דבר זה מפורש הוא בתורה, כי משחטאו ישראל בעגל, נטלה הכהונה מבכוריהם ונתנה לשבט הלוי, השבט האחד שלא התגאל בעבודה זרה זו. ועתה מה יקשה בעיני כל בעל דעת אם אמת הדבר כי אהרן עשה ח“ו את העגל, איך נתנה הכהונה לדורות עולם דוקא לעושה העגל לו לעצמו ולזרעו? מן המשתחוים לע”ז נטלה ולעושה אותה נתנה?? והלא העשיה קשה מהשתחוויה, והעם ראה ושתק? ואבלי שלשת אלפי האיש ראו ושתקו? ואנחנו יודעים את הדור היוצא ממצרים, כי נקהלו על משה ועל אהרן לחלוק גם בדברים שמסרו נפשותם עליהם, ובדבר כזה אשר לוא ח"ו היה כפשוטו לא היה כמוהו לרשע, ראה ושתקו? וקרח ועדתו אשר בקשו תנואות על משה ואהרן ידעו דבר זה ושתקו? אך תשובה על כל הפלאות האלה היא חקר הדבר לאמתו, לאמר: בקרת כל הכתובים המדברים על מעשה העגל לפי הכלל העולה מהם ולא לפי גופי אותיותיהם, הן רגילים אנחנו להתבונן בשני פסוקים אלה בפסוק “ויצר אותו בחרט ויעשהו” (שמות ל"ב, ד') ובפסוק “אשר עשה אהרן” (ל"ה). ורואים אנחנו ומתפלאים ומישבים הדבר ברמז, ובאין לנו ישוב אחר, אנוסים אנו להניח את רוחנו בזה ושוכחים כי יש כמה וכמה פסוקים האומרים בפירוש, כי רק העם עשה את העגל: שחת עמך וגו'. עשו להם עגל מסכה (ח'). ויקח את העגל אשר עשו (כ'). חטא העם… ויעשו להם אלהי זהב (ל"א). העם על אשר עשו את העגל (ל"ה), עשו להם מסכה (דברים ט', י"ב), עשיתם לכם עגל (ט"ז). עשיתם את העגל (כ"א), יעשו עגל בחורב (תהלים ק“ו, י”ט). עשו להם עגל (נחמיה ט', י"ח). הרי יש לנו תשעה פסוקים המעידים לנו, כי גם העובדים גם העושים היו מבני העם ולא אהרן. ובכן אין לנו אלא לברר עד כמה היתה אחריות דבר זה על אהרן.

והנה רבותינו חולקים את המקור הראשון למאורע זה את פרשת ל“ב שבס' שמות לשני חלקים: לעשרים פסוקים הראשונים הם קוראים “מעשה עגל הראשון” ומתירים לתרגם אותו בצבור כשאר כל התורה ואינם חוששין לכבוד הדור ההוא ומפסוק כ”א ואילך הם קוראים “מעשה עגל השני” ואוסרים לתרגם אותו בצבור (מגלה כ"ה), והרי“ף ז”ל והתוספות פירשו, כי אסרו לתרגם מעשה עגל השני משום כבודו של אהרן, ובכן עולה מדבריהם, כי בעשרים פסוקים הראשונים אין שום זכר בגנאי לאהרן כי אם לדור המדבר, ועל כבוד הדור ההוא לא חסו, אבל בפסוקים האחרונים שיש חלול כבוד לאהרן אסרו את התרגום מפני כבודו.

על דבר זה ישאל כל איש: וכי משא פנים יש בדבר?

אך אם נתבונן היטב במשנתנו ובגמרא שעליה נראה, כי לא חסו רבותינו על גדולינו “מעשה תמר ויהודה, מעשה אמנון ותמר נקראין ומתרגמין”, אף כי יהודה היה ראש שבטי ישראל, ואמנון בכור דוד היה. ואימתי אסרו לתרגם את הפסוק המדבר בגנות גדולים שחטאו? בזמן שנזכר עמם בעצם הפסוק ההוא גדול אחר שלא חטא. הנה יהודה היה גדול מראובן בעיני תורתנו, בראובן נאמר “אל תותר” (בראשית מ"ט, ד') וביהודה נאמר “אתה יודוך אחיך” (ח') ודבר זה פירש עוד יותר בדהי“א ה‘, א’-ב-. ובכ”ז הורו רבותינו: “מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם” יען כי בפסוק ההוא נזכר שתי פעמים שם “ישראל” אביו וגם נזכר כי בלהה היתה פלגש אביו. ובכן לא על כבודו חסו רבותינו, כי אם על כבוד אביו הטהור. וראיה לדברינו דברי תלמודנו: “מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין, והאמרת מעשה אמנון ותמר נקקרא ומתרגם? לא קשוא! הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא” (מגלה שם). ומזה אנו רואים, כי בכל מקום שחטא אחד מגדולינו לא כסו עליו אלא במקום שהיה גנאי לאחרים אבל במקום שלא היה גנאי אלא לעצמו התירו, וכבר הרגיש בעל כ“מ, כי דעת הרמב”ם ז“ל לתרגם מעשה דוד ובת שבע (כ“מ רמב”ם הל' תפלה י“ב, י”ב) ועתה אם חסו על כבודו של אהרן, אין זאת כי ברור הדבר בעיניהם, כי לא אהרן עשה ח”ו את העגל כי אם אנשים מבני העם, על כן על כבוד האנשים ההם לא חסו, כי המה החוטאים ואל כבודו חסו יען כי היה נקי.

