תשועת ישראל מיד מלך אשור, אשר היתה לשם לזכרון ולתהלה עד היום הזה, מסופרת היא לשמה ממש בשלשה מקומות, אבל סתומה היא בשלשתם, ואלה דברי המקראות:

1) “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים: ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בננוה” (מ“ב י”ט, ל“ה–ל”ו)

2) עצם דבר זה בעקרו, ורק בשנויים קלים בסגנונו, נשנה בס' ישעיהו (ישעיהו ל“ז, ל”ו – ל"ח).

3) “וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל נגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבשת פנים לארצו”… (דהי“ב ל”ב, כ"א).

הנה המלה “מלאך” סתומה מאד ונשמעת לפנים אין מספר, ואינה פורטת אפילו מעט את טיב המכה אשר הכו צבאות אשור, על כן לא התברר הדבר. יוסיפוס אומר כי מגפת מות היתה (קדמ' 5, 1 X ).

אך רבותינו התבוננו בדעתם הברורה, כי המלאך אשר שלח ה' לריב את ריב עמו, הכה בחיל אשור, גם במגפה וגם במכה נפלאה ממגפה, עד כי המגפה לא היתה אלא טפל לה.

נשמעה נא את דבריהם:

“בימי חזקיהו היתה אותה הדבר שעתידה להיות בסוף, כמו שנא‘: "וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה’ את כל העמים אשר צבאו על ירושלם” – זכריה י“ד, י”ב. – שנאמר ויצא מלאך ה'" (תדא“ר י”ז).

במקרא זה איננו כתוב למראית עין, אלא מגפה בלבד, ואנחנו עוד נחזיק לפי שעה, כי כך הוא. אך על דבר אחד נעורר כי במשנת סדר עולם, אשר לפי פשטי הדברים עולה גם משם כי לא היתה שם אלא מגפה פשוטה, שהיא בלשון הכתוב “הרג בידי המלאך” טורח הגר“א ז”ל לישב הדבר כן "ונראה שראשי הגייסות נהרגו, ושאר החיילות נמסו מפני חום האש של המלאך וכן נראה מכמה פסוקים " (ביאור והגהות לס“ע כ”ג) ובכן יש לנו לבקר כמה פסוקים ולראות אם נרמזה שם מכת אש.

אך בטרם נביא את המון הפסוקים העוסקים בענין זה, הננו להביא עוד מאמרי רבותינו.

“סנחריב כשבא על ירושלם לא שפטו הקב”ה אלא במבול של אש " (אגדת בראשית א'). “והיה אור ישראל לאש זה חזקיה; וקדושו ללהבה זה ישעיה ובערה ואכלה שיתו ושמיר; זה סנחריב שיצאה האש מבין שניהם ולהטה אותו” (מדרש שוח“ט מובא בילקוט ישעיהו ד' תט”ו). “סנחריב שנתגאה וכו' לא נדון אלא באש” (ויקרא רבה ז'). אחרי הודע לנו מפי מאמרי רבותינו אלה, כי אש היתה שם נעבוד נא על הפסוקים המדברים במפלת סנחריב, אשר עליהם העיר הגר“א ז”ל, כי מהם נראה, כי הרבתה האש לאכול בחיל סנחריב מאשר אכלה המגפה.

נבואת “הוי אשור שבט אפי… (ישעיהו י‘, ה’) נאמרה כלה על סנחריב, כי כן נאמר “כאשר עשיתי לשמרון.. כן אעשה לירושלם..” (י"א) ופסוקי ח’–י”א. י“ג–י”ד אינם אלא פַיָטָה ¹לדברי רבשקה ורוחב פיהו, ונבואת ענשו היתה: “ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש” (ט"ז).

