לדברי המלחמה הזאת יש במקרא ארבעה מקורים הלא הם: א) ש“ב ח', י”ג–י“ד. ב) דהי”א י“ח, י”ב–י“ג. ג) מ”א י“א, י”ד–י“ח. ד) תהלים ס‘, ב’. והנה בספר שמואל נקראה המלחמה על שם דוד ובס' דה”י על שם אבישי ובס' מלכים ותהלים על שם יואב. שוים דברי ס' שמואל ודה“י בשלשה דברים: במקום המלחמה גיא המלח, במספר החללים י”ח אלף ובדבר הנציבים. שוה להם הפסוק השני שבפרשה ס' בתהלים בדבר אחד במקום המלחמה גיא מלח, ושונה ממנו בפרשת מספר החללים י"ב אלף. שוים דברי ס' מלכים לפסוק זה שבתהלים בשם שר הצבא יואב, ומוסיף על שלשתם עוד שלשה דברים: דבר קבורת החללים, השתתפות כל ישראל במלחמה וכריתות כל זכר באדום.

והנה כל הפשטנים התבוננו בפסוק שבשמואל (ש“ב ח', י”ג) כי מקרא קצר הוא, כי העקר חסר ממנו הלא הוא שם אדום, וכי לגוף המאורע אין ללמוד ממנו; כי אמנם יש בשמואל מקראות חסרים כגון פסוק ש“ב ה‘, ח’ שעליו אומר רש”י ז“ל שזה אחד “מן המקראות… שרמזו ולא פירשו”, וכי המקרא הזה הסתום במקומו מתפרש במקום אחר (רש“י בראשית ד', ט”ז, עיין שם) וגם פסוק שאנו עסוקים בו מתפרש במקום אחר בדהי”א (י“ח י”ב) כי שם כתוב אבישי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח, ומליצת ו“אבישי… הכה” המתחלת בו“ו החבור, אחרי מלחמת דוד, נותנת מקום לפרש את הכתוב לאמר: כי בעת הכות דוד את ארם הכה אבישי את אדום. אך במלחמת יואב אי אפשר לאמר כן, כי שם כתוב “בהצותו את ארם וישב ויך את אדום”. ובכן היתה מלחמת יואב אחרי מלחמת ארם. ואין לאמר כי מלחמה אחת נלחמו יואב ואבישי באדום, כי במקום יואב היה תמיד אבישי כנר לגבי אבוקה, ומעולם לא תקרא מלחמה על שם אבישי בהיות יואב אחיו במערכה, ולפי זה יש לישב גם את שנוי מספר החללים הנפרטים במלחמת אבישי ויואב, כי שתי מלחמות היו. ועל מלחמת יואב שהיתה אחרי הכות בני ישראל את ארם נאמרה הפסקה המקוטעת “ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם” (ש“ב ח', י”ג) כי אחרי אשר כלה דוד את מעשיו בארם, היה גם הוא במלחמת אדום (מ“א יא”, ט"ו) וגם כל צבאות ישראל היו שם (ט"ז) עם יואב ששה חדשים אחרי אשר כלו מעשיהם בארם. ואת הדבר הזה, כי שתי מלחמות היו לדוד בארם ביד שני שרי צבאותיו, הרגישו כל המפרשים, השונים פה איש מרעהו בכלכלת המאורעות איש על פי דרכו: רש”י, רד"ק, בן מלך בשם ר' יואל בן שועב המובא בביאור (ש“ב ח', י”ג) וגראץ אשר סרס את סדר המאורעות מאין צרך השכיל להחליט גם הוא, כי שתי מלחמות היו באדם (גד"י 256 I ). ¹

