוט הרהורו לאמור: ודין לזכור כי משה בתפילתו, כשם שדיבר בה בעניין מידת הנברא, כמידת שבעים שנה ושמונים שנה, כך דיבר בעניין מידת הבורא: כי אלף שנה בעיניך כיום אתמול.

ג    🔗

ולאחר שפתחתי בעצרת הנזכרת ויצאתי במקצת ידי חובת הדירת פני הזקנים, שהיו בדובריה, אעמיד על החילוק שביניהם ובין הדובר, שהיה גם המדובר. ועיקרו של החילוק, שהם, הדוברים, לא ידעו אלא פרשת ההיכרות שבינם לבינו, בשלב ראשיתה, שהיתה קצרה, ואילו הוא, המדובר, יודע את האמצע העלום מהם, ואשר אך רמזיו הגיעו, לעת־עתה, לרשות הרבים. ולא עוד, אלא גם בפרשת־הראשית אין עדותם של השלושה שווה – של שני חבריו מרובה יותר ושלי מועטה ביותר. אמנם, מבואי, שנתכבדתי לפתוח בו אסופת “שירים ופואמות”, שנכללו בו יצירי המשורר מהחל עד כלה, יש בו די להעיד על התעניינותי, אך היתה זו התעניינות של קורא ומבקר, שהיתה בה הכרת דפים בלא הכרת כותבם. ואף כי בצאת בכור ספריו ויחידם, כבר ישבתי למעלה משלוש שנים בתוך עמי בארצי, והייתי מעורה בקריית סופר וספר, ואף כהונתי במערכת “דבר” סייעתני, לא אוכל להעיד, כי ראיתי את ליובה אלמי למעלה מראייה חטופה ברחובה של ירושלים, אם פנים אל פנים, אם במשבצת הראווה של הצלמית מרת קארפ, שהבהבו מתוכה דיוקנאותיהם של ארבעה אברכים, חבושי מגבעות ושהליצנים היו מכנים אותם: די רויטע יונגעלייטלעך אין די שווארצע קאפעליטשלעך. דהיינו: האברכים האדומים במגבעות השחורות. מתוך תיאורי ניתן ללמוד, כי תוגת חזיונה של אותה רביעייה וכמותה, נכרכה לי לחזיון־תוגה, שפקדנו, בקירבת הימים ההם, ומילאנו מבוכה וצער – מעשה חברי גדוד העבודה, שנטשו אותנו והלכו לבנות עולמם העברי, הקיבוצי, הקומוניסטי בברית המועצות. היתה זו פרשת כאב, מה גם לקרובים אל החלל. אם מותר לי לערב את עצמי, אזכיר, כי בשקלי, לפני עלותי, הברירות המועטות שלפני, בענין החבורה שאבור לי לקיים בה בחינת פה אשב כי איוויתיה, הייתי קרוב להכריע לצד גדוד העבודה, ואם כי התזכיר שיצא מלפניו, והגיענו עוד בגולה, וניכר בו ניסוחו של חברנו שנאהב עלינו, דולק (דויד) הורוויץ, היה עלול להרתיעני אחור, לא נרתעתי תחילה, והרתיעה לאמיתה התחילה בבואי לארצנו ובראותי, תחת גדוד עבודה אחד, נמצאים לפחות שלושה, והם מפולגים ופולגים זה על זה, ולא רחקו הימים והייתי מזכירה, ואף מנסחה, של הרשימה הקיבוצית, שהאגף המרכזי של גדוד העבודה היה כחלק מעורה בה.

