הספר מוקדש לסבי, ד“ר עמנואל מזאי (מסינגר) ז”ל,

סופר ומתקן עולם, שנספה בשואה.

היא רצתה רק מצעית־שולחן אחת, ודווקא לקישוט, לתלייה על הקיר. ציור של ים ושמיים בכחול־אולטרה־מרין וכחול־קובלט ותכלת, ובכל הים והשמיים הממלאים את הציור רק ספינת מפרש קטנה אחת על קו האופק, רחוקה, מלבינה. גבולות הכחולים בציור היו מטושטשים, וכתמי מים גדולים היו בהם. מים בְּיָם של צבעי־מים. וכשהצעתי לה את איגרות־הברכה שלי, כל אחת בחמישה שקלים, בנוסחים שונים (“לאחד והיחיד”, “לאחת והיחידה”, “ים של שלווה”, “באה באהבה” ועוד) ואמרתי לה, את יכולה לתת לאהובייך, היא אמרה, אחרי היסוס קטן אך בלי להתבייש “אין לי למי לתת”. הכחולים בציור היטשטשו עוד יותר. היא לקחה אליה את הים שלי, שעכשו הוא שלה. הגשתי לה איגרת־ברכה שעליה היה כתוב “לאחת והיחידה” ואמרתי “מתנה”. היא אמרה שאת איגרת־הברכה תצמיד לציור. היא לקחה את הציור ואת האיגרת, והלכה להמשיך את חייה שאין בהם אהובים ואין בהם אוהבים.

זה בכלל אמור היה להיות סיפור הומוריסטי, מלא שנינויות וחידודי־לשון, סיפור שיבליט את הניגודים בין השירה לבין המקום שבחרתי לקרוא אותה – באוף־אוף־שוק רמלה, בפאתי השוק, שם הסחורה פרושה על שמיכות, על אדמת כורכר לבנה רכה, ומכוניות עוברות ויוצרות ענני אבק, והרוכלים אדישים ופעלתנים ושמנמנים ותאוותנים והרוכלות שקטות וכנועות, וקהל רב סובב – ימי חול המועד סוכות היו אלו – ואם לא היה שם דקל עתיק זקוף וגבוה ורם ממש באמצע המגרש הענק, היה אפשר לחשוב שזו ניו־יורק אחרי הפצצה אטומית.

רציתי לכתוב, למשל, על האיש היחיד שהתעניין בשירה והגיע איתי למשא ומתן ארוך בנושא קריאת שירה: הוא היה מעוניין להיענות לקריאתי לקרוא בפניו שירה, הודה שחוץ מביאליק איננו מכיר אף משורר/ת מהרשימה (אסתר ראב, זלדה, רחל ואנוכי), אבל בעיקר אמר לי, אולי בגלל נוכחות בנו המתבגר: “עזבי, דורית”. כך הוא אמר לי במלעיל: “עזבי, דורית”. ועזבתי, אפילו שהייתי מוכנה לקרוא לו שיר בחינם, וגם לדבר איתו על השיר. הייתי רוצה לכתוב עליו עוד, אבל האישה ההיא, האישה הבודדה שקנתה את הים שלי, נטועה כל הזמן במחשבותיי. אישה שהליכתה זקופה דווקא, שאינה נראית מרירה, אישה בפאתי שוק רמלה בבוקר יום של חול עוברת בדוכנים, מחפשת, מה היא מחפשת, אישה שקנתה ציור שלי לקישוט בביתה, היכן שאהוביה אינם נמצאים.

נבוכותי, ועל כן לא התבוננתי בה היטב, ועל כן אין פרטיה חרותים בזיכרוני, וגם את פניה אני זוכרת רק במעומעם. אישה בסביבות גיל הארבעים, קצת מלאה, שהבגדים שעליה נשלפו מהארון כלאחר־יד. וקולה לא היה רפה, כשאמרה, “אין לי למי לתת”.

מחשיך בדירה שלך כשאת מתבוננת בציור, אחרי שתלית אותו על קיר הסלון. בעצמך הצמדת אותו אל הקיר בנייר דבק או בחומר כחול דמוי מסטיק, או שדפקת מסמר.

הכחול בציור הופך לכהה יותר ואפל, והים הכחול שלי הולך ונמוג אל תוך ערפל לבנבן סמיך ובוהק. ורק ספינת מפרש קטנה אחת על קו האופק, רחוקה, מלבינה.

שמתי את העוף בתנור, המרק כבר היה מוכן, ויצאתי ל“סיבוב מערכת” עם רעיה. אוויר הגבעה בעונת השנה הזו צח ורענן. הרגשתי שאני מתמלאת אנרגיות. הנותבים האירו את האופק בהבזקים יפים זהובים, על רקע שמיים שנעשו כחולים יותר ויותר, אולטראמרין, כמו שרואים ממטוס. הפעם הם באו מכיוון עיסאוויה. קשקשנו לנו בנעימות, רעיה סיפרה לי על מישהי, שיוצאת באופן קבוע עם הבעל של החברה הכי טובה שלה, והחברה הזו לא חושדת בכלום. כשרעיה צוחקת, הצחוק שלה מרעיד את הגוף המלא שלה, והעור החלק של פניה מבהיק. מסתבר, שגם את אֵלִּיָה שלה לקחו לזק"א. הפעם היא לא הצליחה לשחרר אותה עם כל ה’טעמים הבריאותיים' שלה. נו, בטח, לאור המצב ולאור התקנות החדשות קשה לשחרר גם בנות. הזענו קצת, סיימנו את הסיבוב, עשינו מתיחות ונפרדנו בחיבוק.

אחרי שהתרחצתי פתחתי את הארון ונהניתי ממראה שתי הגלימות הארוכות שקניתי, קייציות, אווריריות. אחת חרדלית (“זה לא צהוב”, אמרה המוכרת בחנות), והשניה ורוד־עמוק. אני אוהבת ללבוש משהו חדש לארוחת ליל שישי. להגיע לארוחה מבושמת, רחוצה, עם הנפשות האהובות עליי.

עד שאספתי את כולם לשולחן לקח זמן. יוּדָה זמנו בידו, כמו שאומרים, אִיתַּי רק חזר מהתורנות של זק"א (הרכב שלקח את אֵלִּיָה החזיר אותו) והיה צריך להתנקות באופן יסודי, ויובל גם כן לא ממהר, אבל בסוף ישבנו כולנו אל שולחן העץ הגדול. הכנתי את מרק הכרישה שאיתַּי אוהב כל כך. הוא נבר בצלחת שלו עם הכף, ואכל קצת כל פעם.

ב“מה הדבר הכי טוב שקרה לך השבוע” אמרתי, שאצלי זה היה לראות את התעודה של יובלי, ניסיתי לעודד אותו לדבר, אבל הילד שתק. גיל ההתבגרות. גם היתר לא ניהלו שיחה ערה במיוחד. הרפיתי. אני נהנית גם כך, לשבת עם הגברים שלי אל שולחן האוכל היפה עם המאכלים הטעימים שבשלתי, בשישי בערב. ואז התחיל הדיון על היציאה בערב.

בשום אופן לא, אמרתי ליובל, אם כבר, תלכו לתלפיות.

אני רוצה לָעיר, אמר הילד.

לאן בדיוק, שאלתי.

סתם לשוטט במדרחוב.

גם הוא כמעט לא אכל, ומשך כל הארוחה השתעשע בפיו בשני גלעינים – של משמש ושל אפרסק. נזפתי בו, והוא המשיך בשלו.

לא, אמרתי. יש התרעות חמות בדיוק על מרכז העיר. תלפיות נקי היום, תלכו לשם. גם שם נפתחו בזמן האחרון מועדונים נהדרים. מזלי שהוא עוד שומע בקולי. הוא לחץ על הכפתור ושוחח עם חבריו.

התחברתי שוב ל“ישועתנו”, אולי יש שינוי בתחזית. לא, מרכז העיר עדיין על הכוונת. אפילו נתנו מיקום מדויק, פינת הרחובות “חזקיהו” ו“ידידת־כל־העמים”, אבל מה אני יודעת, עדיף להתרחק משם בכלל. ב“רווח והצלה” עוד הקריאו את השמות מהצהריים, יש הרבה, נדמה לי שיש שם איזה מישהו מהעבודה שלי.

האבטיח לא היה מוצלח. חלקו מתוק מדי, כמעט רקוב, וחלקו לגמרי לא בשל ולגמרי לא מתוק. קורה. כנראה שיש לי עוד מה ללמוד בנושא של בחירת אבטיח טוב. עד עכשיו כל האבטיחים שאכלתי היו מתוקים ועסיסיים.

מעניין מה עם הרצל, האם הניחו להם להיות קצת לבד, האם יש להם אוכל או אולי אלכס בישל. חשבתי על יום נוח ללכת אליו. סיכמתי עם יודה שנלך אליו פעם בשבוע, הוא צריך להתרגל לחיות עכשיו לגמרי אחרת ולא תזיק לו קצת תמיכה.

עזרתי ליודה לפנות את הכלים מהשולחן ולסדר את המאכלים במקרר. המקרר מלא להתפקע, והחברים של איתי עוד הביאו עוגת שוקולד גדולה, בקושי יש לה מקום, אבל יודה שלי, אשף הדחיסה והאריזה הצליח לסדר הכול. ידעתי שהוא יסתדר.

הנותבים האירו באופק, והאולטראמרין נעשה כחול יותר ועמוק יותר.

בלילה, כשהתעלסנו על הספה הכתומה הישנה בסלון של אמי, ספה שנפתחת למיטה, ושלרוחבה, מתחת למזרן, נמתחו מספר קרשים שהכאיבו לנו תמיד בגב ובמתניים, עלה בי זיכרון עץ התות הגדול שעמד כמאה מטר מן הבית הזה, בדרך אל רבקהל', וזיכרון התותים השחורים הדביקים על ידיי ובפה, ואני ורבקהל’ה מתחת לעץ.