“יחזו ויבושו קנאת עם אף אש צריך תאכלם” (כ“ו, י”א) להלן נוכיח, כי פרשה זו נאמרה על סנחריב “קנאת עם: כשתקנא לעמך..” (רד"ק) ומליצה זו מקבילה אל מליצת “קנאת ה' צבאות תעשה זאת” (מ“ב י”ט, ל"א) שנבא ישעיהו על מפלת אשור.

“והיה כאבק דק המון זריך” (כ"ט, ה') “מעם ה' צבאות תפקד… ולהב אש אוכלת” (ו') “המון זריך: אוכלוסי סנחריב שיהיו למאכולת אש” (רש"י ה').

“הנה שם ה' בא ממרחק.. ולשונו כאש אוכלת” (ל', כ"ז) “והשמיע ה'.. בזעף אף ולהב אש אוכלה” (ל') “שם ה': גבורתו שתהיה לו לשם מה שיעשה בסנחריב” (רש"י).

“כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערת בה” (ל"ג) “למלך הוכן: לצורך סנחריב וחילו” (רש"י) "למלך הוכן: למלך אשור " (רד"ק).

“ונפל אשור וגו' (ל"א, ח').. נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם” (ט') “שם יהיה האש מוכן לשורפם” (רש"י).

“תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם” (ל“ג, י”א) “והיו עמים משרפות שיר וגו' באש יצתו” (י"ב) "תהרו חשש: כנגד העמים, אשר במחנה מלך אשור.. והיו עמים: אותם עמים אשר במחנה מלך אשור ".. (רד"ק).

ועוד נאמר בפרשה זו “מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם” (י"ד).

ובמזמור מ“ו, אשר יראה הקורא בגוף הספר, כי צדקו דברי החכמים שהביא ראב”ע, כי נאמר “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור”, גם במזמור זה כתוב על חרבן מחנהו "עגלות ישרוף באש " (תהלים מ"ו, י').

אבל גם האש לא היתה עוד עקר השורש במכת סנחריב; כי אם תולדה למכה אחרת גדולה ממנה, אשר היתה לאם גם לה, ודבר המכה הזאת עולה ממרבית הפרשיות שמתוכם הוצאנו את הפסוקים האמורים.

אם נקרא את פסוק ישעיהו כ“ט, ו‘, במלואו נמצא כי “להב אש” נמנה ששי בסדר הרעות הנפרטות שם. ואלה דברי הכתוב שם "מעם ה’ צבאות תפקד ברעם ורעש וקול גדול, סופה וסערה ולהב אש אוכלה”. בכל הרעות שמרביתן מצויות, יש לנו להתבונן, כי היתה אחת שאינה מצויה, שהיא הרעש. ומשבאנו לכאן מתבאר הדבר, כי הרעם והקול הגדול לא היו, אלא בני לויתו של הרעש, ותולדתו היתה פרץ להב אש. ובכן נדונו צבאות סנחריב ברעש ואש. ותרגום הארמי לדה"י מתרגם את פסוק “וישלח ה' ויכחד.. במחנה מלך אשור..” (דהי“ב ל”ב, כ"א) לאמור: "ושדר מימרא דה' מיכאל וגבריאל מלאכא ושיצי באשא מנתכא ואוקיד נשמתהון בגותהון.. ועל “אשא מנתרא” יאמר בלשוננו “אש נתכת” והאש הבאה לרגלי רעש, הלא מודעה זאת, כי נתכת ונוזלת היא, ובגלל זה צֵרַף המתרגם את גבריאל, שהוא לדעת הקדמונים שר של אש (פסחים קי"ח). למיכאל התובע עלבון ישראל (דניאל י‘, י“ג, כ”א. י"ב, א’).

ודבר הרעש נפרט בספר (זכריה י"ד, א’–י') שעוד נוכיח במוצא דבר “מנביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי לדעת רבותינו הנכוחה מפרשה ט' והלאה לזכריה הנזכר בישעיה ה‘, ב’. הוא ונבואותיו נאמרו בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו.

ומפרשה י"ב ואילך ידבר זכריה רק על מלחמת סנחריב.