אחרי אשר עלתה בידינו לחלק את הפסוקים השונים לפי סדר מתישב על המקראות, יש לנו לשאול לסבת המלחמה: מה ראה ככה המלך החסיד השומר את תורת משה בכל לבו להתגרות מלחמה בעם אשר כתוב בו: “לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא” (דברים כ"ג, ח',) ואשר הזהיר מרע“ה אזהרה גדולה להשמר מאד לבלתי הצר להם במאומה (ב‘, ג’–ד’); ועל הדבר הזה יש מסורה עתיקה בספרותנו שיש בה עקר היסתורי ואלה דבריה: “כשהלך יואב להלחם עם ארם עמדו עליו בני אדום אמרו לו “הלא כך אמר הכתוב: אל תתגרו בם” השיבם יואב “לא כך אמר הכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם? הניחו אותנו לעבור ולא רצו אמר יואב וכו' וכו'” (תנחומא דברים). – ואנחנו העתקנו אותו מתוך הנוסח השמור בפי הרד”ק ששם הוא מחֻוָר יותר, מן האגדה הזאת עולה לנו, כי האדומים התאנו ליואב, כי אומר הוא לעשות להם רעה ולהתגרות בהם מלחמה, והוא בתם לבבו השיב להם, כי חלילה לבני ישראל להתגרות מלחמה באחיהם אשר עליהם הזהירה התורה: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו… ונשמרתם מאד, ועתה הנה אחיכם אנחנו תנו לנו לעבור, ולא שמעו להם בני אדום וישיבו פניהם ריקם, זהו פירוש האגדה הזאת, ואף כי אין להחזיק, כי עברו בני ישראל, אשר פניהם היו לארם אשר בצפון, את ארץ אדום אשר בדרום, הלא יצא לנו מזה, כי עמוד עמדו בני אדום לשטן לבני ישראל, וגם ר' יואל בן שועב מרגיש, כי “כאשר נלחם דוד בארם פשעה בו אדום” (ביאור ש“ב ח', י”ג), ואף כי מלת “פשעה” אינה מכונת, כי לא היתה משועבדת עוד בעת ההיא לישראל הנה דעתו לאמר, כי נצבה לו כצר, כי ראשית דברי האגדה המובאים בזה, עתיקה היא וכל עין בוחנת תכיר, כי דבריה דברי קבלה הם. ובכן יתבאר מאליו, כי ירא דוד פן יעמדו לו לשטן ולמוקש, ויצג מן העם אשר אות ויתן ביד אבישי, וכאשר הוסיפו להצר לישראל נלחם אבישי באדם ויך מהם שמונה עשר אלף איש, בעצם הזמן אשר נלחם יואב בארם כאשר הבחין הרד”ק: “נראה כי מלחמת אדום היתה כשהיתה מלחמת ארם”. (רד“ק ש”ב ח', י"ג), ואין ספק כי אחרי אשר כבש את אדום וישם בה נציבים, מהר גם הוא עם חילו לארם להושיע את דוד ואת יואב. ועתה הנה יפלא בעינינו אם נצח אבישי את אדום וישם בה נציבים, למה זה עלה יואב עוד הפעם על הארץ ההיא לשחתה? והלא בעת ההיא כבר עבדי דוד היו שמה? – החדה הזאת נפתרה בתשובת שאלה אחרת: בספר מלכים כתוב, כי עלה יואב שר הצבא לקבר את החללים (מ“א י”א, ט"ו) ועתה מי המה החללים האלה? הנה רש“י ורבנו ישעי' אומרים, כי המה החללים אשר הכו ישראל, ושיחה זו נאה היא ולשם מוסר נאמרה, כי נאה לנוצח להכניס לקבורה גם את אויביו, אך לפי הפשט אין רגלים לה, כי קבורה כזאת הלא היתה יכולה להמסר ביד הנציבים, אשר בידם משטר הארץ ומה לשר צבא מלחמה בבית הקברות? ואם נשאו לבו להתנדב לגמול חסר גם עם המתים מה יפלא בעינינו לראות, כי בשעה שהוא עושה מצוה קלה זו למתים, הוא עושה כלה בחיים, והמעט ממנו כי הוא מכה בהם י”ב אלף איש, יושב הוא ו בכל ישראל ששה חדשים ומכרית כל זכר באדום? גמילות חסד של אמת מצד זה והרג ואבדן מצד זה! אלא על כרחנו אנו אומרים, כי הקבורה והמלחמה לא היו שני הפכים, כי אם אב ותולדה, הקבורה הזאת גרמה למלחמה והמלחמה היתה מלחמת נקמת החללים הנקברים. והקבורה הזאת לא היתה יכולה להמסר לנציבים כי הנציבים הם המה היו החללים, כי אחרי צאת אבישי וגדודיו לעזור את ישראל הנלחמים על ארם, נפלו האדומים בטח על הנציבים ועל מעט אנשי המצב אשר הציג שם מבני ישראל, ויהרגום באכזריות חמה, – כדעת גראץ הנכונה בהערתו המובאה לעיל – וגם קבורה לא נתנו להם, על כן לא סר דוד ויואב וכל ישראל אל ביתם בשובם מהכות את אויביהם, וימהרו אל אדום ויקברו בראשונה את אחיהם החללים ואחרי כן נקמו מהורגיהם את נקמת אחיהם חללי ידם וישב להם יואב כגמולם. ובכן לא ישראל היו המתגרים באדום במלחמה הראשונה, כי אם בני אדום, ואחרי אשר הכניע אבישי אותם לא אמרו ישראל לעשות להם עוד רעה, כי אם לשום אותם למשמעתם, ויקומו האדומים ויהרגו את הנציבים אשר ישבו עמם לבטח, על כן לקחו ישראל את נקמתם הגדולה מאדום ויהרגו כל זכר יוצא צבא באדום, כי לא כל זכר ממש הכריתו מאדום, כי אלו היה כן מאין נולדה האומה האדומית שבימי יהושפט הדור החמישי לדוד היתה אומה שלמה ומרובה באוכלוסין? (מ"ב ג‘, ט’).