השלב הראשון בטיפוס על עץ, עץ שגזעו ישר, הוא שלב חוסר־הוודאות: האם יש בכוחי לצלוח את הקטע הישר והחָלק של הגזע ולהגיע לסבך הענפים? ואם אוכל, הרי ששם, היכן שמתפצל הגזע לשנים או שלושה ענפים מרכזיים, ואחר כך לסבך ענפים קטנים יותר, ולפעמים העלווה מסתירה אותך מכלל העולם, שם מתקיים עולם אחר לגמרי. שם המסתור, הממלכה, אַתְּ חולשת על משהו, לעומת החולשה שלך למטה, על הקרקע, מביטה בחלקו הישר של הגזע.

לא זכרתי אם טיפסתי על העץ או לא, האם הגזע ההתחלתי החלק שלו היה ארוך או לא, זכרתי רק את הנוף הסבוך והמפואר של העץ, את שלל פארות הענפים שהשתרגו מן הגזע המרכזי ואת רבקהל’ה ואותי מתחת לעץ.

זוהי הפעם השנייה בפרק זמן קצר שעולה בי זיכרון ילדות בעצם מעשה ההתעלסות. אולי אני מצויה במקום פנימי עמוק שלי, מקום קדמוני ועתיק.

היה עץ אחר. כשגרנו בשיכון של עולים חדשים, בעיקר יוצאי תימן, שנקרא “שיכון עליה”. שם התגוררתי מגיל חמש עד עשר. העץ ההוא, שצמח בחצר הבית שלנו אז, שאת שמו עליי לחפש במגדירי הצמחים, ועליי להיזכר טוב יותר בצורתם של עליו, גם הוא היה בעל סבך מפואר, אך הגזע המרכזי שלו, החלק, היה נמוך יותר. בקלות הייתי צולחת את השלב הזה ומטפסת ונחבאת לגמרי בין הענפים העליונים. פעם אחת נפלתי ממנו ושברתי את ידי, וכשבאתי לכיתה עם יד מגובסת שרו לי הילדים, במקהלה, “יונתן הקטן… הוא נפל מן העץ אפרוחים חיפש..” ונעלבתי מאוד, עד היום אינני יודעת בדיוק ממה, אולי בגלל שהוטל ספק במנהיגות שלי, ביכולות שלי, שהוטל עלי כתם של שלומיאליות.

בבוקר פקחתי עיניים אל דלת ההזזה מזכוכית שמפרידה בין הסלון להוֹל, ואל זיכרון עץ התות מהלילה. והחלטתי ללכת עוד באותו בוקר לראות את עץ התות, או את מקומו. בתהליכי הבניה המואצים העוברים על העיר, רוב הסיכויים שלא יהיה שם יותר.

רבקהל’ה היא בת להורים יוצאי רוסיה. פניה מוארכות וסגלגלות, בעלות יופי סלבי. יש לה צוואר גבעולי וידיים ורגליים ארוכות. היא הייתה יכולה לחבק את צווארה כך שהיד שלה תעשה סיבוב ותגיע חזרה לצד המקורי שלה, דבר שאני אפילו לא חלמתי לעשות. כשהלכה, בפסיעות רחבות, היו ידיה משתרכות קצת אחריה. היא הייתה ספורטאית, בעיקר טובה בריצות. לפעמים הצטברו טיפות זיעה קטנטנות על שפתה העליונה. הייתה לה נפש רחבה כמו ערבות רוסיה ועיניים גדולות ומבינות. היה בה משהו תמים מאוד, תם ושלם, כמו כתב־היד שלה. רבקהל’ה הייתה חברתי הטובה ביותר מכתה ה‘, בה הגעתי לביה"ס “אוסישקין”, ועד ח’, כשסיימנו אותו, וגם אחרי כן, בשנתיים הראשונות של התיכון, נשארנו חברות. שם, בתיכון, התחילה דרכנו להתפצל: אני הקדשתי עצמי יותר ויותר לפעילות בתנועה, ב“קן”, עם הקבוצה, בדרך להגשמה. רבקהל’ה, עבורי, הייתה משהו מרחף יותר, מסוג הנשים שנפלא בעיניי שהן גם יולדות, הולכות למכולת, משלמות (אולי) חשבונות. מאז התיכון לא ראיתי אותה.

מן השירותים יצאתי אל פניה המאירות של אמי, שהרימה בדיוק את התריס בַּהוֹל. בנעלי בית, גופה המלא במכנסי טרנינג וחולצה ארוכה, פניה רכות, מתאוששת אמי מן השינה. לאט היא עוברת מגדודי החלומות, בהם היא חווה את הדברים שלא תחווה יותר, אל היום. באיזו שמחה היא קמה אל היום החדש, אני אומרת לעצמי, אל סתם יום שַׁבָּת בלי תוכניות, איך היא קמה כמי שקם לקראת מסע חדש לא ידוע, אולי לקראתי.

אמרתי לה שאחזור תוך חצי שעה, ובכפכפי עץ ועם מחברת ועט, יצאתי לחפש את עץ התות. אבני המרצפת, הגדר, השיחים, העלים – הכול היה שטוף־גשם ונצץ בשמש. שמחה הציפה אותי כשהלכתי בדרך שהכרתי, הייתי סלחנית כלפי הבניינים החדשים שקמו כאן במקום הפרדס של משפחת סוסנובסקי, שם ישבנו עפרה ונוח ואני בגומות העצים וצריכים היינו להיזהר לא להישרט מענפי התפוז היבשים כשאנחנו מרימים את הראש. נפתחתי אל הבתים והרחובות הריקים, [היה זה בוקר שבת], ואל שתי נשים שעמדו ברחוב ודיברו. נכנסתי לשביל הגישה של בית דירות אחד והגעתי לחצר אחורית שעשבים גבוהים עבים וירוקים מאוד עלו בה. ראיתי שאני במבוי סתום וחזרתי שוב ונכנסתי לחצר של בניין אחר, ושמעתי קולות של בוקר מן הבתים: קולות ילדים ומזלגות וקשקוש חביתות במחבתות.

ומתוך כל החצרות והמבואות והמבואות־הסתומים ראיתי את המקום המשוער בו עמד עץ התות. עץ התות לא היה שם, ואל המקום אי אפשר היה לגשת. חסום היה בין הבתים, החצרות והגדרות.

ובדרך חזרה, מרחק קצר ממקומו המשוער של העץ, ברחוב הרצל, הרחוב היפה ביותר בעולם, שעצי פיקוס עתיקים סוככים עליו משני עבריו כְּגג, שהיה כולו ריק מאנשים, חצה את הרחוב, זקוף ובצעד מהיר, אדם אחד. זיהייתי אותו למרות שלא ראיתי אותו שנים, וגם הוא זיהה אותי. הוא לא השתנה הרבה. זה היה אבא של רבקהל’ה. זכרתי אותו מלא גוף, בגופיה לבנה, עובד בנגרות במרתף ביתם, מזיע, בליטת עור גדולה מתחת לבית־השחי שלו. התחבקנו בשמחה.

נכנסנו יחד לרחוב קטן, שיוצא מרחוב הרצל שם הם גרו פעם. אדמה אדומה נתנה בתחילת הרחוב את ריחה הטוב, ומיד אחריה התחילו אספלט ובנינים. התקדמנו קצת ועמדנו היכן שעמד ביתם הישן, בית מידות בן קומתיים שחלקת קרקע סביבו, ועכשו עומד במקומו בניין רב־קומות. נזכרתי איך שיחקתי עם רבקהל’ה פינג־פונג במרתף ביתם. אבא של רבקהל’ה התגאה בפניי בנכדו, הבן של רבקהל’ה, אשף מחשבים, שמוכר ספרי מחשבים ומקבל אלפי שקלים לחודש רק מתמלוגים.

“תארי לעצמך”, הוא אומר לי בעינים זורחות, “ילד בן 17 שיש לו בעיות עם מס־הכנסה”.

'אבל גם הבת שלך, רבקהל’ה, מצליחה", אני אומרת, כנראה מתוך רצון להגן על כבוד השירה, “היא הוציאה כבר שני ספרי שירה”.

“אה”, הוא אומר תוך תנועת ביטול, “היא צריכה לשלם כדי להוציא את הספרים שלה”…

וזיהייתי את המקום ממנו היינו סוחבות, רבקהל’ה ואני, אנונה, מעץ בחצר מול ביתם, מהעבר השני של הרחוב, שהיה אז דרך עפר בלבד. אנונה היתה אז פרי נדיר, לא ראו אותה בחנויות. בפעם ראשונה אכלתי אותה מהעץ הזה, שעמד סמוך מאוד לגדר החיצונית של הבית. חצר הבית הייתה שקועה מתחת לכביש, וכשקטפנו את האנונה צריכות היינו להיזהר, שרגלנו לא תחליק מטה, מתחת לגדר התיל. אבל שווה היה להסתכן, על מנת לאכול מן הלבן־לבן הזה שבתוך אותו פרי מוזר, שקליפתו החיצונית ירוקה ורכה, מלאת בליטות חדות אך רכות, ובתוכה, בתוך הלבן, גלעינים שחורים, שאותם יורקים החוצה.

בסמוך לבית של רבקהל’ה, בקצה הרחוב, עמד פעם הבית של שלימל’ה, שאני חושבת עליו רבות במשך השנים, למרות שנהרג מזמן, כשהיינו בני תשע עשרה, ונזכרתי פתאום מה שמות אחותו ואָחיו, וכולם יודעים שאמא שלו התחתנה עם קצב מפתח־תקוה ועכשיו היא גרה לבד. “רבקהל’ה לא בבית, אחרת היינו הולכים אליה”, אמר אבא שלה. וחזרנו לרחוב הרצל והמשכנו לטייל בו, עלינו במעלה הרחוב כלפי דרום, בצל הפיקוסים המסוככים.

