טראגדיה יהודית של משורר רוסי
מאמר זה פורסם בחוברת מס' 1 של ‘לקראת’ (זו שבדפוס, שקדמו לה שתיים או שלוש בסטנסיל), באדר תשי"ג. אין צורך להדגיש את המרחק שהכותב התרחק מדרך כתיבה זו ומן הסגנון האמוציונאלי. אף־על־פי־כן יש בדברים משום עדות קרובה יותר להבנת הזמן והאווירה שבהם יצר באגריצקי. המסה נדפסת כאן שנית ללא שינויים כלשהם. תרגום השיר, שנעשה ב־1952, תוקן פה ושם.
“מוצאי”. שיר? – בלי ספק שיר. יותר מכך: אולי אין יצירה בעלת ביטוי חזק מזה, מרוכז מזה, מחריד מזה, לשנאת עצמנו. וכתבוֹ לא כנעני ולא משומד ולא אנטישמי, לא בזדון ולא בשגגה. כי מה יכול היה להיות הטעם לזדון מסוג זה שיגיע אליו קומוניסט בלב ונפש במוסקבה הבירה ב־1930? וכיצד יכול היה לשגות אדוארד באגריצקי, שהיה אולי האדם הכן ביותר בשירה הסובייטית והיה אחד מן הגדולים, המקוריים ובעלי־ההשפעה שבה (לצדם של מאיאקובסקי ופאסטרנק)? וראו זה פלא: כל חייו רצה האיש לברוח ממוצאו, לברוח מן הבעיה היהודית ומן הכאב היהודי שבתוכו, – והם רדפו אחריו ואכלוהו: אכלוהו חיים ואכלוהו (אם לא כילוהו) אחרי מותו.
התחקות על פרשה זאת תאיר לנו לא רק פתח חשוב להבנת נפתוליה של יצירה גדולה, כי אם גם מקור ספרותי מעניין להבנת כיוונה וכשלונה של ההתבוללות היהודית ברוסיה הסובייטית.
קוראי הספרות העברית לא ישערו כלל שבאותה עיר ואם אודיסה, בשנות מלחמת העולם הראשונה ולפניה, הופיעו קבצים ספרותיים בשמות כה משונים כגון ‘פנסי המשי’, ‘מכונית בעננים’, ‘המעטה השביעי’ וכד'. יתר על כן: המבקשים להכיר על פי השירה העברית בלבד את הלך־רוחו, את עולמו הרוחני, או אפילו את מושגיו הספרותיים של הנוער היהודי באותו מרכז עברי חשוב – אינם אלא טועים.
ועובדה היא: בין הסופרים הצעירים של השנים ההן הופיע, זו הפעם הראשונה בתולדות הספרות הרוסית, דור שלם של יהודים כותבי רוסית, דור שהיווה אח"כ, ברבע־המאה הסובייטית הראשונה, את “הרוב היהודי” בשירה הרוסית. די אם אזכיר בין משתתפי הקבצים האלו באודיסה עצמה שמות כמו: באגריצקי, ווירה אינבר, ס. קירסנוב ואחרים (כמה אופייני הדבר שמן הקבוצה האודיסאית דאז לא נותר אף משורר “גוי” בעל שיעור קומה כמוהם, ואילו בפרוזה, הדורשת שורשים עמוקים בהווי הארץ, התבלט דווקא הרוסי וו. קטאייב!).
היו אלה שנות “המשבר” התמידי, התסיסה המתמדת, והפריחה הגדולה של השירה הרוסית. עשרות זרמים ובני־זרמים מודרניים צצו ונבלו במשך שנים מעטות שלפני המהפכה ואחריה. וכולם אמרו: צימאון גדול לדרכי ביטוי חדשות ולתכנים אחרים, לאור המציאות המשתנה לנגד העיניים; מאבק בלתי־פוסק ל“כיצד” ו“על מה” שהוא הוא החיפוש הנצחי אחר מהותה של השירה עצמה.
