היא רצתה רק מצעית־שולחן אחת, ודווקא לקישוט, לתלייה על הקיר. ציור של ים ושמיים בכחול־אולטרה־מרין וכחול־קובלט ותכלת, ובכל הים והשמיים הממלאים את הציור רק ספינת מפרש קטנה אחת על קו האופק, רחוקה, מלבינה. גבולות הכחולים בציור היו מטושטשים, וכתמי מים גדולים היו בהם. מים בְּיָם של צבעי־מים. וכשהצעתי לה את איגרות־הברכה שלי, כל אחת בחמישה שקלים, בנוסחים שונים (“לאחד והיחיד”, “לאחת והיחידה”, “ים של שלווה”, “באה באהבה” ועוד) ואמרתי לה, את יכולה לתת לאהובייך, היא אמרה, אחרי היסוס קטן אך בלי להתבייש “אין לי למי לתת”. הכחולים בציור היטשטשו עוד יותר. היא לקחה אליה את הים שלי, שעכשו הוא שלה. הגשתי לה איגרת־ברכה שעליה היה כתוב “לאחת והיחידה” ואמרתי “מתנה”. היא אמרה שאת איגרת־הברכה תצמיד לציור. היא לקחה את הציור ואת האיגרת, והלכה להמשיך את חייה שאין בהם אהובים ואין בהם אוהבים.
זה בכלל אמור היה להיות סיפור הומוריסטי, מלא שנינויות וחידודי־לשון, סיפור שיבליט את הניגודים בין השירה לבין המקום שבחרתי לקרוא אותה – באוף־אוף־שוק רמלה, בפאתי השוק, שם הסחורה פרושה על שמיכות, על אדמת כורכר לבנה רכה, ומכוניות עוברות ויוצרות ענני אבק, והרוכלים אדישים ופעלתנים ושמנמנים ותאוותנים והרוכלות שקטות וכנועות, וקהל רב סובב – ימי חול המועד סוכות היו אלו – ואם לא היה שם דקל עתיק זקוף וגבוה ורם ממש באמצע המגרש הענק, היה אפשר לחשוב שזו ניו־יורק אחרי הפצצה אטומית.
רציתי לכתוב, למשל, על האיש היחיד שהתעניין בשירה והגיע איתי למשא ומתן ארוך בנושא קריאת שירה: הוא היה מעוניין להיענות לקריאתי לקרוא בפניו שירה, הודה שחוץ מביאליק איננו מכיר אף משורר/ת מהרשימה (אסתר ראב, זלדה, רחל ואנוכי), אבל בעיקר אמר לי, אולי בגלל נוכחות בנו המתבגר: “עזבי, דורית”. כך הוא אמר לי במלעיל: “עזבי, דורית”. ועזבתי, אפילו שהייתי מוכנה לקרוא לו שיר בחינם, וגם לדבר איתו על השיר. הייתי רוצה לכתוב עליו עוד, אבל האישה ההיא, האישה הבודדה שקנתה את הים שלי, נטועה כל הזמן במחשבותיי. אישה שהליכתה זקופה דווקא, שאינה נראית מרירה, אישה בפאתי שוק רמלה בבוקר יום של חול עוברת בדוכנים, מחפשת, מה היא מחפשת, אישה שקנתה ציור שלי לקישוט בביתה, היכן שאהוביה אינם נמצאים.
נבוכותי, ועל כן לא התבוננתי בה היטב, ועל כן אין פרטיה חרותים בזיכרוני, וגם את פניה אני זוכרת רק במעומעם. אישה בסביבות גיל הארבעים, קצת מלאה, שהבגדים שעליה נשלפו מהארון כלאחר־יד. וקולה לא היה רפה, כשאמרה, “אין לי למי לתת”.
מחשיך בדירה שלך כשאת מתבוננת בציור, אחרי שתלית אותו על קיר הסלון. בעצמך הצמדת אותו אל הקיר בנייר דבק או בחומר כחול דמוי מסטיק, או שדפקת מסמר.
הכחול בציור הופך לכהה יותר ואפל, והים הכחול שלי הולך ונמוג אל תוך ערפל לבנבן סמיך ובוהק. ורק ספינת מפרש קטנה אחת על קו האופק, רחוקה, מלבינה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.