וליד קופת־חולים נפרדתי ממנו וחזרתי לבית אמי שמחה ורעננה. יותר ויותר חשתי את הזרות נושלת ממני ואת השייכות מתחזקת. שייכות למקום הזה שנקרא כפר־סבא, שנולדתי בו וחייתי בו עשרים שנים מחיי.

אמי ישבה אל השולחן בחדר האוכל, בין שתי תמונות הענק מהשדרה בארז’בט פארק שבעיירת ילדותה בהונגריה, בהן היא הולכת וצופה בעצי הערמונים המסודרים בשתי שורות ישרות, מסיימת לשתות את התה עם הרפואות, והצטרפנו אליה ראובן ואני ואכלנו לחם וחמאה ונקניק וגבינה וריבה, ואמרתי לה “אמא, אני אקח אותך לשמש”.

בעבוע מצמוץ צקצוק, שאיבה. רטוב. מלא. דָשֵן. אני בְתוך הַשפע, נוזל טוב סמיך, חום דביק ענוג ממלא.

האור חזק היה אותו בוקר, מצעים אווררו על אדני החלונות. בזרועותיה של אניקו, מבין שמלותיה, בקושי נראתה חבילה קטנה, וראש חלק קטן. אניקו היניקה את התינוקת. התינוקת ינקה. התינוקת היא אמי, והשנה היא אלף תשע מאות ועשרים. זה קיץ. קיץ ירוק, דָשֵן. הכול ירוק בחוץ, כמעט כמו באביב.

אניקו הייתה מפזמת את השיר על דֶבְּרֶצֶן ואת השיר על פָּאפּוֹ ואת השיר על הַיַּלְדָה זהובת השיער ועל החייל הגיבור ועל הילדה היפה האחת והיחידה. ולפעמים הייתה נאנחת ומספרת על לילי, לילי שהייתה יפה כל כך.

בעבוע, מצמוץ, צקצוק, שאיבה. בשקיקה ינקה אמי מֵחלָבה של אניקו, המינקת, וגם ינקה את השירים והסיפורים ואת תמונתה של לילי היפה. כל מה שֶאִמי זוכרת מִלִילִי זה שהיא הייתה יפה. כמה יפה היא הייתה. היה לה שיער זהוב שהיה מסנוור בבוהקו, והיה מחזיר את אור השמש כמו מים בוהקים בנהר. ופה קטן ומתוק כל כך, שרק בא לָך לנשק אותה, לתפוס את שתי הלחיים שלה. וכשהיו מוציאים אותה החוצה, היו הסנוניות מאיצות את מעופן סביבה והשַׂחרור היה מאריך בשריקתו. וצחוקה של לילי הקטנה היה מתגלגל על פני המישורים הגדולים ובין הגפנים, והכורמים היו עוצרים לרגע, מזדקפים, מקנחים את הזיעה ומחייכים. אניקו שוב נאנחת. אניקו מלאה ונמוכה, לחייה אדומות, עורה בהיר, שיערה, במטפחת, בצבע ערמונים, ועיניה בצבע כחול־ירקרק. בתוך הכחול־ירקרק יש נקודות ערמוניות קטנות, שמבזיקות כשהיא שרה וגם כשהיא מחייכת. וכשאניקו מחייכת, נולדות בלחייה שתי גומות חן, שלא היו קודם, ומתעמקות בחיוך יותר ויותר. וכשהיא מפסיקה לחייך, נעלמות הגומות, ולחייה חוזרות להיות חלקות.

אחרי שאמי סיימה לשאוב מן הנוזל הסמיך והצהבהב, ושפתיה הִרְפו מִן השַד, וראשה נשמט לאחור, וריסיה הכהים נשמטו, מנענעת אותה אניקו עוד קצת בחיקה, שרה לה עוד קצת על הפונדק הגבוה והיער הגדול, מניחה אותה בערסל העץ בחדר החשוך, והולכת לביתה הקטן, אל התינוקת שלה עצמה, שנולדה מרחמה שלה.

ואל החדר, להציץ על התינוקת, שהיא אמי, נכנסת מידי פעם מָריצה, שגם מסדרת את המיטות ומלבישה את מגדה בת השנתיים וחצי. עוד מעט צהריים. באפלולית הבית שורה ריח כרוב כבוש ותפוחי אדמה בשמנת, וחמיצות של יין. תנועותיה של מריצה חדות. שיערה בהיר ופזור ומתנועע על שמלתה כשהיא מתנועעת. עוד מעט תיקח את מגדה, וגם את אמי, התינוקת קלרי, קלריקָם, קלריצ’קה, החוצה, אל האור, אל האוויר, אל השמש הרכה.

ועוד אישה, כבת שלושים, נעה בבית הזה. בטנה עוד רפוסה מן הלידה, אך חזה נאה ומתניה צרים. היא מתהדרת במכנסיים, סובבת בין המטבח לחדרים, זעופה וחמוצת־פנים, שולחת את מריצה להביא מים מן הבאר ולרחוץ את המצעים, ובודקת עם ארז’ינוני, המבשלת, מה יגישו לצהריים.

עבור קלרי, אמי, האישה הזו היא מעין דודה. דודה שיושבת ושותקת ולא משחקת איתה.

הדודה יושבת בפינת חדר האורחים, בוהה בתמונה. שעות היא בוהה בתמונה. תמונה של פרות וכבשים רועים באחו, והרים ברקע. ובית אחוזה בקדמת ההרים. תמונה שמזכירה לה את הכפר בו גדלה, עשרים וארבע שנים, עד שהתחתנה.

הדודה הזו היא אמא של אמי, סבתי.

בבוקר הקיץ הזה היא שוב יושבת על הכורסה הרחבה בחדר־האורחים, מתבוננת בתמונה. היא שותקת. אין לה עם מי לדבר. או שאולי היא לא רוצה לדבר. היא מתבוננת לעבר החדר של התינוקת החדשה שלה, אמא שלי. היא לא יכולה לגשת. גם לא אל מגדה בת השנתיים.

אילו רק הייתה נשארת ממנה תמונה. אבל אין תמונה. אין שום תמונה של לילי. תמונתה היחידה של לילי היא בקצות עצביהם של האנשים. האנשים המעטים שזוכרים אותה: אמא שלה, אבא שלה, אוניקו, מריצה, ארז’ינוני, וגם מגדה. אלו כל האנשים בעולם שזוכרים את לילי. כל האנשים האלו כבר אינם בין החיים. לכן אני היחידה בעולם שזוכרת את לילי. לילי היפה. זה כל מה שעבר הלאה. לילי היפה. כי מה אפשר לומר על תינוקת בת שנתיים, או שנתיים וחצי. רק שהיתה יפה. חוץ מזה אי אפשר לומר עליה כלום. אולי כן אמרו, למשל שהתחילה ללכת מהר, שהתחילה ללכת אפילו בלי לשבת, שהייתה זריזת תנועה, שהייתה חולמת הרבה, שהייתה הוזה, שאהבה את האוויר בחוץ.

לילי, שלוּ גדלה – ולוּ שרדה את השואה – יכולה הייתי לקרוא לה דודתי, והיא הייתה ממלאת את החדר בצחוקה ובתלתליה הבהירים ואומרת לי ‘טוב, דורית’, או ‘בואי, דוריתה’, או ‘זה פשוט נהדר’, מתה באופן מאוד בנאלי. לא במלחמה ולא ברעב, לא בתאונה ולא במכה. לילי מתה מדלקת ריאות.

מפליא כמה הרבה הייתה אמי מזכירה אותה. אמי, שנולדה אחרי מותה של לילי, שלא הכירה אותה בכלל, ורק שמעה עליה מאוניקו וממריצה ואולי גם מארז’ינוני.

לילי עברה אליה דרך נימי־הדם הכחולים המשורטטים בעדינות בעור השד החלק, הרפוס, המלא. לילי עברה אליה דרך הפיטמה הכרסתנית, החומה־בהירה, ודרך העטרת העגולה החומה שסביבה ודרך הבליטות הקטנות שסובבות את העיגול החום הזה. וגם אליי אולי עברה לילי בדרך הזו, דרך הנימים והבליטות והפיטמה, כי גם אני ינקתי. ואני היא התחנה האחרונה של לילי, האחרונה בעולם שזוכרת אותה.

* * *

התבוננתי היום בנוצה מרחפת, מסחררת את דרכה מן הגשר למטה. אולי נוצה של שחף. היה משהו מהפנט בהסתחררויות שלה.

* * *

כמה פעמים כבר התחלתי את המכתב הזה. אלך לי אל הגן עם בית התה, לברווזים ששוחים במים.

* * *

חזרתי מהמועדון, קניתי ירקות וג’ינג’ר. ג’ודי תבוא אליי הערב. זו מתנתה ליום הולדתי. נראה שעומד לרדת גשם. אני צריך לתת את החולצות לניקוי. לשם שינוי ג’רמי השכן היה קצת נחמד אליי – נפגשנו בכניסה.

* * *

מתבונן במים. עומד על הגשר הרבה ומתבונן במים. אני קובע למחר. ומרגיש שמחר, מחרתיים, ביום ראשון, בעוד שבוע זה לא יהיה. לא עומד בהחלטות. המים למטה זורמים קוצפים, מסוערי־גלים, קצף לבן על פניהם. אני שומע בערפל את קולם.

* * *

הברזלים והפלדה מכירים אותי טוב יותר מכל אדם. הכבלים. העוצמה. 90 אלף טון של פלדה. כל כבל פלדה מורכב ממיליוני כבלים זעירים.

הייתי רוצה את הכוח שלו. כוח של ברזל. כוח כמו שהיה לי כשהייתי צעיר וקשוח.

* * *

ג’ודי צלצלה, התעניינה. אני לא צריך את הרחמים שלה, אבל טוב לי לדבר איתה. נזכרתי בפעם הראשונה שישבנו על המים, ב – Fisherman’s Wharf. היא הביטה אל המים. החזקתי גבעול קטן שתלשתי מעץ. שלושה עלים. עם הגבעול הזה, בקצוות של העלים, ליטפתי את לחיהּ. היא חייכה.