ואם רבותינו אוסרי התרגום מפני כבודו של אהרן במעשה עגל השני, לא אסרוהו במעשה העגל הראשון, שהוא עשרים פסוקים הראשונים, אין זאת, כי אם ברור הדבר שבעיניהם לא נמצא שום שמץ לעז על אהרן בעשרים פסוקים הראשונים. ועתה נפרוט נא את תולדות מעשה העגל לפרטיהן, מבלי הזכר עוד שם עושיו, ומצאנו כי היתה שם תרעומת (שמות ל"ב, א'), מצות פריקת נזמים (ב'), מעשה הפריקה, ההבאה (ג'), הלקיחה, צרירה בחרט (ד'), השלכה באש (כ"ד), עשית העגל (ד'), או יציאת העגל (כ"ד), ואמירת אלה אלהיך (ד'), ואנו אין לנו לברר עד כמה היתה יד אהרן באמצע. והנה לפי המפורש בתורה היתה מצות הפריקה והלקיחה והצרירה וההשלכה לאהרן. ולפי הנראה בסקירה הראשונה גם העשיה לאהרן ורק מן אמירת אלה אלהיך ואילך היתה לבני העם. אך לוא היתה באמת גם העשיה לאהרן מה מקום לדבר הפסוק “וירא אהרן " של אחריו? מה ראה עכשיו שלא ראה קודם לכן? הלא הם אמרו לו, כי יעשה להם אלהים והוא עשה להם ומה לו עוד? ומה מקום לדברי הפסוק “ויצא העגל הזה?” הנה משה רבינו חכם שבחכמים ויודע כי לא מעצמו יצא ההבל הזה כי אם ידי אדם עשוהו? אך באמת יש לנו לשום לב, כי אהרן מפורסם הוא בעמנו לאיש חסיד עובד ה' אוהב את הבריות, אוהב שלום ורודף שלום, אך כח לב לא היה לו, כאשר היה לאחיו למרע”ה, וע“כ הפקיד משה את חור עמו בעלותו ההרה. ומסורה עלתה בידנו, כי חור התיצב באמת בפני האספסוף ויהרגוהו, ואהרן ראה כי לא בכח יגבר להם התחכם להשלות אותם כי גם הוא יתן ידו להם בדבר זה, ויצום להביא את זהבם לו למען לא יעשו הם ע”ז, וכאשר הביאוהו לו צרר אותו בחרט ויתן אותו לצורפים להשליכהו באש לעשות אותו למוצק אחד ולהאריך ביציקתו ובצריפתו, כי אמר בין כה ובין כה ישוב משה. והצורפים מעלו וימהרו ויעשו את העגל שלא מדעתו, ודבר זה פירש רש“י ז”ל “ויצא העגל: ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא” (רש“י כ”ד). ועתה יכון דבר הפסוק “וירא אהרן” כי באמת ראה דבר, שלא עלה על לבו, כי הוא אמר לדחותם מרגע לרגע, עד שוב משה והנה לדאבון לבו נעשה הדבר אשר ירא ממנו “ויצא העגל הזה”. ופסוק ויצא העגל הזה בא ולמד על חבירו כי בפסוק “ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה” יש לנו לראות תבת “ויעשהו” כאלו היה שורוק נקוד תחת השין והיה כתוב ויעשֻהו. ובכן היתה ההשלכה, המעשה האחרון שנעשה כרצון אהרן. והרשב“ם הפשטן המובהק מונה את הצרירה לאחרית מעשה אהרן ובכן היתה העשיה ע”י אחרים, ואומר: “ויצר אותו בחרט, הזהב לקח [אהרן] מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר [אהרן] את כלם בבגד¹ עד שעשו [אנשים מן העם] דפוס של חומר ושל שעוה כדרך המתיכין ועשו בו צורת העגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה העגל כדכתיב ואשליכהו ויצא העגל הזה”: (רשב“ם שמות ל”ב, ד') והרב ספורנו הסובר כי גם ההשלכה היתה בידי אהרן אומר: “ואשליכהו באש” בקשתי לאחר את הדבר, והשלכתי את הזהב באש בזולת תחבולות הצורפים וכו' ויצא העגל הזה, בלתי פעולת השתדלות ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם, כי אמנם באמרו “ויעשהו עגל מסכה” לא אמר זה על אהרן אבל רצונו עשה אותו העושה כענין וסמך את ידו ושחט שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט וכו‘" (ספורנו שמות ל“ב, כ”ד). ולא רחוקה היא דעת בעלי המדרש שהמעט מהם שהם מנקים את אהרן מעון זה אלא שתולים הם את הסרחון בערב רב ודבריהם קרובים מאד לפשט הכתוב: "רבי הונא ור’ איבו בשם רש“ב נחמן: מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאלו עשו ישראל את העגל היה להם לאמר אלה אלהינו אלא הגרים שעלו עמהם ממצרים עשוהו והם מונים לישראל ואומרים אלה אלהיך ישראל” (ויק“ר כ”ז). ודעה זו המתלקטת מדברי רש“י ורשב”ם וספורנו היא היתה דעת רבותינו, כי גם הם פירשו ויעשהו: “עשה אותו העושה” או כי קרא את תבת “ויעשהו: ויעשוהו” (כי גם שנויים קלים בקריאה מצאנו מימות רש"י עד ימינו גם באותיות “מדהבה ומרהבה” (רש“י ישעיה י”ד, ד'). גם ספקות בתבות שלמות “צדק: ארץ” (מנחת שי משלי ח', ט"ז) ואף כי בנקוד, אשר לפי המסקנה האחרונה הוקבעו סמניו בימי הגאונים) ולפי זה עד פסוק כ“א המספר את דברי התוכחה שהוכיח משה את אהרן אין זכר לפי דעת רבותינו, כי חטא אהרן וע”כ לא אסרו לתרגם אלא משם והלאה.

