בשנות התשעים של המאה ה-19 החלו משאבות הקרוסין להחליף את משאבות הבאר המסורתיות במאות הפרדסים סביב יפו וברחבי ארץ ישראל. מתקני השאיבה באמצעות כדים או פחים, הופעלו בידי חמור או גמל שסובבו גלגלי עץ והעלו את המים לבריכות אגירה בבתי הבאר. ראשוני היבואנים של המשאבות היו האחים הטמפלרים וילהלם וגיאורג וגנר מהמושבה הגרמנית ולהאלה, וליאון שטיין שבבית המלאכה שלו החל אברהם סיניבר את עבודתו בארץ. בעוד שעל בתי המלאכה הראשוניים של שטיין ווגנר נכתב בידי שמואל אביצור1 וגיל גורדון2, פועלו של אברהם סיניבר הוזכר מעט.
אברהם סיניבר נולד באודיסה בשנת 1874. הוא למד בבית ספר טכני באודסה, עבד בבית חרושת למנועים בקלן שבגרמניה, והוסמך כמהנדס בשוויץ. הוא עלה ארצה בשנת 1905 בעקבות הפרעות באודיסה, והחל לעבוד בבית החרושת לעבודות מתכת של ליאון שטיין. בשנת 1909 ייסד משרד עצמאי ביפו ובית מלאכה למשאבות בפתח-תקווה, והחל לעסוק בקידוח בארות עמוקות והתקנת משאבות. במהלך מלחמת העולם הראשונה שרת כמהנדס בצבא הטורקי בבאר שבע, וסייע בשיקום העיר לאחר המלחמה. הוא חזר ליפו בתום המלחמה ופתח שוב את משרדו שכונה ‘הסינדיקט לעבודות ציבוריות’. ב-17 באוגוסט 1920 זכה במכרז להארכת שובר הגלים בנמל חיפה, לאחר שהתמודד מול חמש חברות בנייה. לדברי הסרן הום (Home), מנהל מחלקת עבודות ציבוריות בממשלת המנדט החדשה, סיניבר זכה במכרז לאחר ראיון אישי והתרשמות מאמינותו וניסיונו בעבודות בטון מזויין ונכונותו לעבוד גם בלילה. מדובר היה בהארכת שובר הגלים בשלושים מטרים שאמורה הייתה להסתיים תוך ארבעה חודשים תמורת 13,000 לירות מצריות. מבנה שובר הגלים היה מסלעים ואבן גרוסה עם חיזוקים של ארגזי בטון טרום שמולאו באבנים. סיניבר לא עמד בלוח הזמנים, שלח מכתבים בהם טען כי העיכובים נגרמו בגלל סיוע רכבת לקוי, וב-17 בנובמבר הוא פוטר בידי מהנדס נמל חיפה שהורה לו לעזוב את שטח הנמל. סנייבר שכר את שירותי עורך הדין הארי סאקר כדי לתבוע את הממשלה שהייתה מוכנה לשלם לו רק 1500 לי“מ תמורת העבודה שביצע, בעוד דרישתו הייתה גבוהה פי כמה. בסופו של דבר הסכים להתפשר על תשלום של 3000 לי”מ, ולטענתו נגרמו לו הפסדים כספיים גדולים.3 בדצמבר 1920 החל סיניבר לעבוד כמנהל עבודה בבניית מפעל ‘סיליקט’ החדש בתל אביב.
ליאון שטיין פתח בשנת 1888 את בית המלאכה לעבודות מתכת בנווה-צדק. הוא עסק בעבודות מסגרות, נפחות, תיקון כלי עבודה, והכשיר בעלי מלאכה בסיוע זלמן אמב"ש ואבא ניימן. בשנת 1892 הצטרף כשותף המהנדס גדליהו וילבושביץ, ובית המלאכה התרחב ועבר לבית דו-קומתי ברחוב שוק נווה-שלום, היום רחוב יחזקאל קויפמן. המפעל גדל במהירות והחל לעסוק גם ביבוא ותיקון מנועי שריפה פנימית שהחליפו את משאבות האנטילות בפרדסי יפו והמושבות. שטיין הפך לסוכן המנועים של חברת הורנסבי הבריטית, ופיתח מסנן חול כדי למנוע תקלות. מספר הפועלים במפעל גדל וכך גם ההוצאות, והמפעל נקלע לקשיים כספיים. מרדכי בן-הלל הכהן קיבל על עצמו את הניהול המסחרי, אלא שצמצום האשראי של בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), בניהול זלמן לבונטין, הביאו בסופו של דבר לקריסת המפעל. שטיין סולק מניהול המפעל, הוא נרכש בידי סוחר הקרקעות יוסף ברסקי, ועבר למיקום חדש בבתי וארשה עליהם ניצבת היום מפקדת משטרת יפו בדרך שלמה 18.
בשנת 1923 הוזמן המהנדס אברהם סיניבר לכהן כמנהל הטכני של המפעל, ששמו הוסב לחברת ‘חרושת ברזל יפו בע"מ’, אלא ששנה לאחר מכן פשט ברסקי את הרגל והמפעל עבר לבעלות בנק אפ"ק. למנהל המפעל מונה יחיאל לבונטין, אחיו של זלמן לבונטין, וסיניבר המשיך לכהן כמנהל הטכני של המפעל שניצב בתחרות מול המפעל של האחים וגנר. בינואר 1928, בעודו עובד במפעל, פרסם סיניבר מודעה בעיתון ‘הארץ’ על פתיחת סוכנות בבעלותו של חברת ‘איסט קומפני’ ולמנועים של חברת ‘רוסטין-רונסברי’, במשרד ומחסן בשוק סלחי, היום שוק הפשפשים ברחוב עולי ציון (הארץ, 20 ינואר 1928). חברת ‘חרושת ברזל יפו’ המשיכה לפרסם את משאבות הצנטריפוגה שייצרה בהנהלת המהנדס סיניבר (דבר, 27 באפריל 1930), ואת ביתו הוא בנה ברחוב נחלת בנימין פינת רחוב גרוזנברג.