* * *

ג’ודי יקרה, אחים יקרים שלי, אתם יודעים שאף פעם לא מצאתי את מקומי.

זאת ההזדמנות לומר מה שלא אמרתי לכם אף פעם: אני אוהב אתכם. פול.

לא התאמְנו, אני והעולם, אף פעם.

* * *

שוב אני כאן, קורא את המכתב האחרון שכתבתי. כמה אנשים יכולים לקרוא את המכתב האחרון שכתבו? כל ההחלטות שלי לא שוות, ממש כמו החיים.

* * *

כתבתי את המכתב השנתי שלי לקלרי. איחלתי לה את שלושת ה’בֵּתִים' הרגילים: בּוֹרְט (יין), בּוּזַ’אט (לחם), בֶּקֶשֶׁגֶט (שלום). המורשת ההונגרית שלנו. כמעט עשרים שנה לא ראיתי אותה. הייתי רוצה לומר לה כמה אני מחבב אותה. ושאני חושב עליה לפעמים. וגם על אבא, למרות הכול.

* * *

יש לנו קליפורנאים (אני עדיין רואה את ג’ודי כחלק בלתי נפרד ממני), ויש לנו ישראלים, ויש לנו קנדים ודטרויטים. הַמֶּזֶאִים התפרשו על פני כל העולם.

* * *

אני חפשי ומשוחרר. אין לי אישה. אין לי ילד. אף אחד לא תלוי בי. אף אחד לא יבכה עליי. לעזאזל.

* * *

אתמול זה היה ג’רמי. בן 16. ההורים מופתעים. האח המום. ג’רמי לא דיבר לפני כן עם אף אחד. הוא היה גבר!

* * *

שוב התבוננתי בו אתמול מה־Battery Spencer , אחרי הליכה ארוכה. המראה שלו היה מדהים בשקיעה: ורוד וכתום ואחר כך אדמדם ואדום. המגדלים הופכים לאלומות אש. הכבלים מבהיקים. המכוניות על פניו נראות כחרקים. יש בו סדר והגיון, וגדוּלה. ועוצמה, כמובן. כשאני רושם בעבודה את המספרים המשמימים, הארוכים, אני שואב תקווה מן ההוד שלו.

* * *

אני חוזר מצעידה עליו, מנסה להרגיל את עצמי אליו. מכוניות מצדי האחד, המעקה מן הצד השני, הרוח בפניי. האוקיינוס מתחתיי. הולך בין שמיים וארץ, על הדבר הגדול הזה. אני הולך ליד האנשים, אבל מרגיש קרוב יותר למים שלמטה. אני כבר מכיר כל פסיעה על הגשר הזה, כל חריץ במדרכה.

* * *

עלי המייפל נושרים. כשעלים נושרים אני נזכר תמיד בארז’בט פארק, באחים שלי. כשעלים נושרים אני נזכר בילדים שהיינו. איך שחקנו, איך רדפנו אחרי קלרי, איך פחדנו מִמַּגְדִי. אחרי הסתיו היה בא השלג, שכאן אין. ומזחלת השלג שאהבתי, שקראו אותה רוֹדְלִי.

* * *

לחץ במשרד עכשיו. צריך להגיש דוחות עד סוף החודש. בשביל מה להתאמץ. במילא יפטרו אותי עוד מעט. כל שריר שלי עוד כואב מהמשקלות של אתמול. ג’ימי אומר שאני משתפר.

* * *

נמאס לי. זה סופי. אני הולך. ג’ודי וְלָלִי וְטַרָה וְלַצִּי, אני אוהב אתכם. שלום. הייתי מוכרח. טראח.

* * *

עמדתי עליו בסערה. בערפל. בגשם. ברוח החזקה. נרטבתי כהוגן. והוא התנדנד. ממש חזק. הייתי האדם היחיד עליו, חוץ מאלו שבתוך המכוניות. בנדנודים שלו הרגשתי יציב. והרגשתי שאני יכול, אבל השוטרים תפסו אותי, שניים, הם ניחשו, הם עקבו אחריי כנראה.

* * *

ערפל אפף אותי היום. אותי ואותו ואת כל האנשים. הרגשתי כאילו אני הולך בשמיים.

* * *

עוד מישהו קפץ – בעתון של הבוקר. מובטל, בעיות עם האישה, מה חדש. אני שותה את מיץ האשכוליות שלי וחושב על הבחור הזה. עוד גבר שהיו לו ביצים.

* * *

העדפתי לצאת היום לריצה לפארק שער הזהב, ואיך שהוא מצאתי עצמי שוב – עליו. רץ, רץ ורץ. וחוזר חזרה את כל הדרך. לא עצרתי לרגע.

* * *

זה היה יכול להיות יום יפה אילולא ההרגשה התמידית הזו שאין למי, אין בשביל מה, ושאני לא שווה כלום. בדרך לעבודה הרמתי, במקרה, מבט אל השמיים – יש שם עננים בכל מיני צורות, כל מיני אפורים ולבנים. מזמן לא הסתכלתי בעננים.

* * *

בחלומי הפכו כל הַגְּוִיּוֹת הלבנות לִסְפָרוֹת, והתיצבו טורים טורים במחברות שלי. עדיין, גם ממרחק השנים, היה להן את הריח המחליא, והספרוֹת במחברת הסריחו פתאום גם כן, ולא יכולתי להתקרב אליהן, לסכם, למתוח קוים. תודה לאל שזה עבר מהר. לפעמים אני לא מתעורר מהחלומות האלו. ג’ודי היתה מעירה אותי עוד בתחילת החלום, כבר בהתחלה היא הרגישה את זה, לפי ההתפתלויות והצעקות שלי. עכשיו אין מי שיעיר אותי, אני נכנס אל תוך הסיוט ונשאר בו.

* * *

הלכתי עליו לעת דמדומים, הלוך וחזור. פחות משעה. שעת האש, שעת האודם. אני הולך, מכוניות ורוח וים, ואחר כך מתקרב אל הקשת הענקית של הגשר, ונכנס לתוכה, וממשיך, ואחרי אולי עוד עשר דקות אני בתוך הקשת הגדולה האימתנית השנייה. אני מרגיש אותו חזק.

* * *

חזרתי מדטרויט. דיברתי איתם ודיברתי, וגם נסענו אל שפת האגם כמה פעמים. דיברתי עם טרה לחוד ועם ללי לחוד ועם שניהם יחד. אין לי סבלנות לאף אחד אחר. חוץ מג’ודי, כמובן. אבל ג’ודי עכשיו התחילה בחיים החדשים שלה, עלי להניח לה.

* * *

הדוור עצבן אותי היום. בצורה שזרק את הדואר. לא התאפקתי, אמרתי לו איזו מילה או שתים. שיידע.

* * *

היום לפני שלושים שנה בדיוק, ב – 27 במאי 1937, הוא נבנה. זה היה יכול להיות אירוע משמעותי, אם הייתי עושה את זה בדיוק היום. כן, אני אלך אליו היום, אני אנסה שוב. אולי זה יהיה היום שלי. אני כותב פה בפעם האחרונה. שלום לכולם. אוהב אותך, ג’ודי.

* * *

נתונים שמצאתי עליו בספרייה: 1.7 מייל אורכו, 894,500 טון משקלו, סטיית רוח מקסימלית של כ־28 רגל, וגם המרחק בין העמודים ומשקל כל עמוד ומשקל הכבלים וממה ואיך עשויים הכבלים, אפילו ההרכב הכימי.

* * *

כמה אנשים היו בתוך בור של חרא, חוץ ממני? כל חיי אני בחרא. וזה לא מטאפורי. ובאמת הייתי בבור של חרא. באוקראינה, בבאבי יאר. הפילו אותי לשם. יצאתי עם אף שבור. כך שאני יודע בדיוק איך זה מריח.

* * *

אני אוהב אותך, ג’ודי. הייתי רוצה לשבת איתך על המים.

* * *

הלכתי לגשר השני, גשר המפרץ (Bay Bridge). אולי משם יהיה לי אומץ. אולי אעשה היסטוריה ואהיה האדם הראשון שיקפוץ ממנו. אבל איכשהו, זה לא זה. הוא אפור כזה, לא מושך. וגם אין אליו גישה.

* * *

עוד פעם כתבתי אתמול מכתב אחרון, ועוד פעם זרקתי אותו לפח. אולי אני צריך לחשוב על משהו אחר. להיסגר במכונית פועלת בתוך מוסך. לקנות משהו בבית מרקחת. אבל יש משהו בגשר הזה שמושך אותי. אף פעם בחיים שלי הראש לא היה החלק החזק שלי. הבטן והביצים דיברו. ואיפה הביצים שלי עכשיו.

* * *

התעצבנתי אתמול על ג’ראלד. כל פעם הוא יוצא בחריקת בלמים, מעיף עפר אל השביל שלי. ממש התאפקתי לא להרים עליו יד, אבל הניצוצות מהעיניים שלי בטח הספיקו לו.

* * *

איך אני יכול לראות אישה אחרת. להתחיל הכל מהתחלה, לחייך במקומות הנכונים, לומר “נולדתי שם ושם, למדתי שם”. אני שונא את כל הנשים. לא רוצה כלום.

* * *

מה הטעם, אני שואל. המספרים במחברת הופכים לגוויות, טורים טורים של גויות, ואני חופר באת. חופר בעט, כדי למצוא את סך הכול. אני מתעורר מזיע.

* * *

ישבתי היום בלאנץ' עם ג’רמי השכן. נולד לו בן. הצלחתי להתעניין ולהיות קצת נחמד אליו. זה לא סוג החיים שלי. לא יכול לראות את עצמי עם ילד. אני עצמי ילד. הוא אולי יעזור לי למצוא עבודה, כי כאן מפטרים אותי.