ד    🔗

ואף אזכור, כי בהתעצם השמועות על אנשי אלקינד הפורשים ופרישתם, כירסמוני שתיים שאלות – השאלה האחת, כללית יותר: מה נעשה למנוע צעדם, שכל הניסויים, במידה שהיו, לא נראו לי מספיקים; השאלה האחרת, פרטית יותר, האם אף דולק הורוויץ בכלל ההולכים, כפי שנראתה שורת ההגיון. וכעדות לחרדה ההיא אזכיר, ששלושה חברים, עובדי “דבר”, והם גידולי “השומר הצעיר” – משה ישי (ישעיביץ'), מיכאל אסף ואנכי, הלכנו אל דולק, כדי לשמוע מפיו קושט דברי אמת, ואף שלא נדברנו בינינו, ידענו, כי אם נשמע, חלילה, לשון הן מפיו, נגייס כנגדו כל לשון של לאו, אם דבר הוכחה ותוכחה, אם דבר תחינה ובקשה. לא מצאנו את האיש בביתו, אלא את רעייתו, מרת ריבה, ומה ששמענו מפיה היו דברים של לאו גמור, מאחוריהם עמדה אף החלטתה הפסוקה של אשה פשוטה אך גדולה, כהיות אשת און בן פלת, שהצילה אותו, לפי האגדה, כדרך שהצילה מעונשם של דתן ואבירם. אם להזכיר מה שהרהרתי באותה פרשה, אצטמצם על זכר שתיים תגובות. תגובה אחת – שכתבתי לימים ומתוך רוב צער כתבתי, כי נפסח ונעבור על האפיזודה הכאובה והאומללה הזאת, חשדני מרדכי שניר (קושניר)בקלות־דיבור, והטיח כנגדי דיבור קשה, ועניתי כי טעות היא לו, שכן, לדעתי, אותה עדה תועה ומתעה לא פחות, ואולי אף יותר, משנתגלגלו – גולגלו, והמגלגלים, מה גם אומרי־ברוך־שפטרנו, עתידים ליתן את הדין. הלכך הומים דברי מרדכי איש־שלום, שהיה מחברי הגדוד ומתלבטיו, ולחשם במבואי אוזני: ולו היה מעט יותר יחס אבהי בימים ההם. ולא עוד, אלא למשמעם נזכרתי מה שהזכירני זה מקרוב ידידי, החכם ר' איסר קליגר (מחבר “ספר היהדות וחכמיה”, ו“ספר חכמי הדורות ומישנתם”) והוא מעשה הצדיק ר' חיים טשרנוביץ, שהיה לו בן שסורו רע היה ונפתה לחבורה של קלפנים ונסע אבא אחריו, ובראותו אותו בבולמוס משחקו והזיעה שוטפתו, הוציא מטפחתו ומחה אותה מעל מצחו. אכן, גדולים רחמי אב, מה גם לגבי בנים שוגים, אבל מה נעשה במריבי־דור, שרובו ככולו בנים, והוא טרף למדנים בין אחים. תגובה אחרת – והיא הוכחה, כי היו גם אישים בחינת אב, והוא מעשה יוסף ברץ, אשר בהיותי מורה פועלים בטבריה, היה, בבואו מדגניה בא אצלי, ומעשה שהביא לפני מכתב של אלקינד, מן הקולקטיב שלו שמעבר למסך־הברזל, ובו תיאור של קשיי־המשק, ובבקשה לשלוח לו תבואה למיזרע, והוא ברץ וחבריו, נטו לכך – (עדיין לא רחקו מן הוויכוח על ההתישבות החקלאית של יהודי ברית־המועצות, ובו חשובי “הפועל הצעיר” היו באמרי־הן) – וטעמם של ברץ וחבריו: צר שנטשו אותנו, ולוואי ולא תהי אחריתם מרה, אבל יהודים הם, אנשים עברים הם, קיבוצניקים הם. לא יכולתי אלא לסייעו, מתוך דרושו של הכתוב ובקצת שינוי: ואף גם בהיותם בארץ אויבינו לא מאסתים ולא גאלתים. והוא, יוסף ברץ חזר לדגניה ושלח את שנתבקש לשלוח.

ה    🔗

פירשתי דברים אלה, כדי לבלט את הרקע שעל גבו נראה לי חזיון משורר עברי, שלבטיו היו רחוקים ממני בתכלית, הלא הם לבטי שתי המולדות, בין כממשות של אתמול בין כחלום של מחר, מה גם כצירופם או ליכודם. דומה, כי כבעיה אפיגרמטית לאותם לבטים של תוהו, ניתן לראות את הבית בשירו של אלכסנדר פן: “ואז שירה פראית אחרת ונבדלת / בחול לבך אשתול כי היא – גורל חיי / עניני: הבכדי פירזלתי את הדלת / בין שתי המולדות: בין רוסיה וא”י" (“רחוב העצב החד סיטרי”, עמ' 10), אך מה אעשה והעדפתי עליו משורר גדול, א.צ. גרינברג שחלקתי על צד מצדדי שירתו אך נטיתי כולי ליסוד־מוסרה, והיא ראייתו, והיא ראייתם של רבים ושלמים, כי אין גלות, כל גלות, נכנסת לכלל מולדת, וגלילות ישובינו על נהרות־בבל למיניהם הם, לכל המופלג, אנקלאוות, מובלעות של ארץ־ישראל, באופן שאין גולה יוצאת מכלל עצמה, בין היא נטועה בתוך המהפכה בגוש המזרח, בין היא נטועה בתוך הדמוקרטיה בגוש המערב, וגם ההמצאה המאוחרת של הבדלה מדומה בין גלות ותפוצה אינה ביסודה אלא מירמה ולא מכובדת.