וגם משם והלאה אין לנו בכל מעשה עגל השני, אלא מלה אחת קשה והיא מלת אשר עשה אהרן ובמקום זה תלה הכתוב את הסרחון בו על אשר הסביר להם פנים בתחלה, עד כי מסר אותו לצורפים, כי לאיש כמהו היה לעמוד בפרץ בשעה רעה כזאת. ועל כן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה, ויען כי הקב“ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, “התאנף ה' מאד להשמידו” (דברים ט‘, כ’). אבל באמת אחרי התפרש מלה הקשה הזאת משלפניה מתרככת היא הרבה מקשיה. נפתח נא במה שסיים הכתוב ונסיים במה שפתח וראינו, כי בפסוק האחרון כלולים העם ואהרן בפסוק אחד לאמר: ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן (שמות ל“ב, ל”ה). ובכן יש כאן עשיה לעם ועשיה לאהרן, אך אם נחזור כעשרה פסוקים לאחורינו, נראה מה בין העשיה של העם לעשיה של אהרן, “וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן וגו'” (כ"ה), פירושו הוא כי יצא העם מידי סדורו הנמרץ שסדרו משה לתרבות רעה. ומי חייב בדבר? כי פרעו אהרן! כי יד אהרן, אשר לא ידע רק חסד ושלום, לא היתה חזקה כיד משה האומר יקוב הדין את ההר, ועל כן שובב העם בארבעים ימי ממשלתו משובה נצחת, והוא לא יכול לעצור בם ובכן לא עשיה היתה אשמת אהרן, כי אם חדלה אשר חדל להחזיק את ידו על הרעים בעם וליסרם, ואת החדלה הזאת צרף הקב”ה לאהרן למעשה, אבל באמת לא היה שם אלא גרם. ודבר זה מפורש ומבורר עוד יותר בפסוק ראשון שבמעשה עגל בדבר התרעומת שהתרעם משה על אהרן “מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה” (כ"א). פעל “הבא” שבמקרא תרגום מלא הוא לפעל “גרום” שבמשנה שפרושו: עשה מעשה שלעצמו אינו רע, אבל הוא מוליד רע לאחרים. למשל אאע"ה ויצחק אמרו לנשיהם אחותי היא, בדבר זה לעצמו אין חטא, אבל יכול היה להביא אחרים לידי חטא. בשני מקומות אלה כתוב “הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה” (בראשית כ‘, ט’) “והבאת עלינו אשם” (כ"ו, י'). ומשמע שני פסוקים אלה לאמר: אתה לא חטאת ולא אשמת מאומה, אך מתוך מעשיך שלעצמם אינם רעים גרמת חטאה ואשם לאחרים. אף משה אומר לאהרן כן מתוך דרכיך שאין בהם רע ושאין בהם מעשה כלל, אלא רפיון שלא נתן להמחל הבאת על העם חטאה גדולה לאמר, גרמת להם לחטוא חטא חמור, כי היה לך למחות ולא מחית, ועתה מעלה אני עליך כאלו עשית אף כי נקי וצדיק אתה.