בשירה העברית דאז – לא תמצאו שום רישום לבעיות אלה. מכונית־הטכניקה טרם התפרצה לשמי־שירתנו. הדימוי – היסוד הנוקשה והשמרני ביותר בשירה (כי לכתוב על דברים אחרים קל יותר מאשר לכתוב אחרת) – זקוק לזעזוע חזק, להשפעה חזקה ולתנאי־צמיחה מיוחדים, – למען יוכשר לפלוט מתוכו תמונות מיושנות ולקלוט קליטה שירית מושגים – אפילו יום־יומיים – שלא היו בשירה קודם לכן.
אולם אפילו בשדה המחקר, העיון והבקורת של אודיסה העברית מ־1914 – לא תמצאו שום הד לכל הסבך הזה של בעיות השירה המודרנית, סימבוליזם ואקמאיזם, פוטוריזם ואגופוטוריזם, ואפילו אפיגוניות לזרמים שצצו רק לפני שנים ספורות! איש לא ניסה אצלנו להקשות בכובד־ראש קושיה חדשה בפרשה העתיקה: כיצד כותבים משוררינו וכיצד עליהם לכתוב.
איה השפעת השירה הרוסית, תשאלו? פה באמת טמון העיקר. השירה העברית בגולה מעולם לא הושפעה השפעה יוצרת מן הספרות הזרה בת הדור ממש. אלה שעמדו ברמת ההתפתחות האחרונה בספרות המדינה – התערבו בעצמם בהתפתחות זו, התמסרו לשדה הלעז. ועוד: רק המעורים ביותר בספרות ובלשון הזרה יכלו לחיות ממש (ולא רק לקרוא) את ההתפתחות האחרונה של ספרות זו; ודווקא אלה, בדרך הטבע, החלו ליצור בלשון חיותם הספרותית הגדולה, המבטיחה כה הרבה ליוצריה.
על כל פנים: סופרינו לא יצאו מתחומי הספרות הנלמדת בגימנסיה. לבני דורו של ביאליק, ואף אל הצעירים יותר (שמעונוביץ, י. לרנר) הגיעו פושקין ולרמונטוב, ואולי נדסון ונקרסוב, אך לא משוררי המאה העשרים (אם אפילו קראו בהם). שלונסקי, זה הער לחידושים, הושפע בעיקרו של דבר מבלוק, נציג הסימבוליזם, אשר – בתור זרם – שקע כבר ברוסיה סביב לשנת 1910, ועל אף מאמציו לא הצליח לקלוט קליטה ממשית (חוץ מביטויים אחדים) את החדש שבשירת בן־דורו מאיאקובסקי, למשל.
בן למשפחה ענייה מאוד, חייל בחזית, טרם מלאו לו 23 שנה, כשפרצה המהפכה של 1917. כמו צעירים יהודיים רבים – נכנס לתוכה ראשו ורובו. לחם, נדד, כתב פלאקאטים, פזמונים, כרוזים. עסק בתעמולה. אירגן חוגים ספרותיים ויצר. נִפתל וחשב ויצר. גיבוריו: ההלך העליז, השודד המרדן, טיל אוילנשפיגל והדומים לו. “הרומנטיקה קרובה יותר לקרבות ומסעות”. היתה זו הרומנטיקה המיוחדת־במינה, הבלתי־מפוייסת, מלאת פאתוס־המהפכה, של השנים ההן. בגלל רומנטיקה זאת התנגד, אולי עוד ביתר חריפות מאשר מאיאקובסקי ובני־סיעתו, להווי הזעיר־בורגני שנתאקלם בחיי הסובייטים, בעיקר בשנות הנאֶפ. מה חריפה שירת בדידותו בין כל “אדוני האכילה” האלה, בדידותו של למוד־הרעב – בין “אגרופי התפוחים” ו“פצצות התפוזים”, ושירת מלחמתו וחרדתו של ההלך המרדן מטבעו – מול חיי החול בצל השקט, האשה והביית; והשתכרותו הרומנטית בדם־התשחורת “להגיח כיריה לקראת האנושות”!