נפרש נא בראשונה פרשה י"ד שדברי גאולת ישראל מסנחריב ודברי הגאולה העתידה כלולים ומעורבים בה כדברי רבותינו בתנא דבי אליהו שהבאנו זה מעט. “הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך” (א'). פסוק זה מקביל לדברי ישעיהו “ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל וגו'” (ישעיהו י‘, ו’). “ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'” (זכריה שם ב') מקביל אל “המון כל הגוים הצובאים על אריאל וגו'” (ישעיהו כ"ט, ז') ונלכדה העיר ונשסו וגו' פירושו קרובה תהיה העיר להלכד והבתים להשוס וכן אתה מוצא בדברי עבד מלך הכושי לצדקיהו על ירמיהו – “השליכו אל הבור וימת תחתיו” (ירמיה ל"ח, ט') שפירוש “וימת” הוא: קרוב הוא למות. ועוד מעט “ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשכבנה”.

"ויצא חצי העיר בגולה " (זכריה שם שם) כמו “כל קציניך נדדו יחד” (ישעיהו כ"ב, ג'). “ויתר העם לא יכרת מן העיר” (זכריהו שם שם) חוזר על העם שישבו בירושלם בימי המצור.

“ויצא ה' ונלחם כיום הלחמו ביום קרב” (זכריה שם ג') “ביום קרב: שבאו המצרים אחרי ישראל להרגם בים ושם כתוב כי ה' נלחם להם במצרים” (ראב"ע) לאמר לא ביד אדם תהיה המלחמה הגדולה הזאת בסנחריב ובחילו, כי אם ביד ה' בכבודו ובעצמו, כדבר ישעיהו הנביא אשר נבא “ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא-אדם תאכלנו וגו'” (ישעיהו ל"א, ח') ומה תהיה המלחמה הזאת “ועמדו רגליו וגו'” (זכריה שם ד' ה') יגע כביכול ויבעט בעוצם כחו בהר הזה “ונבקע הר הזיתים.. גיא גדולה.. ומש חצי ההר..” (שם) “כי יגיע גי הרים אל אָצל” (ה') “יסוב כל הארץ.. וראמה וישבה וגו'” (י') כל אלה הם מעשי הרעש ופעולותיו. “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים וגו'” (ח') גם זאת היא אחת מתוצאות הרעש, כי מעינות ונחלים נבקעים פתאום במקומות חדשים ודבר זה מפורש במקום אחר בישעיה בדברו על מפלת אשור “והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים”. (ישעיהו ל', כ"ה) ואימתי יהיה הדבר? “ביום הרג רב בנפול מגדלים” (שם) לאמר ביום ההרג חיל אשור בידי הרעש המפיל מגדלים ואולי יש גם בפסוק “ורוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה” (כ"ח) ובפסוק “מקום נהרים יאורים רחבי ידים..” (ל“ג, כ”א) ובפסוק “וכל אפיקי יהודה ילכו מים..” (יואל ד', י"ח) “ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'” (זכריה י"ג, א') רמז לבקוע היאורים בפתאום. “והיה יום אחד.. לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (י"ד, ז') פסוקים אלה המודיעים את “הדבר שעתידה להיות בסוף” יודיעו גם את הדבר שהיה “בימי חזקיה” כדברי תנא דבי אלי' שהבאנו, גם פסוקי נבואות אחרות יודיעו כי היו שנויים ממאורות באור ובאויר מעין הנוראות היעודות לעתיד ביום ההוא. ודבר זה עולה עם מדברי ישעיהו בדברו על אחרית חיל סנחריב, הוא אומר “לעת ערב והנה בלהה וגו'” (ישעיהו י“ז, י”ד) “והפרה הלבנה ובושה החמה וגו'” (כ“ד, כ”ג) “והיה אור הלבנה וגו'” (ל', כ"ו) “שמש וירח קדרו” (יואל ד', ט"ו) “יום חליו של חזקיה היתה מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה.. שנאמר… ותשב השמש עשר מעלות..” (ס“ע, כ”ג).