בינואר 1934 פרש סיניבר ממפעל חרושת הברזל וייסד את חברת ‘א.סיניבר את ח.שוגרמן’, שבנוסף לייצוג חברת המנועים ‘רוסטון-הורנסבי’, עסקה גם בעבודות הנדסיות של סידור אינסטלציה להשקיה, בתי חרושת לקרח, טחנות קמח, מכבשי זיתים, מכונות חצץ ומערבלי בטון. המשרדים והמחסנים של החברה היו בשדרות המלך ג’ורג' מול בית הדואר, היום שדרות ירושלים 13, והודעה על כך פורסמה בעיתון (בוסתנאי, 11 בינואר 1934). עם פרוץ השביתה הערבית באפריל 1936, והמהומות שפרצו בעקבותיה, עברה החברה לבניין חברת ‘ריאו’ ברחוב סלמה 60, סמוך לרחוב הרצל (דבר, 31 ביוני 1936). חברת ‘ריאו’ האמריקאית ייבאה משאיות ובנתה מוסך משוכלל, משרדים ואולמות שהוצעו להשכרה (דבר, 1 במאי 1936).
המהנדס אנטול נפתלי רייפמן, שעלה ארצה בשנת 1930 ועבד עם סיניבר במפעל חרושת ברזל, נשא לאשה את בתו אורה, ובשנת 1936 הצטרף לחותנו והחלו לפתח את ענף המשאבות. בינואר 1938 נרשמה החברה החדשה ‘א.סיניבר ושות’ מהנדסים בע“מ'. היא ייצרה משאבות מים ותעשיה לצרכים גדולים, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה ספקה משאבות לצבא הבריטי בקרבות המדבר המערבי באפריקה. המפעל הכשיר גם בני נוער לעבודה טכנית, ובידיעת עיתון ‘דבר’ הוזכר המפעל כאחד מחמש עשרה המפעלים הגדולים בארץ שהעסיקו מעל מאה נערים (דבר, 23 בינואר 1944). אברהם סיניבר נפטר בתל אביב ב-24 ביוני 1944, ואגוד המהנדסים והארכיטקטים הכריז על פרס שנתי על שמו בוועידת הארגון ביולי 1944. זוכה הפרס הראשון היה ד”ר גוטליב, המנהל הטכני של חברת הצמנט ‘נשר’ עבור המצאתו של “הצמנט החדש” (הבוקר, 17 ביולי 1944).
נפתלי רייפמן קיבל את ניהול המפעל שהחל לפתח ולייצר משאבות עבור חברת החשמל, מפעלי ים המלח ומכוני ביוב עירוניים. הוא עסק גם ביציקות ברזל, ובמסגרת פעילותו של רייפמן בארגון ‘ההגנה’, הוא היה מפעילי התעשייה הצבאית שלה וייצר במפעל חלקי כלי נשק. המפעל המשיך ביצור צבאי גם לאחר מלחמת העצמאות, ובשנת 1951 חזר ליצור משאבות והתמחה בהקמת תחנות שאיבה וטיהור שפכים. המפעל גדל ועבר לאזור התעשייה של בני ברק, ונתקל בהתנגדות תושבים שטענו נגדו על חילול שבת. בכתבה על ייצור המשאבות בארץ הוזכר המפעל כגדול ביותר בתחום, וכיחיד המייצר משאבות בקוטר 16 אינצ’ים המספקות 750 מטרים מעוקבים מים בשעה ביעילות רבה, וכיחיד המייצר משאבות אופקיות ואנכיות (על המשמר, 10 בפברואר 1956). זמן קצר לפני מותו ביולי 1987, קיבל נפתלי רייפמן את פרס יקיר התעשייה על תרומתו לתעשיית המשאבות והצעדת המפעל לקראת שנות ה-90. אוריאל בנו, שהחל לעבוד במפעל בשנות השישים לאחר סיום לימודיו בטכניון, קיבל את הנהלת המפעל, אך זמן קצר לאחר מכן נפטר במרס 1988. ילדיו עינת ועמית החליטו להמשיך את המסורת המשפחתית, והמשיכו לנהל את המפעל בסיוע עובדים ותיקים.
בשנת 2003 נקלע המפעל למשבר כלכלי והוחלט על צעדי ייעול שכללו פיטורי עובדים. וועד העובדים הכריז על סכסוך עבודה שהלך והחריף, ובפברואר 2003 נשלחו הודעות פיטורים לשבעים עובדי המפעל. ההסתדרות התערבה, ובעקבות צעדי ההתייעלות עבר ללוד והמשיך לייצר משאבות עד שנת 2011 בהנהלת עמית רייפמן. הוא נמכר לחברת ‘זוקו’ וקיבל את השם ‘סיניבר שילובים’ והמשיך לפעול עד שנת 2023, כשהוחלט על סגירתו ומכירת ציודו אחרי שמונים וחמש שנות ייצור משאבות.
אברהם סיניבר
פועלי מפעל ‘חרושת ברזל יפו’. הארכיון הציוני
נייר המכתבים של חברת הסינדיקט
הארץ, 20 ינואר 1928
בוסתנאי, 11 בינואר 1934
דבר, 31 ביוני 1936
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.