וגם נושא הקומוניזם והבניין, – שגבר בשנים האחרונות בשיריו – מצא בו מבטא חזק ואורגינלי כמעטים בברה"מ, כי הוא האמין וחי את הדברים בלב ונפש, אולי כמעטים בין סופריה בשנים ההן.
חבל שאין באפשרותי במסגרת זאת לעמוד על מקוריותו בשיריו, באין לנו תרגומים מהם. גודש התמונות הדינאמיות, בהתפתחותן ומתיחותן הדראמאטית, לא רק מוסר בבליטות את העולם החיצוני, כי אם משמש אספקלריה לירית למתרחש בתוך נפשו של האדם. יסוד אפי חזק, יכולת להשתמש במלים “בלתי שיריות” ביותר, תוך כדי ליריות עמוקה ויכולת רבה של שמיעה והסתכלות בטבע. ואין נושא ואין ביטוי בנאלי. לא אידיליה ולא מאמריות. סערה פנימית – ע"י סערת התמונות החיצוניות המוזרות ביותר, הרחוקות מן המציאות, אך הנושמות את מציאות חווייתו של האדם. לפעמים מהווה פואימה שלמה כעין מטאפורה גדולה אחת, תמונה מתפתחת שאין אפשרות לנתק ממנה קטע מבלי להוציאו מזירת הדראמה – נפשו של המשורר; כי הוא חי את הטבע ואת החפצים הדוממים – עד אימה. ומה מעניינות, מרוכזות ומודרניות הקומפוזיציות עצמן, התוכן ומעבריו. בשיריו הנפש יוצרת והוזה. לכן אופייני בהם עושר הדמיון הרומנטי. הרי כל טלטוליו בקרבות ובמסעות בשנות המהפכה לא היו אלא “מן היונים אל היונים”. ועל אף הכרתו בצוויי הצרכים של המדינה הסובייטית, מסוגל הוא לומר: “די להזות. העת לעבודה”… רק בסופו של שיר!
אך מעל לכל – אותה כנות אכזרית הצוללת לתהומי הנפש, המחטטת במעמקי הזכרון ואינה חסה על איש, אפילו לא על המשורר עצמו ועברו ועל המהפכה בכבודה ובעצמה. נביא לדוגמא את השיר “שחפת”. דפיקות־הדם ברקותיו של ב. החולה מתמזגות עם הדפיקות בדלת. נכנס דזרז’ינסקי המנוח, ראש משטרת הבטחון הסובייטית, ישר ממרתפי העינויים. ולפניהם נפרשת – כמו הארץ כולה – מפת שולחנו של האורח, הרוויה דם ודיו: דמם של האויבים שנורו, ודיו חתימות פסקי־הדין. בדבריו של האורח מודגשים הכאב והמאבק הפנימי הקשה של האדם המבצע פעולות כאלו. “אם־רבולוציה! לא קל / גלוי־לב כמו כידון משולש צלעותיו”. גם הוא, כמו המשורר, הרגיש את המשא הכבד של היד שהונחה על הכתף וציוותה ללכת. ואין הוא מסתיר דבר. חשיפה אכזרית והתגברות על הפקפוקים, המביאה בסופו של השיר לגיוס פנימי עצום, המוביל את המשורר החולה – לאור “לייקוציט־הירח” – אל המועדון בו הוא פעיל הערב.
גם דזרז’ינסקי מודה בבדידות האדם בין האויבים שמסביב. אך העידן, כמו זקיף, ממתין ברחוב. ו“בדידותך – את העידן הולמת”. אין ברירה אלא לצאת לקראתו.
ואם הוא יאמר: “שקר” – תשקר!
ואם הוא יאמר: “הרוג” – תהרוג!
אדם המעז לכתוב שורות כאלו, קומוניסט המודה בדרכים כאלו ושומר על נאמנותו גלוי־עיניים עד־להחריד, – רחוק מאוד מן השקר! ובאותה כנות מסוכנת, העוברת על עברי־פי־תהום, מטפל המשורר גם בבעית מוצאו.