מלבד חזון זכריהו זה ישוה את אחרית המצור ביד סנחריב, ישעיהו הנביא.

בפרשה י' יפתח בדברי מוסר אל העם לשוב מחטאותם פן יסגירם ה' בידי סנחריב העריץ (ישעיהו י‘, א’–ו') אח"כ ישוה את גאות העריץ הזה (ז’–ט"ו) ואת מפלתו (ט“ז–י”ט) ואת הרהור תשובת בני יהודה (כ’–כ"ג). ובפסוקים הבאים יחזק את העם לבלתי נפול לבו מן המכות הקשות, אשר חלה בם מלך אשור בימי היות עוד עיניו מצרימה. “בדרך מצרים” לאמר לפני לכתו שמה (כ"ד), כי עוד מעט תהיה בו יד ה' (כ"ה) כי בדרך אשר שמה הלך ישיבהו ה' ריקם, "בדרך מצרים " ושם תחל מפלתו (כ"ו) ואז ישבר עלו מעל צואר ישראל (כ"ז) סיום פרשה ה' יהיה פחד העם (כ“ח–ל”ב) מגפת סנחריב (ל“ג–ל”ד).

והפסוקים ישעיה י‘, ל“ב ל”ג דומים הם בסדורם לפסוקי זכריה י"ד, א’, ב‘, ג’.

הצרה: עוד היום בנוב לעמוד וגו' (ישעיה י', ל"ב).

" הנה יום לה' בא וחלק שללך וגו‘: ונלכדה העיר וגו’ וגו' (זכריה י"ד, א‘, ב’).

הישועה: הנה האדון ה"צ מסעף פארה וגו' (ל"ג).

" ויצא ה' ונלחם וגו' (ג').

אחרי אשר התאבל הנביא על אבדן עשרת השבטים ואבדן ממלכתם וחרבן שמרון (ישעיהו כ“ד, א’–י”ב) ואחרי התנחמו בפלטת שרידי אפרים, אחר נמלטו ארצה יהודה וישובו אל ה' וישבו לבטח (י“ג–ט”ו) הביע את תנחומות צדיקי גולי אפרים אשר התנחמו הם בשמעם מרחוק את גדולת אחיהם בני יהודה בימי חזקיהו מלכם ויאמרו “מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק” לאמר: ממרחק, מקצה הארץ–כי א"י רחוקה מאד מאשור–שמענו שמועה הערבה על נפשנו כזמירות, כי המלך החסיד המולך על אחינו, לשם ולתהלה הוא. ועל זה יענה הנביא “רזי לי רזי לי אוי לי בוגדים בגדו” (ט"ז) לאמר: הם יודעים רק את הנחמה אבל הצער הוא ידוע רק לי, כי נמצאו בוגדים בעם הזה כשבנא וסיעתו, על כן נענש העם בעון הרשעים שבתוכם והעונש הזה, הוא: “פחד ופחת וגו'” (י"ז) “והיה הנס מקול הפחד וגו'” (י"ח) ואפשר כי הבורחים שבא' בהם “כל קציניך נדדו יחד” (כ"ב, ג') או מבני סיעתו של שבנא שהיו בחיל אשור, נספו גם ברעש. והרעש הזה מפורש בדברי הנביא כי “ארובות ממרום נפתחו” (כ"ד שם) כמו שנאמר להלן “נפץ וזרם ואבן ברד” (ל‘, ל’) “וירעשו מוסדי ארץ” (כ“ד, י”ח) “רוע התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ (י"ט) נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה וגו'” (כ') “והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום” לאמר על צבא השמים, שהם המאורות, אשר שנו את דרכם ביום ההוא כמו שכתוב בסוף פרשה ז' “והפרה הלבנה” שכבר פרשנו. “ועל מלכי האדמה וגו'” (כ"א) כפשוטו. “ואוספו אספה אסיר על בור וגו'” (כ"ב) כי פתחה הארץ פיה ותבלע רבים מהם ותכם עליהם. “כי מלך ה' צבאות בהר ציון וגו'” (כ"ג) דומה לנבואת זכריהו “והיה ה' למלך וגו'” (זכריה י"ד, ט') בהסתלק מורא בשר ודם של רשעי ארץ כסנחריב וחבריו שם שמים מתעלה, ולדעת רבותינו היתה מלכות חזקיהו מעין ימות המשיח, והתחלה לתקון עולם במלכות שדי.

