ב־22 בפברואר 1900 התפרסמה מודעה בעיתון ‘הצבי’ על “הזדמנות יקרת המציאות”. קרל גוטליב הס הציע למכירה את טחנת הקיטור שלו עם מכונה לעשיית קרח ודירה, “במקום היותר טוב והיותר מלא בני אדם בעיר יפו”. לדבריו יש לטחנה הרבה לקוחות והיא מביאה רווח נאה. הוא הציע למכירה גם את מכונות הנגרות שלו. הטחנה לא נמכרה ככל הנראה, מאחר ובפברואר 1910 הוא פרסם מודעה בעיתון הגרמני ‘וורטה’ למכירת הטחנה ומפעל האיטריות שבה. תיק התיעוד שהוכן עבור הבית ברחוב שמעון הצדיק 9, ייחס את הבית למשפחת דוסטר שרכשה כביכול את הבניין והטחנה ממשפחת ברייש הטמפלרית. אלא שטחנת ברייש הייתה בבית מצלר שבתוך העיר העתיקה ביפו, היום ‘גן הפסגה’. תיק ירושה ממסמכי הקונסוליה הגרמנית ביפו מתאר את הטחנה ובעליה מראשיתה.

קרל גוטליב הס הגיע למושבה הגרמנית ביפו מהעיר נויפן (Neuffen) שבחבל באדן־וירטמברג בגרמניה. הוא נשא לאישה את קתרינה ממשפחת קאפוס הגרמנית ביפו. הם היו חשוכי ילדים, וקרל שהיה נגר במקצועו, פתח לצד הנגרייה גם טחנת קמח, מפעל לאטריות, ומפעל לקרח. הוא מת בשטוטגרט בגרמניה ב־25 ביולי 1914 וירושתו הפכה לנושא לדיונים משפטיים במשך ארבע עשרה שנים. ב־1 בינואר 1914 הוא כתב צוואה ביפו שאושרה בידי סגן הקונסול הגרמני בעיר. את רכושו הוריש ל’קרן המרכזית של אגודת המקדש' לטובת חינוך ילדים. הקרן אמורה הייתה לממן את מחיית אשתו באלפיים פרנקים לשנה עד יום מותה, ולהעביר עשרים וחמש אלף פרנקים לאחיינו גיאורג הס שהיה חייל בצבא הגרמני. האגודה אמורה הייתה גם לתחזק את קבר אביו קונראד בעיר הולדתו, ואת קבר אמו ברברה בירושלים.

ב־1 בדצמבר 1914 נערך דיון לקיום הצוואה בפני הקונסול הגרמני ד"ר ברוד והנציג ביפו באומרט. מפרוטוקול הדיון ומסמכיו עולה כי הוא הותיר את הטחנה ובית שהוערכו בשמונים ושתיים אלף פרנקים, והון של חמישים ושלושה אלף פרנקים. בפרוטוקול מוזכר כי הוא ניסה למכור את הטחנה לפני המלחמה בסכום של מאה ושמונים אלף פרנקים, ואת מכונת האטריות ניסה למכור תמורת עשרים אלף פרנקים. הס ביקש למכור מאחר והיה חייב שלושים אלף פרנקים לגיאורג וגנר, וסכום נוסף לבנק הגרמני. הצוואה אושרה בידי הקונסול והנכס הועבר לידי הקרן המרכזית של אגודת המקדש. היא השכירה את הטחנה לוואגנר, והיא המשיכה לפעול בהנהלתו של פריץ בוכלטר שניהל אותה עבור הס. כשנכבשה יפו בידי הבריטים בנובמבר 1917, נתפסה הטחנה והועברה לניהול הממונה על נכסיי האויב. ב־14 בפברואר 1918 השכירה ממשלת פלשתינה (א"י) את הטחנה לשותפות של ג’אבר אניס וג’אן ג’לאט, אביהם של פרנסיס וניקולה שהקימו טחנה על דרך ירושלים, היום דרך בן צבי 24.¹ על ההסכם חתם המיג’ור ג’ון ווילסון נציג הממשלה. ב־12 בינואר 1921 הושכרה הטחנה לשותפות של ניקולה ג’לאט ופריץ בלכר תמורת מאתיים ושלושים פרנקים לשנה. הם רכשו לטחנה מנוע גרמני חדש בעל שלושים כוחות סוס, והפעילו אותה במשותף עד שנת 1924, כאשר ג’לאט פרש ממנה. היא היוותה ככל הנראה תחרות לטחנה החדשה שבנתה המשפחה. פריץ בלכר המשיך לנהל את הטחנה עם רעייתו.

מסכת רישום המגרש החלה בשנת 1926 כאשר ממשלת פלשתינה (א"י) החלה לרשום את הנכסים במתכונת הרישום החדשה של גושים וחלקות. הקרן הגרמנית שכרה את שירותיו של עורך הדין הארי סאקר כדי להסדיר את רישום המגרש. מתרגומי המסמכים העות’מאניים בתיק עולה כי הס החל ברכישת המגרש בשנת 1891. הוא רכש אותו מהגרמני עמנואל האן אשר רכש מהגרמני יוהן רוקוואר. בהמשך הרחיב הס את מגרשו כשרכש בשנת 1908 מגרש צמוד מעבדול חמיד דירהלי, יורשו של אבו־סעיד דירהלי שהיה בעל שטחים סמוכים. ב־28 בנובמבר אישרה עיריית יפו את תכנית מדידת המגרש ששטחו היה שמונה מאות עשרים וארבע מטרים רבועים. על פי התכנית המיקום היה ברובע אבו־חדרה, המשפחה שהייתה בעלת הקרקע המקורית של המרחב. הרחוב נקרא על שם המשפחה, אך שונה לשמו של השריף חוסיין בן־עלי האשמי שמת בשנת 1931. בית הדין לקרקעות אישר את הרישום, והחלקה נרשמה כחלקה 92 בגוש 17 (היום חלקה 30 בגוש 7017). היו עליה בית דו־קומתי מאבן ועץ וסככת אורווה עם כיסוי גג פלדה. הבית כלל שתי דירות בנות שניים וארבע חדרים, ושישה חדרים לעסקים. הקרקע נרשמה כהקדש למטרות צדקה. מיד לאחר הרישום דרשה עיריית יפו מפריץ בוכלטר לצבוע את מתקני הטחנה והמבנים ולגדר את המכונות על מנת לקבל רישיון הפעלה. לא ברור עד מתי הפעיל בוכלטר את הטחנה, ואילו רשות הפיתוח רשמה על שמה את המגרש כנכס נפקדים בשנת 1966.

תכנית טחנת הס

מיקום טחנת הס בשוק המנזר היווני

הודעת עיתון ‘הצבי’, 1900