* * *

אני מחפש עבודה, משוטט סהרורי בין משרדים, מצלצל בטלפון, עובר על מודעות הדרושים. חזרתי דרך הגשר. רק כשאני עובר לידו אני חש קצת שלווה. שלווה מעורבת בהתרגשות, התרגשות שכבר מזמן לא חשתי, כמו לפני רומן חדש, אני יודע שהוא מהותי בשבילי, הגשר הזה, לא יודע מה מושך אותי דווקא אליו. לא היה לנו נהר בְּגוֹדוֹלוֹ, אולי זה משהו מהגלגול הקודם. שמעתי את המושג הזה בביקור האחרון אצל טרה.

* * *

אולי אני שליו כי אני יודע ששם יסתיימו חיי. שהים, השחפים, הערפל, הריק, יחבקו אותי אל תוכם.

* * *

משהו חדש הגיע לחנות הטבע: נבטים. יש להם טעם ומרקם של אדמה.

יום ראשון שקט בשכונה. קמתי מוקדם, שתיתי מיץ תפוזים. ישבתי קצת להתרגע מול הטלוויזיה. אני יוצא להליכה ארוכה.

* * *

רוצה לקפוץ אבל עוד לא יכול. אוהב גם סתם לעמוד עליו ולהתבונן בנוף. מים משני הצדדים: המפרץ מצד אחד, האוקיינוס השקט מצד שני. אינסוף. חזי מתרחב.

* * *

אתמול היה לי דייט. מישהי שהכרתי בחנות של השכונה. ישבנו בדיינר ואחר כך הלכנו לסרט. היא לבורנטית במרפאה. שָׁטֶנִית. קרול קוראים לה. אין לי אנרגיה לעבור את כל השלבים האלה, לשאול אותה מה עבר עליה, את מי זה מעניין. אני צריך מישהי שתבוא כשאצטרך, שתאהב אותי מידי פעם. אולי אני צריך זונה. אבל זונות הן כל כך מלוכלכות.

* * *

* * *

קראתי ב־’Cronical' על זה שקפץ אתמול. בחור צעיר. לא היה מובטל, לא היה צריך להתעסק עם גוויות, לא סבל רעב. בחור מבית טוב. אני מרגיש אליו קירבה, כי הוא עשה מה שלי אין אומץ לעשות, ומעל הגשר שלי. שלנו.

* * *

באתי לסן־פרנציסקו בגלל התודעה הבריאותית שלי, כך חשבתי, בכל אופן. אבל אולי באתי בגלל הענק הזה מברזל? אני מדמיין עצמי הולך עליו בסך עם כל הנפשות שקפצו ממנו. אנחנו נהיה פלוגות רבות, אנחנו רבים, אנחנו חזקים, אנחנו מבורכים!

* * *

כולם באים לכאן בגלל החופש. חופש לאהוב. חופש לעשן. חופש להתמסטל. חופש להמריא. אני רוצה לקחת את עצמי בידיים ולהגיע לחופש שלי.

* * *

שוב ערפל. רק קצה ה־pilar הכתום צץ ועולה מתוך הערפל, כמו עובָּר שיוצא, כמו קצה של אבר מין, כמו קצה פטמה, כמו ראש גדול של מישהו שקפץ למעלה.

* * *

תוכנית התעמלות חדשה בטלוויזיה. אפשר להתעמל בבית, לבד. נחמד. הזזתי את הגוף.

* * *

כבר כמה ימים שאני לא מדבר עם אף אחד. הטלפון לא צלצל כאן שבועות. זה מצב הצבירה שלי: לבד. אני רוצה לעוף מכאן. נגמר. די. למה אני מושך את זה.

* * *

יצאתי שוב לדייט עם קרול. הרסתי את הכול. אמרתי משהו בוטה, לא הצלחתי לתקן. ג’ודי צלצלה. עדיין מתעניינת בשלומי. אני מודה על הטלפונים האלה.

* * *

גזמתי קצת את המטפס בכניסה, הענפים שלו כבר הפריעו לדלת להיסגר. כבר לא יושב כמעט על כיסא הנוח. עם ג’ודי הייתי יושב, אפילו הצטלמנו פעם. אני מתבונן בתצלום הזה לפעמים. שנינו נינוחים, ביתיים. ג’ודי בכפכפים שקופים ובחולצה בהירה, מחייכת. אני מחבק את כתפה.

* * *

אין לי סבלנות לאדגר, הבן של הבעלים. אני יודע שהייתי צריך להתנצל, זה יכול להשפיע בגדול. אבל אין לי סבלנות.

* * *

האירוע של החודש: ביום ראשון נפגשתי עם ג’ודי. נסענו ל־Marin county, לפארק עצי הסקויה, כמו בימים הטובים. השמש הפציעה מבין העננים וקרניה חדרו דרך הענפים הגבוהים והאירו את שערותיה של ג’ודי. השערות נצצו אליי כל אחת לחוד, וגם בקווצות דקות ועבות. ג’ודי שלי כבר איננה שלי. אבל היא באה אליי. היא שכבה איתי. זה היה באמת.

* * *

ובחזרה, כשיצאנו מהמנהרה, פתאום הוא צץ לפני, גדול כל כך. כשנסענו עליו היה נדמה לי שאני שומע את געש גלי האוקיינוס. הייתי שקט.

* * *

הרוח באה מזרחה, מן האוקיינוס אל היבשה. רוח חזקה. יש לקפוץ אל הצד השני, אולי מצדו המזרחי של הגשר שלי. כדי שלא יהיה פספוס, סתם פציעה מתאונת דרכים (כי הרוח תעיף אותי אל הכביש ואל המכוניות הנוסעות). כי אם כבר, אז אני רוצה לעוף. בידים פרושות, בתוך הערפל שיאמץ אותי אליו, קדימה, למעלה, למטה שהוא למעלה. לחופש. לשקט.

* * *

אני אוהב את נקודת התצפית מתחת לגשר, בצד שלי, מן המצודה. עומד שם ומתבונן אליו, מלמטה למעלה, אל ברזליו הגאיונים הכתומים.

* * *

יש גם צוקים. לא בשבילי להתרסק אל צוקים לבנים, יבשים, קשים.

* * *

ואת השחפים. צריחותיהם, תפניותיהם המפתיעות, חדותם, לובנם. הם שרים לגשר והגשר שר להם.

* * *

לקחתי היום את החשמלית מ Market street ועד ל’מזח הדייגים'. עמדתי והחזקתי במעקה. אני אוהב את הרוח על פניי, ולראות את הרחובות והעיר מלמעלה.

* * *

באקזמינר (San Francisco Examiner) היום עוד אחד שקפץ. נורטון לוי, 35, סטודנט למטרולוגיה. קראתי שם גם את רקסרוס' (Rexroth)¹, על התסכול התמידי של הדור הזה, והפתרון שהוא מציע זה ‘שכונה טבעית’, לא כל כך הבנתי מה זה. אני אוהב כשהוא כותב על איכות הסביבה ומה צריך לעשות כדי שהעולם יהיה טוב יותר.

* * *

יצאתי להליכה. אני שונא את כל המסוממים האלו מ־Haight-Ashbury. ואת כל הנפנוף הזה של שרוולים, חולצות, שיער.

* * *

פניי אל הרוח, כולי בערפל, אפוף מים ושמיים. רחם גדול נפתח אליי.

בשנה הראשונה ללימודי הספרות שלי באוניברסיטת באר־שבע עשה לי את זה אריאל הירשפלד. בשנה השנייה עשה לי את זה ברונובסקי. ובשנה השלישית עשה לי את זה באגט חצילים עם גבינה בולגרית. בקפטריה של הסטודנטים. עוד ביום שני בערב, יומיים לפני יום רביעי, כשאני על מכונת ההליכה, אני מארגנת לי בראש את הבאגט, כיצד אבוא בו ואליו, כיצד אאגף אותו – האם חזיתית מה“נשיקה”, או “לשיקה”, הַקָּשֶׁה, אותה אני אוהבת, או אבצע אותו לשניים, וגם אז יש שתי אפשרויות: או שאבוא בו חזיתית ואנגוס בלבן הפריך, ואזהר מהרוטב שנוזל, או שאבוא בו מהצד, הקליפה עם התוֹך, והבגט נמעך בטוב, הדֵק ומעוֹך, הדק ומעוך. ואלו תוספות אשים בו. כי מהשבוע שעבר יש שדרוג: שמנו בו תוספות: חצילים מבושלים וקצת חריף – שניהם בהמלצת שמוליק. שמוליק אוהב אותו כמוני, רטוב. קריספי בחוץ ורטוב בפנים. על מכונת ההליכה אני חוככת בדעתי: מוטב כרוב לבן חתוך דק, רצועות דקות, עדינות עדינות, או אולי סלט מלפפונים רטוב, ואני ממשיכה להפליג בדמיוני, וחושבת מה הייתי מוסיפה אם היו נותנים לי להוסיף תוספות בלי הגבלת חומרים. בצל חתוך, וגבינת קצ’קבל, וכמה חתיכות נקניק, משהו דומה לאווז. ועוד גבינה בולגרית, בזה הם מקמצים קצת.

הייתי עושה לי באגט אידיוסינקרטי. הרי אני לומדת ספרות. באגט ייחודי משלי. הקפטריה של הסטודנטים מאפשרת את זה, ואגב, הקפטריה היא אידיוסינקרטית, כי באף קפטריה אחרת אי אפשר להוסיף תוספות: בכל קפטריה אחרת יש את התפריט/באגט/סנדויצ’ים קבועים, ורק בקפטריה הזו אתה יכול לעשות לך באגט אידיוסינקרטי. אפילו אפשר להפוך אותו לאוקסימורון. בטוח. אולי בכלל את כל הקורס של המבוא לשירה אפשר להמחיש באמצעות באגטים, ואת השיעור הזה אף סטודנטית לא תשכח, אפילו לא אנורקטית.