בפרשה כ“ד היתה מעין תאניה על עשרת השבטים ועל יחידים שנספו גם הם ברעש. ואולם פרשה כ”ה כלה ששון ושמחה, תודה ותהלה על הנס הגדול הזה. ואחרי עליצות הנביא בפסוק ראשון ישוה את המהפכה, אשר הפך הרעש (ב') ואת המורא הפחד והכבוד לאלהי ישראל, אשר הטיל מאורע זה על העריצים (ג') ואת ה' יברך, כי הציל את עניי עמו גם מן הרעש ותולדותיו “חורב וזרם” וגם מרוח העריצים, אשר גם הוא מן זרם (ד'). פסוק ה' תשלום הוא לשלפניו. ואת מצור ירושלם בידי העמים הבאים ברגלי אשור, ימשיל כסעודה שתחלתה מתק וסופה תפלה גועל ומכאוב (ו') ומתנבא, כי בסעודה זו תגלה חרפתם וראו כל העמים את קלונם (ז). תהלה לה' המבלע את המות ומוחה דמעה ומחיה מתים במאמרו (ח' – ט') ומודיע, כי הרעש אשר יהיה בהר הזיתים יהיה גם במואב (י’–ב') ומליצת “תנוח יד ה' בהר…” מתאֶמת מאד למליצת “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים” שבזכריה.

פרשת כ"ו מתחלת בשבח ירושלם, כי היא היתה מבטח עוז סגורה ומסוגרת גם מפני האויב גם מפני הרעה, אשר הביא ה' עליה (כ"ו, א') ועתה הנה היא פתוחה לאסוף אל תוכה את בני ישראל בניה “גוי צדיק”. אך בתוך כדי דבור אומר הנביא לא מבצר ירושלם נצר את היושבים בה, כי אם הדעת התקיפה “יצר סמוך” של חזקיה אשר לא בטח בשום מבטחי כי אם בה' לבדו (ג') ועל כן יועץ הנביא להם לבטוח תמיד בה‘, אשר הוא לבדו “צור עולמים” (ד'), הוא הביא את הרעש על מחנה אשור (ה’–ו'). בשלשת הפסוקים הבאים, מביא את המון לבו אל ה’ (ז’–ט'), בשני הפסוקים הסמוכים מצדיק את הדין על האויב הרשע, אשר גם הוא היה בכלל רחמי ה' לוא רצה להיות צדיק (י' – י"א) ועיין תרגום הארמי לפסוק י‘. ועל כן יתפלל הנביא לה’ להטות חסדו לישראל (י"ב), ומוסיף לשפוך נפשו בזכרון הרעות ובתקות הטובות (י“ב, י”ט), ואחרי כן הוא שב בהלך נפשו אל היום הנורא, ומזהיר את עמו להתחבא כל הלילה מפני המלאך המשחית העובר לנקום את נקמתם מאשור (כ’–כ"א) ככל אשר צוה ה' את אבותיהם לבלתי צאת מפתח ביתם בליל צאתם ממצרים (שמות י“ב, כ”ב–כ"ג) שלדעת רבותינו היו שניהם בלילה אחד בליל ארבעה עשר בניסן.