אולם דווקא על רקע זה נבלטת הפרדוכסיה של אלה שנלכדו לאותה שבשת ופרפוריה, בין בגילוייה בין בעילומיה, והרבה עשויים ללמדנו חוקרים, אך יותר מהם עשויים להורותנו משוררים, בשל כוחם ומשום כוחם לחשוף את אמיתם, וליובה אלמי הוא המורנו גם בספרו גם בסיפורו. אמרתי: גם בסיפורו, שכן סיפור חייו היה ימים הרבה עלום ממנו. ומבשרי חזיתי: בבוא לפנינו, לפני כשלושים שנה, ידידנו איצ’קה ברודנר ורעייתו, חברתנו־מנוער אולגה לינד, וסיפרו לנו, כי ליובה אלמי חוזר לארצנו, שיפשפתי תחילה עיני, שלא ידעתי אם הוא חי וקיים, כשם שלא ידעתי מוצאותיו, וכסבור הייתי הלך לרוסיה וניספה בה, ואודה, כי אף כשנודעתי כי הלך לצרפת ואף ניסה לשוב אלינו, עוד בימי המנדט ולא עלתה בידו, ועם גמר־המלחמה הלך לפולין הקומוניסטית והשתקע בה, הייתי כתוהה ובוהה, איך אירעו כזה וכזאת ולא הגיעוני לא קול ולא בת־קול, וממילא לא ידעתי על התמד־אמוניו ללשון־העם, עדות קדומיו וערובת־עתידותיו. אמת, זה כלל־מסגרת לאֶלמו־מלבר וללחשו־מלגו, ועוד עתידים לנו רוב דברים להיוודע אל פרטים ופרטי־פרטים. ולא בכדי הרמיז יוחנן רשת, כי זו פרשה לרוב גליונות.

קוראי מבואי יודעים, כי הסתפקתי במה שנראה לי רקע עילומו של ליובה אלמי מארצנו והארכתי בתיאור השסע הטראגי של נאמנות כפולה, גם למהפיכה העברית גם למהפיכה הקומוניסטית, כעיקר לאור מחקריו של יהושע גלבוע, וקיצרתי בעניין מקומו של אלמי בשלישייה – אברהם שלונסקי לפניו ואלכסנדר פן לאחריו, או איפכא, אבל ידעתי כן ידעתי, כי לא מיציתי פתחי הראייה האחרים, שבחינתם הוא גם באפשר גם במחויב.

ו    🔗

וארמוז על אחד מפתחי הראייה בהם והיא כמדומה, יפה לבדיקת מסלול ארוך ומגוון. הלא הוא פיתחה של ביוגרפיה, ואנסח דברי כדרך שאלה: האומנם רשאים אנו לפסוח על פרט נחשב, שיש בו כדי לסמן את הטיפולוגיה של משורר ומשורר, לפי קו בולט, כגון: אברהם שלונסקי, שהיה כבר בארצנו בימי נעוריו, כתלמיד גימנסיה “הרצליה”, וחזר ועלה עם אביו ואחיו ואחיותיו, או עזרא זוסמן, שעלה גם הוא עם הוריו, ואחריהם אנדה פינקרפלד (עמיר) שעלתה וחזרה ועלתה, וכמותה עלו גם הוריה גם אחיה גם אחותה, והסמכתי שניים אלה אף מחמת נקודה משותפת, גם זוסמן גם פינקרפלד, ראשית כתיבתם ופרסומה בשפת לעז, זה רוסית וזו פולנית. ואם לצעירים מהם, הרי נתן אלתרמן, שעלה עם אביו, יצחק אלטרמן, ויונתן רטוש שעלה עם אביו, יחיאל היילפרן ושני האבות היו מורי המורות והמורים העבריים, תחילה בגלות ואחר־כך בארצנו – האומנם הסוציולוג או הפסיכולוג יפסח על ההבדל שבינם לבין מי שעלה ואביו ואמו נשארו בגולה, מהם חללי־פרעות מהם נמקים בעוניים, והוא, בנם, מתענה ביתמותו, בעזובתו, ברווקותו, בפרוליטריותו, מה גם אינו מצליח לפצותן בקניין מולדתו וחידושה, לא־כל־שכן אם נואש מהם. וכדי לחזק ואף לחדד את שאלתי, אעתיק אותה לדור צעיר יותר, המניח פתח ראייה אחר: בנים להורים חלוצים ביסודם ובדרכם, והם מעורים בה בארצנו, אך נוטשים בתי־הוריהם ומתחנכים בקיבוצים, כגון משה שמיר, האחים מגד, האחים מוסינזון, חיים גורי, נתן שחם, והם בני גיל סופרים חדש המעלים גל ספרות חדש – האפשר ומבקר הספרות או חוקרה יתעלם מן השוני שביניהם ובין שאר בני גילם חברי הקיבוץ, הלא כפל הרקע של הביוגרפיה שלהם.

אבל לעניין פתחי ראייה אלה וכאלה, והשתקפותם בספרות העליה השלישית ונציגיה, מתוך הבלטת הדוגמא של שירת ליובה אלמי על מישברה ומשבריה, עוד חזון למועד, באופן שדבריו בכתב, בראש כתביו הכנוסים, ודבריו שבעל־פה עתה, אינם אלא כעין הקדמה, או מיקדמה בלבד, ועוד לאלוה מלים.

[כ“ט אלול תשמ”ג]