אני נזכרת במה שסיפר לי פעם ידיד, שמכל נסיעה לחו"ל הוא נהנה 3 פעמים: פעם ראשונה בהכנות, פעם שניה בנסיעה עצמה, ופעם שלישית אחרי שהוא חוזר, והוא מספר לחבר’ה. כמוה כמו הבאגט. פעם ראשונה, אולי הכי גדולה, אנחנו נהנים בדרך לבאר שבע, כשאנו מעלים את זכר הבאגט על ראש שמחתנו ובלוטות הריר שלנו עובדות דקות נוספות, ובפעם השלישית אנחנו נהנים אחרי זה, רק מהסיפורים. הפעם השלישית של יום רביעי היתה כשהתנצלתי לפני אוֹרי [ברנשטיין] על האיחור לשיעור ואמרתי לו: מצטערת, אורי, אבל זה הבאגט עם חצילים וגבינה, ואורי אמר: למה לא הבאת לפה, ואני אמרתי: זה לא נימוסי לאכול בשיעור ואורי אמר: גם אני רעב, וקבענו לשבוע שאחרי כן ברבע לעשר בקפטריה.

כמה שבועות לפני מותו בקרנו את אורי בביתו, חברתי אתי ואני. כשעלינו במעלית לקומה האחרונה העלינו זיכרונות מכל הערבים שהיינו אצלו, בכל מיני הרכבים, וקראנו שירה, ושמחנו, והיו פעמים שמשוררים נכבדים מאוד, כולל אורי עצמו, שתו יותר מדי – עם כל ההשלכות של כך, ומהמרפסת עם האלמון ההודי, ששם שמעתי את שמו לראשונה, והרחתי את ריחו הענוג, נשקף הים, רחוק מאוד, הים שאוֹרי ראה אך מעולם לא טבל בו.

אורי ישב בסלון, בחולצה לבנה עם כפתורים, שנרכסו באופן מרושל, ללא ז’קט – אורי ללא ז’קט (?!) מהצלוחיות הקטנות עם הכיבוד, נראה היה שהתכונן לבואנו. הוא היה לבד, פיזית ונפשית. כמובן, היה את המטפל שלו. מה תשתו? הגענו עם זר פרחים, והמתנות שלנו היו לקרוא בפניו את שיריו שלו. אורי שמח. מידי פעם נטל פרוסת מלפפון מצלוחית שעל השולחן. אני צריך לשמור, אמר. מפֵּתח שנפתח בין כפתורי החולצה הציץ פד ספוג בדם. זה לא היה אורי הרגיל.

אהבנו אותו, את אורי. את הנדיבות שלו – תמיד תמך ואהב לגלות משוררים צעירים חדשים – את זקיפות הקומה שלו וההחלטיות שלו (למרות שבתוכו, ידענו, הוא לא כזה החלטי), את העניין האמיתי שלו בשירה. באפו היה נתון צינור שקוף שהזרים אליו חמצן. מידי פעם היה אורי מוציא את הצינור מאפו ומעשן סיגריה. כשסיים את הסיגריה, קרא למטפל שהפעיל מחדש את מכונת החמצן וסידר את הצינור באפו. גם כוסית קוניאק חצי מלאה היתה לצידו.

כמה שבועות לאחר מכן הלך לעולמו, ולי נותרו תמונותיו שצילמתי באותו ביקור, פניו היפות בתוך מסך עשן, המיתמר למעלה.

האשה לשמאלי נאנחה. בממחטה שבידה קינחה מידי פעם את אפה ואת דמעותיה. לשמאלה ישבו שני גברים, שותקים, כתפיהם וגביהם ידועי קושי ועבודה.

ישבתי על קצה הספסל.

אולם המשפט, בניגוד לציפיותיי, היה חדר קטן מאוד. תקרות גבוהות ולבנות. לכל רוחב הקיר שמולי, במרחק קצר מאוד, השתרע דוכן השופטים המוגבה, מופרד מהאולם במחיצת עץ שאין לעברה. מעל כס השופט נישא סמל מדינת ישראל. שום דבר אחר לא היה על הקירות.

השופט אמציה, שערו הסמיך המאפיר, המנומר לבן, מבליט את הגלימה השחורה שעטפה את כל גופו, ישב על הדוכן הרם, ממש מולי. השתדלתי לא להסתכל בעיניו, על מנת שלא אסיט את תשומת לבו.

משמאל לשופט ישבה אשה בשיער שחור עייף וז’קט קל פתוח, בצבע בז', שהקלידה את הנאמר אל המחשב. נראה שאחד התפקידים החשובים של השופט אמציה, כפי שהוא תופס אותו, היה לדאוג שהדברים יירשמו כראוי. לפעמים תיקן את הקלדנית. לפעמים אמר “חזור, בבקשה”, או: “תרחמו עליה. מילא עליי, אבל עליה”, כשהוא מצביע בניד ראש על האשה המקלידה. רוב הזמן היו עיניו נעוצות במסך שנמצא מול עיניו.

בצד ימין של החדר ישבו אנשים בצפיפות על ספסל, שהיה מונח בזווית של תשעים מעלות ביחס לשופט. כל האנשים על ספסל זה לבשו חולצות לבנות. בקצה הגוש עמדה אישה ושאלה שאלות את האדם שעמד מולה בצד השמאלי של החדר, לפני הספסלים שלנו. פני האישה השואלת, אישה בשנות השלושים המוקדמות, היו נאות ובהירות, שערה אסוף בפשטות. טון דיבורה היה נעים ורך, ולא התאים לתוכן הנוקשה של שאלותיה. עורו של האדם שעמד מולה בצד השמאלי של החדר היה לבן מאוד, דבר שניכר בעיקר בכפות ידיו, שהגישו ואספו חזרה ניירות מן ואל השופט. ידיו הבהיקו מלובן ומניקיון כמו ידיו של בְּני, ששוטף את ידיו פעמים רבות במעבדה. עיניו של אדם זה, שהסתבר מאוחר יותר שהוא החוקר, או מייצג את החוקרים, היו גדולות, בהירות ופתוחות לרווחה, שפתיו עבות, ומין הבעת היסוס ותימהון שרתה על פניו. הרבה פעמים היסס בתשובותיו, גמגם, ביקש פסק זמן לענות, התנצל על טעויות, התייעץ עם שני חבריו שישבו על ספסל קטן צמוד אל הקיר. אך גם קפיציות ונחישות היו בעמידתו המתוחה, בתנועותיו החדות, בקשתות הגדולות של ידיו כשהגיש לשופט מסמכים.

האישה השואלת, שהמחרוזת הצבעונית שעל צווארה בלטה על רקע החולצה הלבנה, הייתה האישה היחידה בגוש הגברים שישבו על הספסל לידה. החוקר שענה על שאלותיה היה לבוש בפשטות: חולצה עם צווארון פתוח ושרוולים קצרים, ומכנסיים נוחים.

בין שני הגושים האלו, גוש החוקרים משמאל וגוש החולצות הלבנות מימין, עמדו כחמישה־שישה לובשי מדי חאקי כהה, לכולם אוזניות באוזן אחת, כשחוט משתלשל מהן מטה אל גופם. לובשי מדים נוספים ישבו על שני ספסלים מימיני, מסביב למספר נערים.

ייענה השופט לבקשת המשטרה או לא? ישחרר, או לא ישחרר? הבנתי שמדובר כאן בהארכת מעצר שמבקשת המשטרה, לצורך המשך ואי־שיבוש של חקירה. יומיים לפני כן, בביתי הצופה על המדרון לעיסאוויה, סיפר לנו קובי אמציה, בבדיחות הדעת, שבשבוע שהוא תורן יש פקקי תנועה בעיר, מכיוון שהוא משחרר את כל אלו שהמשטרה חושבת להמשיך את מעצרם. “אני לא חותמת גומי”, אמר.

האישה לשמאלי הייתה אמו של משיב שלוש. משיב שלוש ישב בספסל השני, מאחורי משיב אחד ומשיב שניים. משני צידי המשיבים ישבו, כאמור, לובשי המדים.

“כואב לו הראש”, קוננה אמו של משיב שלוש, חפיסת אלומיניום של גלולות בידה. היא ביקשה מאחד מלובשי המדים לתת אותם לִבְנָהּ. “אני ייתן לו”, אמר לה האיש, ונתן מבט אוהד במשיב שלוש. משיב שלוש, נער שחום פנים, ישב נואש על הספסל, תופס מידי פעם את ראשו בידיו, מתייסר, שולח מבט מתחנן אל אמו. אזיקים היו על ידיהם ורגליהם של המשיבים. נזכרתי בנער שראיתי מובל במסדרון כשעה לפני כן, שני לובשי־מדים מצדדיו, ידיו המשולבות קדימה נתונות באזיקים, מבטו אבוד, מבוהל, משוטט כִּשְמָמִית אבודה. אחרי שחלף על פני, ראיתי את שרשרת האזיקים המחברת את רגליו, ברזל חשוף ואפור, נשרכת על הרצפה. חשבתי אז על כל האנשים שברחוב, יושבי בתי הקפה, נהגי המוניות, המתרחצים ומְשַחֲקֵי הפינג־פונג על חוף הים, הזבניות בחנויות, הנוסעים באוטובוסים, החיילים בטירונות, הבנות ליד הטלפונים, היושבים על הַבַּר שמביטים בבחורה שנכנסה זה עתה, החברות שאוכלות יחד צהריים, במשרדים, במטוסים, בשירותים, במקלחות, על כל העולם האחר הזה שנמצא בחוץ.

שני הנערים שאימהותיהם היו באולם, שלחו אליהן מבט מידי פעם. הנערים שאימהותיהן לא נכחו באולם, לא שלחו מבט אל האבות אלא להיפך, קברו מבטם כמה שיותר נמוך. אחד הנערים הביט בי ארוכות. הסבתי מבטי ממנו. האם היה עליי לחייך אליו? להעביר אליו אהדה ואמפתיה מהעולם האחר, עולם בו יש לו עדיין, ולמרות הכול, סיכוי? אולי בחן אם אני לצידו. אולי קרבתי הגופנית אל אמו ואל גוש האבות והאימהות יוצרת את הרושם שאני איזה שהוא סוג של הצלה.