בפרשה כ"ט העוסקת במפלת אשור, שממנה הבאנו למעלה פסוק ו', כתוב “ושב לבנון לכרמל והכרמל ליער יחשב” (י"ז) וגם דבר זה תולדות רעש ומהפכה הוא, כי יש שעפר קרקע זו משביח מערבוב השתות (עלעמענטע) הבא לרגליהם ועפר קרקע זו מתקלקל, ועל כן קרא המשורר לרעש “בהמיר ארץ” (תהלים מ"ו, ג').

בפרשה ל"ג המדברת גם היא בעניננו, מספר הנביא את פחד החנפים והחטאים שבירושלם מפני הרעש והאש (י"ד) ו את בטחון ישרי לב ומנוחתם, אשר ידעו ויאמינו, כי אצבע אלהים הוא (ט“ו–ט”ז) ומביע את הרוחה שעמדה לבני יהודה בנפול אשור, אשר שבה עינם לראות את מלכם בכבודו ובחירותו, ואת ארץ חמדתם במלוא רחבה, אחרי סור הסוללות והדיק מסביב, אשר האפילו את עין הארץ (י"ז). אחרי הציור הנעים הזה יטעים הנביא עוד רגע את קהל שומעיו מעין טעם רגש האימה, אשר הגה כל לב בישראל למראה האויב (י"ח) למען הגדל אחרי כן את רגש השמחה (י"ט) ובששון לבו יקרא לעמו להתבונן אל ציון עיר קדשו, אשר בה לא נגע הרעש לרעש (כ') ומדוע זכתה להנצל? יען כי ה' שוכן בארץ הזאת (כ"א) שהוא מעוז לעמו (כ"ב).

ובפרשה מ"ג יזכור הנביא את נס קריעת ים סוף (ט"ז) “ואחר שזכר הנס שעשה ה' להם בים סוף, זכר גם כן את הנס שעשה להם בדבר סנחריב.. ואמר המוציא רכב וסוס וחיל ועזוז, יחדו ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו (ישעיהו שם י"ז) כלומר כי ברגע מתו כמו הפשתה שדולקת וכבה במהרה” (רד"ק).

יואל אשר עוד יתבאר במוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי גם הוא היה בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו ידבר בפרשה ד‘, על מפלת סנחריב. בראשונה ישוה את קבוץ אשור ובעלי בריתו אל עמק יהושפט, שהוא מחוץ לחומת ירושלם, שאסף ה’ אותם, למען שפוט אותם על הגלותם את עשרת השבטים (ב') ועל תעלוליהם, אשר התעללו בם (ג') ואת הגמול השמור לצור וצידון ופלשת הצוררים לישראל אשר עזרו לרעתו (ד’–ח'). אחרי כן יהיו דבריו כעין זרוז לאשור ולעמים אשר עמו, להתאזר למלחמה (ט’–י"א עד אחר מלת “ונקבצו”) וממלת “שמה” יבוא חזון מפלת אשור (י“א–י”ד) ושנוי האויר והמאורות (ט"ו) ורעש הארץ ומלוט ישראל (ט"ז) וקדושת ירושלם וגאולתה מידי זרים (י"ז). ובהושע לא נאמר דבר על אודות סנחריב, ובמיכה לא נאמרו דברים מפורשים על הרעש, האש והמגפה, כי אם דברים כוללים שמקצתם מבוארים ומקצתם נעלמים, אחרי התנבא מיכה על אחרית הימים על גאולת ישראל האחרונה והכוללת בסגנון ישעיהו ובתוספת מרובה משלו (מיכה ד‘, א’ – ח') חזר לזמנו בנחמה קצרה שיש גם תוכחה גם זרוז (ס') וינבא עוד נבואה קטנה על גאולת ישראל מבבל (י') ואחרי כן חזר עוד לזמנו, וירבה לדבר על מצור סנחריב מעין דברי יואל, שדבר על קבוץ העמים על ירושלם ומשפט ה' בם. (י“א–י”ב) ויזרז את עמו להשיב את ידם על חיל האויב הנגף ולהחרים את שללם לה' (י"ג). ושני הדברים האלה מצאנו גם לשאר נביאי הדור דבר רדיפת העם אחרי הנמלטים “ונס לו מפני חרב..” “וחתו מנס..” (ישעיהו ל"א, ח’–ט') ודבר חרם הבזה (זכריה י“ד, כ’–כ”א) אחרי כן לעג הנביא על הגדוד הנורא, אשר עתה יתגודד, לאמר, אשר עתה ישים קרחה בראשו מרוב צרתו במפלתו. והנביא שמח לאיד הרשעים האלה על בזותם בראשונה את מלך ישראל (מיכה ד', י"ד) אחרי כן ידבר על התעלות חזקיהו אחרי מפלת סנחריב (ה‘, א’–ג’) ועל עונש אשור בדברים שאינם מבוארים עוד לנו בגופי פרטיהם (ד’–ה').