במשך תקופה מסויימת השתייך ב. לחבורת הקונסטרוקטיביסטים. ואם גם נטוש עדיין ויכוח באיזו מידה שיקפה יצירתו את מגמות הזרם הזה בשירה הסובייטית, ואם גם קשה בכלל להגביל משורר מקורי לתחומי זרם מוגדר מסויים, – הרי ברור דבר אחד: הוא היה קרוב לקונסטרוקטיביזם, כי כמוהם עשה רבות להכנסת יסודות אֶפיים לתוך השירה הלירית. המשורר סלאבינסקי, ראש החבורה, הגדיר זאת בשעתו כך: הפרוזה היא כמו מראה, והשירה – כמו נחל. כי הפרוזה קיימת בעיקר “בכדי ש…” והשירה – “מפני ש…” עלינו “למַרְאוֹת את הנחל”, ז. א. להחדיר מיתודות של פרוזה לתוך השיר הלירי, מבלי לחסל את השיר שבו, ומבלי לצמצם את תחומי הליריות לקטעים מסויימים בתוך השיר. להיפך, אצל ב. אין אפיות בלי נימה לירית־אישית חזקה. לכן כה רבים השירים שהוא מעלה בהם זכרונות מקורות־חייו. ואלה מתרכזים בעיקר סביב כמה נושאים, מוטיבים ראשיים בשירתו: מהפכה, רעב, מוצא.
הבה נעיין עוד פעם ב“מוצאי”. הדברים מעורטלים מכדי שיצטרכו הסבר נוסף. “בנו” של מנדלי מוכר ספרים קם ואמר: אם כאלה אנחנו – ימח שמכם! אין ערך ואין אור. אין פתרון לדלות ואין פתרון לעם. בריחה מן הסביבה המחנקת ויריקה בצדה. האם דרך קומוניסטית היא זאת? להיפך, הוא שנא את כור־מחצבתו דווקא בשל הדלות שבו. כרבים מבני־דורו לא רצה ולא ניסה לתקן ולהיאבק. הנפש הרומנטית פרצה את סוגרי הריאליות היתרה. עוד לפני פרוץ המהפכה ברח. התבולל, כתב שירים רוסיים… אך לא יכול היה לברוח מעצמו!
דווקא בתקופת חייו האחרונה לא פסח נושא מוצאו כמעט על אף אחד משיריו החשובים. שירים אלה משקפים את דור המהפכה כולו, אולם ביחוד חשובים הם להבנת טיפוס יהודי מיוחד זה, והגורמים שדחפוהו לדרך בה הלך. ההסבר לעזיבתו את ביתו מקבל פנים חדשות; ואם כי דומים הפרטים הביאוגרפיים, נקלע המשורר משנאה קיצונית לגאווה קיצונית במוצאו.
לא נחזור ולא ננתח פה את הנימוקים הכלולים ב“מוצאי”. נביא רק את המומנטים הנוספים, המצטרפים לידי תמונה אחת. השיר “ילדות” גדוש אהבה והתרפקות על שכונת־מוצאו, הפרבר האודיסאי, אם כי גם בו: הרוח שראה (לא חש!) הילד – היתה זו שבין הקוצים מאחרי צריף מבשל־ה“קוואס”. אך מדובר בו בעיקר בשכונה ולא בבית־ההורים, ואין שום רמז ליהודים.
