מות מלך מצרים (שמות ב', כ"ג) קובע פרק בדברי ימי השעבוד, כי המלך אשר קם תחתיו הכביד את עלו על ישראל יותר הרבה מאביו. אך עצם התוספת והחדוש שהוסיף על גזרת אביו ושחדש בה סתום בפרשה ב' פרשת מיתת המלך בעלת שלשת הפסוקים ומתפרש מפרשה ג' הסמוכה לה, על כן נפרק נא את הפסוקים הדומים שבזו ובזו ונערוך אותם מערכה מול מערכה:

מחמשת המערכות האלה יתברר כי מה ששכתוב בפרשה זו כתוב בזו: אלא שמשתי המערכות האחרונות יעלה לנו, כי בפסוקי פרשה ב' יש אשר יחסר העקר והפרשה ג' באה וממלאה אותו (ואנחנו נקדנו את מקום החסרון והמלואה פזרנו האותיות) ועקר כל הספור שהוא עצם התוספת והחדוש שהוסיף ושחדש פרעה השני על גזרת אביו חסר מן פרשה ב' ומתפרש מפרשה ג' ודבר זה עולה ממערכה שניה ב'. אם נתבונן עליה במלואה.

וישמע אלהים את נאקתם… (ב', כ"ד). ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו (ג', ז).

ובכן ברור הדבר כי הגזרה הרעה שחדש המלך הזה ואשר בשבילה החלו לחזור בתשובה “ויזעקו אל ה'” היתה גזרת הנוגשים שהעמיד על ישראל, ואשר בימי אביו לא היה זכר לה. גזרה זו מתבארת מכל דברי המלך הקשה הכילי צר העין הזה אשר לא נתן לישראל לבלוע את רוקם. וברוב בצעו והות נפשו היתה כל עבודתם הקשה כאין בעיניו: “למה תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיהם (ה‘, ד’). והשבתם אותם מסבלותם (ה') נרפים הם נרפים (ח') תכבד העבודה… ואל ישעו בדברי שקר (ט') נרפים אתם נרפים (י"ז) לכו עבדו” (י"ה). מכל הדברים האלה ישמע קול נוגש גדול מאד. ולפי העולה מכלל הדברים היו בימי המלך הזה ימי כשלון כח לישראל וירך לבם, אשר לא נענה ולא נכנע מפני העול, אשר נתן עליהם פרעה הראשון (א', י"ב). ובימיו החלו להם ימי "קצר רוח ועבודה קשה (ו‘, ט’).

מפרשה ב' וג' אנו למדים, כי נכונו דברי רבותינו, כי רק מאתים ועשר שנים ישבו אבותינו במצרים (ס"ע, ג'). או מאתים וחמש עשרה לדברי פר“א ולדברי יוסיפוס בקדמוניות היהודים (ספר ב' ט"ו, ג'). ואם ננכה 71 שנות הטובה בימי יוסף לא נשארו וכי אם 139, כי בימי פרעה הראשון אנו רואים רק בקשת תחבולות להכניע את גאון העם הקשה, אשר רעה נשקפה ממנו לממלכה מאהבתו הנאמנה למלכי הרועים (שמות א‘, י’). ופחד כזה אי אפשר להתרגש אחרי עבור מאות שנים מימי כבוש מלכי הרועים. כי אם לכל היותר בדור שני או שלישי לו, כל זמן שימי מלכות זו היו עוד נזכרים ולא יותר. ובשנת לדת משה, היא שנת המאה ושלשים לבוא יעקב למצרים שהיא שנת חמשים ותשע לתחלת השעבוד ולגלת מלכי הרועים עוד התרגש פחד זה בלב מלכי מצרים כנראה מגזרותיו. ומלידת משה עד יצ”מ הלא יתברר לכל רואה כי לא מלכו כ“א שני מלכים המלך שבביתו גדל משה, אשר לפי העולה האריך ימים עד שנות מספר לפני שוב משה ממדין מצרימה, כאשר יעלה ממליצת הכתוב: ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים (ב', כ"ג) ואת בשורת מיתת מלך זה בשר ה' למשה בצותו אותו לשוב מצרימה (ד', י“ט. ועיין רשב”ם, ראב"ע וספורנו שם וקדמוניות II, 12, 1) והמלך החדש שמלך תחתיו היה האחרון למשעבדי ישראל, כי כל קורא יראה, כי רק עם מלך אחד עסק משה מיום שובו ממדין עד יצ”מ. ואם נצרף תשע וחמשים שנות השעבוד שלפני משה, רק אל ימי שני מלכים שלאחר לדתו, לא נוכל לפי אומד מתקבל להרבות את מספר השנים יותר מן 210 או 215. המלך החדש החליף את שפת אביו. כל מגמת אביו היתה רק להתיש כחם למען הכרת בהם כל שריד עוזר למלכי הרועים, ועל גזרותיו שגזר עליהם לא היו למען התעשר מהם כי אם למען התש את כחם. ודבר זה מפורש הוא במקרא מלא “וישימו עליו שרי מסים” – לא למען הכסף שזה סתם תכלית מטילי מסים כי אם לשם תכלית אחרת – "למען ענותו בסבלותם ". וכאשר ראה כי לא דוכאו בזה, החל לענותם ולהעבידם בפרך. וכאשר עמד בם כחם גם אז לא שוה עוד בנזק המסים והעבודה, ויחשוב מחשבות לאבדם ויצו להמית כל הבן הילוד להם. אך כאשר רבו הימים וירא כי אין עוד פחד לנגד עיניו, הקל ידו מעט מעליהם ולא הוסיף עוד לענותם כאשר בראשונה, וירוח להם מעט כי עיני פרעה זה היו רק אל הבטחון ולא אל הבצע. ומי יודע אם לא קלה עוד מעל ישראל יד מלכי מצרים כל עקר, לוא היה לבם כלב המלך הזה, אך לרעתם קם תחתיו מלך אשר הבצע היה כל מזמתו. הוא הכביד את ידו על ישראל מאד ויפקד עליהם נוגשים, לבלתי נתן להם לשאף רוח ולבלוע רוקם על כן צר להם מאד ויזעקו ותעל שועתם אל אלהים.