ובני קרח יסדו שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור” (ראב"ע) שם יזכר הרעש ביבשה ובים (ג') בנחלים ובהרים (ד') ומנוחת ירושלם ומי הברֵכה אשר לא כזבה את מימיה, ביום הרעש מחוץ לעיר (ה'), ישועתה בזכות השכינה השורה בתוכה וזמן הישועה בטרם בקר (ו'), פחד ובלהה בגוים (ז') ודברי הודאה (ח' – ט') על קץ המלחמה (י’–י"ב). גם מזמור ע"ו נתיסד על מפלת סנחריב ודבריו מבוארים.

בעיני כל הנביאים היה מלחמת סנחריב בישראל כעין מוקש, אשר טמן ה' לרגליו ולרגלי העמים אשר עמו, ישעיהו המשיל אותה לסעודה מזקת (ישעיהו כ"ה, ו’–ז'). יואל המשיל את עמק יהושפט מקום מחנה סנחריב לבית משפט (יואל ד‘, ב’) ולקמה העומדת להקצר (י"ג) ובדברי מיכה נמשלת ירושלם לגרן, אשר שמה נקבצו כל העמים לדיש (מיכה ד', י“ב–י”ד).

וזכריה ימשיל גם הוא את ירושלם ל“סף רעל” (זכריה י"ב, ב') “ולאבן מעמסה” (ג') “לגויי הארץ” (שם) לאמר לאשור ולחבריו, “וככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמוד” (ו') גם פרטים על אודות טבע המגפה ההיא נפרטו שם, כי הֻכו הסוסים “בתמהון ובעורון” (ד') ואנשי הצבא הכו בשגעון (שם) ובעורון (י“ד, י”ב) ובשרם נמק (שם) וגם על דברי ימי המצור נשמר פרט גדול, כי הכביד סנחריב את ידו על שבויי בני ישראל אשר שבה בערים להלחם ולצור על ירושלם עיר ממלכתם “על יהודה יהיה במצור על ירושלם” (זכריה י"ב, ב') “וגם יהודה תלחם בירושלם” (י“ד, י”ד) ועיין יונתן רש“י ראב”ע ורד“ק לשני הפסוקים ויונתן ורש”י לפסוק שני.

גם נחום בהנבא על אחרית אשור הזכיר את מפלת סנחריב ואת הרעש ואת האש (נחום א‘, ה’–ו’) ועל בזת ישראל ועל נקמתם בחיל אשור נשמרו הדברים האלה.

“ואסף שללכם אוסף החסיל וגו'” (ישעיהו ל"ג, ד') “אז חלק שלל עד מרבה פסחים בזזו בז” (כ"ג) “קומי ורושי בת ציון.. והדיקות עמים רבים”.. (מיכה ד', י"ג) “והיה שארית יעקב בגוים.. כאריה.. ככפיר..” (ה‘, ז’) “ואכלו על ימין ועל שמאל” (זכריה י"ב, ו').

_____