אולם במשך הזמן יצא היסוד היהודי מהיעלמו. יציאתו הראשונה של המשורר מעולם־שכונתו הצר היתה יציאה מעבר ל“בקתות היהודיות”, דווקא בעת שהשבת התהלכה בחלונותיהן, בארגמן פאתה־הנוכרית, עם נרה בידה. הנער בן השבע־עשרה בפואימה זאת (“הלילה האחרון”) היה לראי הלילה הנהדר, היה ל“יקום שני”. עולמו הגרוטסקי, העל־מנדלאי והמגוחך התנגש עם הטבע הגדול, ולו – לא היו אפילו דימויים אלא מקינו הדל: “כוכבי השבת חדרו את גווי, / את כל גופי, כחדור כוס־של־מים. / ולי אז נדמה, כי האור הקל / נוטף מנקבי עורי, כזיעה.” התנגשות עולמות כאן, שאין ביניהם פשרה. ולכן, אם עוד לפני פתרון כל־שהוא, לפני התרגלו לאור ולרוח, פרצה המלחמה והצעיר – למרות “חזו הנפול” – גוייס לצבא ועבר בו שבעת מדורי התלאות במלחמה השנואה, ושנות הנוער חלפו “בלי לישון כל־צרכו, בלי אהוב כל־צרכו”, – אין פלא שהנער חיפש את בן־דורו (גיבור הפואימה שהיה – בלי נטל המוצא היהודי – בן־בית בלילה הנהדר, ולכן היה מופת לו): שמא הוא יוכל לומר לו “על מה להזות ובמי לירות”. הנתמה עוד שצעירים אלה זינקו בגופם ונפשם אל תוך קלחת מהפכת 1917?
פרשה זו, על כל בעיותיה, מגוללת באחת מיצירותיו הגדולות, הפואימה האוטוביוגרפית הבלתי־גמורה שבירושתו – “פברואר” (בפברואר פרצה המהפכה הראשונה של 1917, בה חוסל המשטר הצארי). פואימה זאת כבר “יהודית” בעיקרה: השתתפותו במהפכה היא התפרקות מנטל מעמסת־מוצאו הכבדה וילדותו העשוקה, שלא יכול היה לפרקו במשטר הקודם, אף אם רצה. הילד היהודי היה היחיד בסביבה שרעד בלילות מפני רוח־הערבה. וכשהגיע כבר לידו ספרו של ברם עם תמונות ציפורים (מהפכה עצומה בעולמו!) נראו לו ציפורים אלה כ“אותיות מוזרות, חרבות ושופרות, כדורים ומעויינים”. מ“מעונו השחור” – נקלע לצבא. בעולמו המסוגף לא העז להביט בפני נערה. ואם, בהתחמקו מן החזית ע"י מתן שוחד בצורה יהודית טיפוסית (שוב תיאור גלוי, בלי לחוס על עצמו), חצי־ערום, חולה, חולם “על פינה בעולם, שם למגבת על מסמר יהיה ריח־של־אם – – והשמש באשנב לא תשרוף פניו כמו פחם”, בא הוא העירה, – מה פלא שהלך כסהרורי אחרי גימנזיסטית יפה, שנבצר ממנו להשיגה? הרי את כל קריאותיו בלילות “על ציפורים בעלות שמות לא־רוסיים, על אנשים מכוכב־שבת בלתי־ידוע, על עולם שם משחקים בטניס, שותים גזוז ומנשקים נשים” – את כל זה גילמה דמות הנערה, שבינו לבינה עמד סמל המשטר הצארי – השוטר ברחוב.
המהפכה פרצה. הכל נסתבך. הצייד ברם מספרי הציפורים כיוון את רובהו בקוראו־אוהבו. בית־ההורים שודד. הנערוּת נסתיימה. אך לא להגנת ביתו יצא האיש – כי אם שקע כולו, כמו רבים מבני־דורו, בעשיית־המהפכה, בתור עוזר־לקומיסר בפרובינציה, המבער בלילות את אויבי המשטר החדש. מה מאושר נער זה, הפורץ לדירות גנבים וקצינים צאריים, “כמלאך המוות, עם פנס ואקדח, בלווית ארבעה מלחים…”. “גאוותו של בן־יהודה (כך! לא “יהודי” סתם) שרה כמיתר מתוח”. כמה היה נותן, לו אחד מאבותיו בפאות, ב“שטריימל” וב“קאפוטה”, היה מכיר בו את נכדו, בו, “בילד המרעיד את הליל”.