מישהו מעורכי הדין אמר שממילא העניין יתפרסם, הנה גם פה יושבים נציגי התקשורת, ולכן במילא אין מה להחזיק יותר את הנערים במעצר כי כבר כל העניין הזה ידוע בציבור.

“העניין לא יָצא לתקשורת”, אמר השופט אמציה, “זה דיון בדלתיים סגורות”. איש לא הסתכל לעברי, אבל כולנו, כל הנוכחים בחדר, ידענו, שאני היא היחידה שאיננה קשורה ישירות למשפט.

אני היחידה שישבתי שם במכנסי שאראוול בצבע חרדל, בחולצת בורדו ארוכה ללא שרוולים, בצעיף הודי נוצץ בצבעי זהב, שעטף את ירכי, ובנעלי הקרוקס האדומות, שחוריהן פתוחים אל העולם.

עורך הדין של מֵשִיב שלוש נבדל מחבריו לא רק בחליפתו האפורה, שמתחתיה בצבצה החולצה הלבנה, אלא גם בפניו הקטנות, לבנות־אדמדמות מגילוח מאומץ, ובמבט המרוכז, המלומד, האירוני־משהו, ששלח בחוקר מבעד למשקפיו העגולים. כשעמד, נשען לפעמים בשתי כפות ידיו המאוגרפות על השולחן שלפניו, התנועע גופו הגבעולי כתלמיד חכם, היודע מראש את התשובות.

– האם עשיתם תרשים שיחות של הפלאפון שלו, שלקחתם, כמובן?

– עדיין לא, אמר החוקר.

“שקרן”, נאנקה האשה שלידי תוך שהיא מוציאה פלאפון אדום מתיקה. “שקרן, הנה הנייד שלו. אצלי”, לחשה. היא הניפה את הנייד אל מול פניו של עורך־הדין, שמבטו ניסה ללכוד מרחוק מה אומרות שפתיה, ללא הצלחה.

– האם ביקשתם מהחברה את האס אם אסים שלו?

– עדיין לא, אמר החוקר.

עורך הדין הניע ראשו מעלה־מטה וצמצם שפתיו הדקות.

– האם זה נכון שאמרתם לנער, כשלקחתם אותו לחקירה, שאתם משחררים אותו תוך שעה?

– לא, אמר החוקר.

לאחר זמן ישיבה ממושך, כשאני מחליפה מידי פעם רגל וצד של ישבן, ועקב הסמיכות הגופנית המהבילה שבעטייה התחלתי להרגיש קירבה אל האישה שמשמאלי, העזתי לבקש ממנה לזוז קצת הצידה. זאת, למרות שלא היה לה כל כך לאן לזוז. הרגשתי את העייפות שלי מתפשטת לרגלים. הייתה זו שעת מנוחת הצהריים שלי. האשה זזה ופינתה לי קצת מקום, אך מהר מאוד חזרו ישבנה וגופה להיות סמוכים לשלי. חזרתי לשבת על חצי ישבן. לבי יצא אליה, אל האֵם שיושבת פחות ממרחק זריקת בננה או תפוח־עץ מִבְּנָהּ, ממוללת את הממחטה ואיננה יכולה לנחמו, ללטפו, להעביר לו את חפיסת הגלולות מאלומיניום. אמא־אדמה שעוקרה כאן, בחדר הקטן הזה, מסגולותיה החמימות. אמא גדולה, שאולי, בפעם הראשונה בחייהם, רואה אותה בנה בקטנותהּ, בחוסר האונים שלה.

עורך הדין של משיב חמש, גם הוא, כמובן, בחולצה לבנה, וזה כל מה שאני זוכרת ממנו, התרכז שוב בהבטחות שהבטיחו החוקרים לנער, שישחררו אותו אם ישתף פעולה. האם הוא שיתף פעולה? שאל את החוקר. “הוא ענה על כל השאלות שנשאל”, ענה החוקר. בטח נותן את נשמתו בעבודה החוקר הזה, לא רואה כמעט את הילדים, לא יכול לצאת ליומולדת של הילדה בגן, מתיש את החשודים מהבוקר עד הערב, ומפני שהוא מרוכז כל כך בחקירה, מנסה את כל סוגי האמצעים, פעם בדרך המקל פעם בדרך הגזר, אין לו זמן להתעדכן במה שעושים חבריו. בטח הוא שונא את עורכי־הדין שמולו, אלו בעלי החולצות הלבנות, שמקבלים מלא כסף, עושים את משפחות הנערים האלו עניות יותר, וחושבים שבגלל המלים היפות שלהם, הטיעונים ההגיוניים וכל שנות הלימודים והשינונים בעל פה והציטוטים היפים שהם מביאים מהמקורות, הם יצליחו להכשיל אותו, את החוקר הפשוט, שאין לו לא השכלה, לא כסף ולא מקצוע מכובד.

עורכי הדין דיברו על הנזק שהמעצר עלול לגרום לנערים, שרובם קטינים. עצרתי במחשבתי, שכבר נדדה אל המים המעופשים, הלכלוך, הסרחון, המזרונים הדקים, הצפיפות, הפחד מה“וותיקים”, העכברושים, ההצקות. משהו בי רצה בשחרור הנערים, משהו בי אפילו היה בטוח בכך. האם ישחרר השופט את כולם או רק את חלקם? מצד שני, אמרתי לעצמי, אינך יודעת בכלל מה קרה; אולי הנערים האלו התנפלו על מישהו באכזריות והרגו אותו?

“החלטות!”, קרא השופט אמציה בהתעוררות פתאומית, מקיש בפטיש דמיוני, אך מיד אחרי כן, כתגובה לניע מסוים בקהל עורכי־הדין, חזר בו, “אה, כן, שכחתי….”. לעורכי הדין ניתנה הבמה לסיכומים. הוא שכח, אמרתי בלבי, כי ממילא הוא עומד לשחרר את הנערים, כך שאין זה משנה מה יאמרו, והוא פשוט מרחם על הקלדנית שלו!

עורך הדין של משיב שלוש דיבר על כל הרעות שבאו על ביתו של הנער ועל אימו במיוחד: מחלת הלב של האם, תאונה של אחיו הגדול, שנשאר במצב של “צמח”, כשהאח הקטן מטפל בו. כל עורכי הדין דיברו על משפחות “נורמטיביות”, על כך שילדים אלו לא ישבו מעולם במעצר, על כך שהאבות והאמהות נושאים במשרות מכובדות: הנה, האב הזה עבד שלושים שנה כשוטר, והאמא היא כך וכך ברשות העתיקות, והאם הזו היא אחות, עובדת סוציאלית. עורכי הדין הבטיחו שהאם תיקח חופשה ותהיה צמודה לבנה 24 שעות, תדאג שלא ייצא מן הבית ולא ייצא יותר עם החבורה הזאת, לא יקיים עמם שום קשר.

עייפותי התגברה, עיני חשבו להיעצם. השענתי ראשי על ידי. אבל הייתי מרותקת כל כך לדרמה שלא עלה בדעתי לקום ולצאת. לובשי־המדים נעו בחוסר מנוחה על עומדם, החליפו רגל, גרדו בראשם, יצאו ונכנסו, התחלפו ביניהם, ניכר שגם הם מצפים כבר לסיום.

לפני שמסר את החלטתו, נתן השופט למשיבים זכות דיבור, “רק אם אתם רוצים”. פעם ראשונה הדהדו שמותיהם בין ארבעת קירות החדר, כשקרא השופט נער נער בשמו. ארבעה נערים קמו ודיברו, כל אחד בתורו. שניים מהם הביעו חרטה והבטיחו “לא לעשות זאת יותר”.

“החלטתי”, המשיך השופט, “ועל מנת למנוע שיבושי חקירה, להמשיך את מעצרם עד ליום שישי בשעה שתים עשרה אפס אפס”. החוקר קפץ על רגליו: ה“שישי” הזה נשמע לו, כנראה, כמו השישי בחודש, שזה היה אותו יום עצמו בו אנו עומדים. חבריו התלחשו עמו, משכו אותו והוא התיישב חזרה. פניו, כמו פני השופט, כמו פני עורכי־הדין, היו חסרי הבעה, אך ניכרה בו התרופפות של המתח הגדול. למרות שעכשיו היה ברור, עקב משך הזמן המצומצם שניתן לחקירות, שנגזל ממנו הפיקניק המשפחתי ביום העצמאות, שחל בעוד יומיים, ואת היומולדת שלה סיגל בכלל יכולה לשכוח. אולי אולי יוכל לצאת למסיבה עם החברים שלהם בערב יום העצמאות.

השתיקה בחדר צעקה עכשו, והאוירה נעשתה מתוחה כמו קפיץ לפני שחרורו. “את ההחלטה שלי הנערים ועורכי הדין וההורים לא יאהבו”, הוסיף השופט והפנה את בלוריתו ואת דבריו האחרונים אל ההורים, “אבל אני מציע להורים הכועסים לעשות בעתיד הכול, על מנת שהילדים שלהם לא ייקלעו שוב לאירוע כזה, וזאת על מנת שהם לא יקבלו את הילדים שלהם פגועים או חזרה בארון הביתה”.

במלים אלו קם, ירד מן הדוכן, ויצא מן החדר בעד דלת צדדית שמאחורי הדוכן. לובשי־המדים שעמדו התקרבו אל הנערים, אזיקים קרקשו, אבות השפילו ראשם, אמהות נרעדו. עוד לפני שהתחילו ההזדעקויות והבכיות והצעקות להישמע, עזבתי גם אני את החדר.