את הרושם אשר עשתה הריגת הנציבים בידי אדומים בלב העם, אשר נשארו בארץ ישראל בהיות דוד וכל צבאו בארם ואת סדר מלחמת יואב, ישוה לנו “מכתם לדוד” אשר הושר על מלחמת יואב באדום (תהלים ס'), תשועת אבישי לא נחשבה בעיני העם לתשועה, אחרי אשר נגפו אחרי כן הנציבים. ואולי היה בעיניהם כן, יען לא היו הולכים בקרב ההוא פני דוד, אשר יצא לו שם בישראל מנעוריו, כי ה' שומרו על יד ימינו במלחמה (ש“א י”ח, ה‘, י“ב. י”ד. כ"ח ל’.) וגם הארון אשר נראהו אחרי כן במלחמה עם יואב (ש“ב י”א, י"א) היה גם בפעם ההיא עם יואב, ששם היה רוב הקהל ולא עם אבישי באדום. על כן קראו על המלחמה “הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו”. ויהי המעט מהם, כי מרה נפשם על אחיהם המומתים בארץ אדום ויהגו אימה ויראו את האויב האדומי כאלו כבר פרץ גם בשערי ארץ ישראל להרעישה ולהראות את עמה קשה ולהשקותו יין תרעלה, כי בהיות הארון ודוד במערכה מחוץ לארצם, חשבו את ארצם כאלו ה' עזבה. את הרגש המר והקודר הזה הביע המשורר בשלשת הפסוקים הראשונים למזמורו (תהלים ס‘, ג’–ה’). אחרי כן החל לספר את התשועה, אשר עשה דוד בלכתו הוא להכניע את אדום במלחמה מלחמת יואב (ש“ב ח', י”ג. מ“א י”א, ט"ו), בראשונה יְפַיֵט המשורר בדרך כלל את המאמר המסופר בדרך כלל “ויעש דוד שם” (ש"ב שם) במליצת: "נתת ליראך נס " וכל עין תראה, כי “העשיה והנתינה”, “דוד והיראה”, “השם והנס” אחדים הם, והשם הזה או הנס הזה הוא “מפני קשט סלה”. כי דוד הראה גבורתו ומדת דינו לא לשם כבוש גס, כי אם מפני המשפט, כי הוא לא התגרה באדומים, כי אם הם התגרו בו ויכו את אנשיו, אחרי אשר כבר הרפו מהם וישבו לבטח עמם, ואחרי כן החל המשורר לספר את תחלת סדר המלחמה: דוד בשמעו את התלאה אשר מצאה את אנשיו באדום ואת הרעה הנשקפה לבני יהודה מבני אדום שכניהם, שאל במשפט האורים ויקרא: “למען יחלצון ידידיך” בני ישראל מבני אדום, אשר הרימו ראש. “הושיעה ימינך” תושיעני ימינך. “וענני” ביד כהניך הקדושים תהיה מענה אלהים. ויענהו ה‘, כאשר עם לבבו, ויקרא ברוב שמחתו: “אלהים דבר בקדשו” – כי יחזקני על אויבי על כן – “אעלוזה”, "אחלקה שכם " – כי ה’ אמר לי כי אחלק את אדמת אדום בחבל. ועתה יפרוט את מסעו – “ועמק סכות אמדד” – את העמק אשר מעבר לירדן, אשר שם עיר סכות (יהושע י“ג, כ”ז) אמדד בשעלי (ישעיה מ', י"ב) לאמר אעבור (כי לפי המתקבל על הדעת, הלך דוד אל ארם מעבר לירדן מזרחה, כי לוא אמר ללכת שמה דרך ארץ כנען, אשר מעבר הירדן ימה, כי עתה היה על כרחו עבר את ארץ צר וצידון, ואין להחזיק את זאת כי החריד דוד בחילו את חירם מלך הארץ אוהבו וידידו). “לי גלעד ולי מנשה” – כל יושבי עבר הירדן בני ועמי הם ומי יתיצב לי שם לשטן על דרכי. “ואפרים מעז ראשי יהודי מחקקי” כל ראשי שבטי ישראל נאמנים לי, ואם כן מי אירא? הלא – “מואב סיר רחצי” – כי כבר הכנעתיו. (ש"ב ח‘, ב’) “על אדום אשליך נעלי” – אשימהו למס עובד – “עלי פלשת התרועעי” – אולי תתני עלי אַת בקול קרא דוד בלעג. ועתה הוא נושא את לבו אל ה' לאמר: “מי יובילני עיר מצור”? – אל העיר הבצורה, אשר יהיה לי לצור עליה. “מי נחני עד אדום? הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו” כן יאמרו נמהרי לב. אך אני בוטח ואומר – “הבה לנו עזרת מצר” לאמר, תן לנו אתה עזרתך, כי – “שוא תשועת אדם” אני אין דעתי כדעת קטני האמנה כי בלב שלם אני בוטח “כי באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו”. ובכן יעלה בידינו מן המזמור הזה, כי תלה העם את אחרית הרעה של נצחון אבישי על בלי היות הארון במלחמה, וכי פחדם היה גדול פּן יפרצו בני אדום אל גבולם, וכי שאל דוד באורים ותומים, ומענה אלהים היה כאשר עם לבבו, ומסעו לאדום היה דרך העמק, אשר ממערב לערי גלעד ומלחמתו היתה מלחמת מצור.