סופה של העלילה: רדוף־עייפות ורטוב־גשמים, באחד מחיפושי־לילה אלה, בביתם של קציני־מחתרת, נתקל הוא בנערה ההיא, במיטתה החמה. אין עוד שוטר צארי. הוא משחרר את חבריו, זורק לה שטרות (השפלת העליונים־לשעבר) ונופל למיטתה. “מבלי לחלוץ מגף, בלי להוריד אקדח”. געגועי־הדורות מדוכאי־היצרים מצאו את פורקנם. לא נוכל להביא במסגרת זו את כל התמונה, אך הגורם היהודי ברור:
"– – אני כובש אותך על שנבוכו
ימי־דורי, על שביישן אני,
על חרפתם של אבותי, עם־בני־בלי־בית,
על צוויץ־ציוץ של בת־צפור מקרית.
אני כובש אותך כנקמה
לעולם שלא יכולתי צאת מנו!– –".
כל שירתו של באגריצקי היא ביטוי משולהב אחד לרעבון הגדול ללחם, לרוח, לאהבה; שנאה ומלחמה נגד השבעים במאכליהם, נשותיהם, דירותיהם החמות; ושירי תהילה לסערת המהפכה והבניין, כביטוי לסערת הרגשות והכוחות המשוחררים. בכך השתלבו יסודותיו הנפשיים־הפרטיים במגמותיה של ספרות־המהפכה.
ובאין לנו תרגומים שלמים, אך למותר יהיה להביא דוגמאות קטועות מתיאורי־הטבע עשירי הדימויים הפנטאסטיים, מן התמונות טעונות־התוכן־הנפשי, נפלאות־הראייה המיוחדת, של ב. בן־הכרך היה המשורר. עוד ב־1915 פנה אל מאיאקובסקי בהמנון המתחיל: “הו, מצביא הערים הנובחות בטירוף על השמש, בעוברך גאה ברחוב, נמתחים הבתים בשורת־החזית ומישרים את גגותיהם לימין”. אך הוא עצמו, העירוני־שבעירונים, המגוייס כל חייו, לא ידע (ולא ניסה) לגייס את שיריו לשירות הכרך. באותו דור של שירה עירונית ברוסיה, לא היה כמוהו שטוף־הטבע החופשי. ולא היה זה אלא הצימאון היהודי לטבע, התפרצותו של רגש מדוכא, שרצה להשיב בדור אחד את שהפסידו דורות סגופים רבים. כמו אצל טשרניחובסקי, מוצא הילד המורד־בביתו קירבה נפשית אל הערבה, גם הוא יודע במות ורוח הנושבת “בתוגה עתיקה על אלילי־ערבה נשכחים” (באגריצקי). ויותר, אפילו, מאשר את מיין־ריד (ארצות רחוקות, עשירות… פנטזיה…) אוהב הילד את ספר־הציפורים של ברם. אך בהליכתו אל הטבע מרחיק הוא לכת מטשרניחובסקי, כי יציאתו מן התחום היהודי היתה קיצונית לאין־ערוך. באגריצקי, התמה “כיצד אני, בן־בני־יהודה, נמול ביממה השביעית (?) – הייתי לצייד – לא אדע!” – שוקע כולו בתחומי־טבע המנוגדים ניגוד קוטבי להווי היהודי.
ובכל זאת… ובכל זאת לא נמלט מן הסכסוך עם הטבע. בטבע – אספקלריית בדידותו בעולם זר ועויין, בתמונות המאויימות ביותר: “שמש תפוחה ומימית”, “מלתעות האבן”, “דג שחור מוצץ את הירח”, “הגן השורק בסמפונותיו החולות” וכו'. ואם בפואימה אחת (“הרהורים על אופאנאס”) שר הוא את יופיים של שדות אוקראינה, הרי יופי זה שייך לאויבו, לרוצח גיבורו האהוב.