וגראץ האומר, כי אין לשית לב למזמור זה, כי לא לדוד הוא, הוא לא שת לבו ודבריו מלתא בלא טעמא הם.

בפסוק ש“ב ח', י”ד נראה, כי כפל את דבריו, ובאמת יתבונן כל מעמיק, כי בין “וישם דוד נציבים” ובין “בכל אדום שם נציבים” חסרו דברים. ולדעתנו נמשכה הפסקה הראשונה אל שלפניה, אל מעשה שמונה עשר האלף, שהוא מעשה אבישי. ואחרי כן חסר פה מעשה מלחמת יואב ונקמתו ולא נותר ממנה, כי אם אחרית המלחמה, כי גם הוא שם נציבים, אך שימת הנציבים של יואב, היתה ביתר תוקף משל אבישי, כי פה נוסף “בכל”.

והדד האדומי, אשר ברח בימי מלחמת יואב מצרימה, אמנם היה לשטן לשלמה (מ“א י”א, י"ד) אך מלוכה לא עשה באדום – כי אם שת ידו עם רזון צוררו (כ"ג), כאשר נרמז מעט מפסוק המקוטע (שם כ"ה) כי עוד יאָמר בימי יהושפט: “ומלך אין באדום” (כ“ב, מ”ח) רק אז היה לנציב מעין כבוד מלך בימים ההם, כאמור “נצב מלך” (שם) ומלך אדום הנאמר בימי מלחמת מואב (מ"ב ג‘, ט’) אינו אלא נצב, כי עד ימי יורם בן יהושפט היתה אדום ביד מלכי יהודה, ואז המליכו עליהם מלך גמור (ח‘, כ’), ובכן היה כבוש זה קים בתקפו קרוב למלוכת שבעת מלכי יהודה.

_____