בעצם, כל הווית שירתו – יהודית היא: הכנות האכזרית, הווידוי, יסוד האינטלקט והרקע התרבותי־קוסמופוליטי, הדרך האסוציאטיבית של העלאת ההתרחשויות והמעברים; סיבוכה של הנפש מלאת הניגודים, עשירת התכנים והתהפוכות, – ובשל כך הסיבוכים בשיריו; וגילוי הקרעים והמאבקים וחוסר־השלמות – בשם הצימאון לשלמות מקסימאלית, שלמות של איש־הגיטו – עם הטבע, של אישיות הוזה ובודדת – עם המהפכה, של מהפכן ומתקן עולם – עם עצמו וגופו החולה. שלמות זאת מעולם לא השיג. במאבק עליה נתחשל משורר עמוק ומקורי, אך בשל אותה סיבה לא עלה בידו לאחות את הקרעים לידי שירה שלמה וגדולה באמת. בחצי־הדרך לגדולה אמיתית שטפה את גרונו האסטמה היהודית מימי ילדותו – ותחנקהו…
מ־1925 גר ב. במוסקבה. בשנים האחרונות, רתוק למיטתו בחדרו המלא אקוואריומים עם הדגים האהובים עליו, המשיך ליצור, לעבוד ולהדריך משוררים צעירים. ב־1934 ליווה גדוד פרשים עם דגלי המהפכה את המשורר־הלוחם בדרכו האחרונה.
ב. היה לאחד מן המשוררים הנערצים בספרות הסובייטית, בשל להט־אמיתו ובשל מקוריות־גישתו לנושא המשותף. אך בזה הפרשה לא תמה. עם המסע האנטי־קוסמופוליטי בשנים האחרונות, עם הנטיה להעלמת הבעיה והנושא היהודי מן הספרות הרוסית, החלו להשמיץ גם אותו. היה בזה, דומני, תקדים ראשון של ביעור סופר קומוניסטי לאחר מותו (בשל השפעתו הרבה?). הפואימה “פברואר” הוכתמה כלאומנית, כמעט כמתכוונת להציג את המהפכה כמעשה אונס. והקטע על גאוותו של המהפכן הצעיר לעומת סבו בעל הפאות וה“קאפוטה” – מוכיח, כביכול, שהגיבור משתתף במהפכה רק על מנת להשתית את “מלוא־ערכו” הגזעי. (טרסנקוב: “על מסורות לאומיות וקוסמופוליטיזם בורגני”). יתר על כן: הפואימה המפורסמת ביותר של משוררנו, “הרהורים על אופאנאס” (לדאבוני קפחתיה הפעם), שהיתה לא מזמן נלמדת בבתי־הספר הרוסיים כאחת היצירות הקלאסיות של ספרות המהפכה, יחד עם עיבודה בליברטו לאופרה, – יצאה בשן ועין מידי הבקורת החדשה. גיבורה, יוסף קוגן, המהפכן היהודי, המשוטט בראש קבוצת חיילים אדומים בכפרי אוקראינה ומגייס לחם בשביל העיר (בימי – “הקומוניזם הלוחם”) נפל בידי כנופיית־מאכנו ונורה ע“י חבר קבוצתו לשעבר, אופאנאס האכר, אשר ברח מן הצבא האדום כדי לעבד את שדהו והפך להיות שודד. כיום הטראגדיה של בן־אכר תועה זה אינה נוחה עוד; הנימה האנטישמית הגלויה בהאשמות האויבים נגד הקומיסר קוגן (שב. מאחל לעצמו מות־גיבורים כשלו) – “מסלפת” את המציאות הסובייטית ו”משמיצה" את העם האוקראיני (אחרי היטלר…). והעיקר: היום אינה רצויה עוד עובדת היות היהודי נושא מרכזי של המהפכה. (מבחינתנו אנו מעניין, כי אותה פואימה אוקראינית־עד־להפליא, המזכירה פרעות בעיירות ועוסקת לא בהן, כי אם בהבנת נפשו של האכר הבוגד והרוצח, – אינה יודעת לעצב את קוגן, החייט “הגוזר אדרת בשביל האדמה הדלה כולה”, היהודי היחידי בספרי ב. שאיננו המשורר ואיננו מתלבט, – לעצבו בדמות חיה, שמעבר לאגדה ולסכימה. והדבר מובן: ב. כנראה לא הכיר דמות ריאלית של מהפכן יהודי מתבולל ושלם בתוכו ובנפשו).
אך ל“טיהורו” של ב. יש שורשים עמוקים מן הנגלים לעין במבט ראשון. הוא היה בן לדור “הנכים” (כהגדרתו של ב. פאסטרנק), אשר לא צמחו מתוך המהפכה, כי אם באו לספרות לפניה. אין איש מבני דור־מדבר גדול זה (כולל את מאיאקובסקי) שלא “סטה” בשעתו, שלא נאבק בלי הפסק עם עצמו ועם אחרים על מהותה של הספרות הקומוניסטית (מדובר בנאמנים לה, כי אחרים – יצירתם שקעה בכלל). מלחמתו של הריאליזם הסוציאליסטי הרשמי במעוף־יצרו של המשורר התבטאה (אולי עד היום הזה) בדיכוי הדימויים המסובכים וחוסר הבהירות של ההבעה החופשית, “המודרניסטית” או “הדקדנטית” (מכל זרם שהוא), בשמם של פשטות עממית וקהל־קוראים המוני; ומאידך גיסא, בהדיקת החגורה מבחינה עניינית־תוכנית, בשמה של שלמות ופשטנות נפשית ורעיונית כאחד, וצרכי כל שעה ושעה. המרדנים, משוררי הרומנטיקה המהפכנית, לא יכלו להשלים עם יצירת ההווי השאנן החדש, מבלי לבכות על כי “הדגלים קופלו והחצוצרות העלו חלודה” (באגריצקי). היום רואים בכנות זו – יאוש ודקדנס.
אך לא כל שכן ב. אם נפשו העשירה, שהיתה צריכה לגשר על פני תהומות מבלי לשקר לעצמה, העלתה שירה מסוכסכת ומסובכת בתוכה – היתה בכך, בעיקר, תוצאה של טראגדית מוצאו. על אף הקריירה המבריקה – נשאר הוא נטע זר בספרות הרוסית. על אף הישגיו הרציניים, את מי מעניינות כיום ברוסיה התחבטויותיו של יהודי זה, גם בנושאים הכלליים? מי יבין להלכי־מצבי־הרוח הטרופים שלו? כל חייו נלחם, באחריות אכזרית, הן לשירה והן למשימה – על חשבון עצמו (“כמה אני בודד. אייכם, בני־אדם עליזים משירי?”); וכל זה בשם רעו הגדול, שאיפשר לו לסעור ולסעור ולא לשקוע ביאוש, העידן, המתפרץ כמוהו ומביא כמוהו מזג־אוויר סגרירי לתוך חדרים מבריקים, העידן שהוא “כמוני שחוח, שוטם מנוחה, / מזועזע־השראה כמוני”. עד שנרגעה הסערה ויכול היה כבר לומר: “המלה, שעמה נאבקנו כל חיינו היא כעת כמו תחת היד”, לומר ולילך לעולמים.
לא רבים היו סופרי ישראל הבולטים בספרויות העמים. רובם – בשל חוסר ההזדהות המלאה עם התרבות הזרה – היו קרועי־נפש, מסוכסכים בתוכם. ורובם – נשכחים במשך הזמן. מי יודע, כמו מנדלסון ופאסטרנק, אולי גם היינה ובאגריצקי, הרומאנים הקוסמופוליטיים של ארנבורג ושירתו האירופית הזרה של אנטוקולסקי, ואף שיריו הנוצריים של טובים – לא יתפסו את מקומם הראוי בזכרונם הספרותי של העמים.
ככשלונה של ההתבוללות – כשלונה של תרומתה לספרות הזרה. אי אפשר להסתיר מרצע – אפילו תת־הכרתי – בשק הלשון והסמלים הלועזיים. אין זה אלא פרק נוסף לצרותינו אנו. קוראו האלמוני האידיאלי של באגריצקי – עפ"י משאלתו באחד משיריו – יתלוש בשדה נידח שיר מספרו, יקראהו – וישתמש בו לצרכיו. והלוואי ויהיה ממה לתלוש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.