בלשכתו, שהיא חדר מארך וקטן למדי, אליו עולים בגרם מדרגות קצר מן המסדרון, קיבל את פני השופט קובי אמציה ללא גלימה, ועם חולצה לבנה שרוול קצר, בלחיצת יד איתנה, בנשיקה חמה ובמיץ אשכוליות קר. הקולות הרמים מאולם המשפט עוד הגיעו אל הלשכה, אך הלכו ונחלשו כמו גל רחוק. תיקי קרטון תפוחים צבורים היו על השולחן המשרדי הגדול. בראש כל תיק מדבקה בכתב יד: “אמציה”. הוא מצביע עליהם, כשהוא אומר שהעבודה איננה מפסיקה, ולכן הוא מנסה לשמור כאן על אווירה של בית. השטיח שמתחתינו, למשל, הוא שטיח של אמו. מעל לכיסאו, בקיר של ספרי החוק, ה“גרניקה” של פיקאסו, בשחור לבן.

שעון מחוגים עתיק מעץ חום וחם, שבסיסו רחב, ניצב על הארון שמול הדלת.

“יש לו רק מחוג אחד לשעון”, אני אומרת.

“לא”, אומר אמציה, “הוא פשוט עומד על שתי דקות לשתים עשרה. ואת יודעת למה?”

אני אינני יודעת.

“זה מהסרט ‘בצוהרי היום’, עם גרי קופר וגרייס קלי”, אומר לי השריף אמציה בחיוכו הטוב, חותם על מסמכים אחרונים.

רוח קרירה נשבה בין עצי האורן הירושלמים. בשעה שהעצירים הקטינים שירכו דרכם בכבדות במנהרה שוודאי מְחַבֶּרֶת בין בית המשפט לבית המעצר, הבהיקו בשמש צריחיה העגולים של הכנסיה הרוסית, המתנוססת בכיכר העיירה. מצאתי את הפורד פוקוס שלי באותו מקום שהשארתיו, שעון אל אבני השפה האדומים־לבנים של המדרכה. עליתי עליו ונסעתי הביתה, לישון בשלווה את שנת הצהריים.

היא אוכלת? מתעניינת ד"ר שפיגלמן. היום הזה נראה כיום מכריע בעניין האוכל – על גליון הנייר שעל מיטתה של אמא רשום בגדול בעט: מעקב מדויק של תזונה; גם יעל, האחות הראשית, אמרה לי בבוקר שחשוב להאכיל את אמא.

במאמצים מרובים, משך כל שעות הבוקר, האכלתי את אמא מעט רסק תפוחים ומעט גרבר – 150 סי.סי. סה"כ, כדי לגלות שאף אחד לא מתרשם מזה. זה יכול להיות תוספת נחמדה, אמרה זהבה, סגנית האחות הראשית. אמא עצמה, כאילו לא בה מדובר, הייתה היום מנומנמת במיוחד, ישנה כמעט כל היום, והרבה פחות עירנית מהרגיל.

גם שולה, הפיזיותרפיסטית, התעניינה. התגאיתי בפניה על כך שאמא מזיזה את הרגל השמאלית. היא בדקה מה מצב יד ורגל שמאל. דיברה אל אמא, נתנה לה הוראות, ואמרה “אני איתכם”. אחר כך הגיעה דרורית, קלינאית התקשורת. דרורית אמרה שחשוב שאמא תהא ערנית ככל האפשר. ועוד אנו מדברות, ומגיעה ד"ר שפיגלמן.

לטעמה של ד"ר שפיגלמן אמא לא אוכלת מספיק. בתזונה הזו לא די לה. ויש להכניס צינור ישירות לקיבה, כך שתתאפשר הזנה דרכו.

ואני חשבתי שאמא בדרך לשיקום, ושהכנסת הצינור הזו (באמצעות ניתוח) ירדה מן הפרק.

ומה עם כל ההתקדמות של אמא, אני שואלת, ועם זה שהיא מזיזה את הרגל השמאלית שלה?

זה לא משמעותי – כך ד"ר שפיגלמן – אלו איברים פריפריאליים.

– לא משמעותי? מה זו התקדמות משמעותית, אם מותר לשאול?

– אני מחכה להתקדמות רצינית, של חצי הגוף העליון, למשל שאמא תתאמץ לקום….

כך התגמדו הנסים של הימים האחרונים – העובדה שאמא מזיזה את הרגל השמאלית, ושהיא מודעת לקיום הצד השמאלי שלה – והפכו בפיה של ד"ר שפיגלמן למשהו עלוב, שולי, זניח, בטל בשישים ובקיצור – פריפריאלי. היד והרגל של אמא, שקיבלו אצלנו את מלוא תשומת הלב בימים האחרונים, איבדו מכבודן. נעשו פריפריאליים. הרגל של אמא, שהייתה בעבר נפוחה ובצקתית, והפכה אט אט, ועקב טיפול מסור, לחלקה, נקייה וקלה – ירדה מגדולתה. הפכה פריפריאלית. היד, שהנפיחות בה ירדה – פתאום לא חשוב כל כך אם תזוז או לא – היא בסך הכול איבר פריפריאלי.

עמדנו כולנו בפריפריה של החדר של אמא, ב’לובי' הקטן.

– אמא מתקדמת לאט. תמיד היא מתאוששת גופנית לאט. היא לא צעירה.

– אנחנו יודעים, פה זה לא מקום של צעירים. זה מוסד גריאטרי שיקומי. ג–רי–א–טרי.

– אבל אמא מתקדמת. אמנם לאט אבל יש התקדמות כל הזמן.

– אז זה מקום גריאטרי להתקדמות אינטנסיבית מ–הי–רה, הדגישה ד"ר שפיגלמן.

– ואם נרצה להעביר אותה לשיקום? איך זה קורה? יש ועדה?

– אין שום ועדה. אני הוועדה. אני מחליטה.

“אמא”, ‘תרמה’ לי ד"ר שפיגלמן, ברוב נדיבותה, את האבחנה שלה, “תישאר סיעודית וזקוקה לעזרה עד אחרית ימיה”.

אתמול, כשישנתי בביתה של אמא, מצאתי במגירתה מה שכתבה ב־28 במאי 1945, עם השחרור ממאוטהאוזן, כשהייתה כולה עור ועצמות, 33 ק"ג בלבד: “אינני יכולה ללכת, אבל אני הולכת, איני יכולה לזוז אבל זזה – לפעמים אני נופלת – וקמה, כי אני רוצה, (שתי מלים אלו הדגישה אמא באותיות עבות ובקוו תחתון), והרצון מנצח את הכול, את החולשה, את חוסר הכוח שלי – כי אני רוצה ומה משבלתי אפשרי נעשה אפשרי”.

24.12.02. היום מלאו לי חמישים ושתים ושני שלישים, ואמא תמות בעוד חמישה שבועות.

תמי ואני מגיעות לתחנת האחיות. ברוניה ולודמילה עומדות ליד עגלת התיקים הרפואיים. שבת בבוקר. הכל שקט. אין כמעט מבקרים. זרזיפי גשם משאירים פסים אלכסוניים על השמשות. ברוניה מסכימה לדבר אתנו.

– באנו לשוחח על משככי־הכאבים של אמא.

– כן?

– את זוכרת כשדברתי אתך ועם ד"ר שפיגלמן, כשלא הסכמנו בקשר לְמצָבהּ של אמא, אבל על דבר אחד הסכמנו, שאמא לא צריכה לסבול?!

– כן?

– וכל פעם כשאמא סובלת, אנחנו צריכות לתת הרצאות על הַשׁוֹאָה כדי שיתנו לה…

– איך את יודעת שאמא סובלת?

– או, שוב השאלה הזו שאתם שואלים אותנו כל הזמן. אמא לא צועקת, היא יודעת לסבול, אני רואה על הפנים שלה שהיא סובלת.

– חולָה בְּקוֹמָה שיראו על תווי הפנים שלה? רופאה צריכה לבוא ולהחליט…

– איך רופאה מחליטה?

– מסתכלת בתיק שלה…

– אבל זה קורה פתאום…. ואיך הרופאה מחליטה על סבל?

– יש כל מיני מדדים.

– יש מדדים אובייקטיביים לסבל? אפשר לשמוע מה הם?

ברוניה זעה על מקומה באי־שקט. זכוכיות משקפיה עבות, גבותיה בהירות. החלוק הלבן שלה פתוח. גופה כָּבֵד. עמידתה על הקרקע מוצקה.

השיחה לא מגיעה לשום מקום. ברוניה אומרת משהו על כך שנותנים לאמא כל מיני חומרים כנגד הבצקת בָּרֵיאוֹת. היא מזכירה את המילה ‘מורפיום’. אני, שמחה, אומרת, “או, מורפיום זה נגד כאבים”. זה משום מה מקפיץ את ברוניה… “אתן לא רופאות, לא יודעות מה לתת…”, וגם: “מה את באה אלי עם הַשׁוֹאָה, כאילו אני נאצית…”.

התיקים הרפואיים, בעלי הכריכות הצהובות, דוממים שורות שורות על העגלה, בשלוש קומות. החלוק הלבן של ברוניה פתוח. פניה עגולות. הזגוגיות במשקפיה – עבות.

היא לא רוצה לשמוע יותר. “אם אתן חושבות שאמא סובלת, אז תקחו אותה הביתה”.

בסופו של דבר בכל זאת הסכימה ברוניה, שלאחר שתעיין בתיק, תיתן הוראה שיתנו לאמא, על פי הצורך, משככי כאבים. היא לא הסכימה לומר לנו מה וכמה.

חזרנו לאמא להחזיק בידהּ. זה היה שנים עשר יום לפני מותה.

דוקטור שפיגלמן גמרה לתקתק במחשב, הסתובבה בכיסאה והפנתה אליי את גופה.

היא מביטה בי ואני בה. אנחנו שותקות.

– ניסיתי להסביר לאחותך אבל היא לא הבינה, אומרת לי דוקטור שפיגלמן.

החלוק הלבן שלה פתוח.

– המצב של אמא קשה. קשה ולא יציב. יש לה פרפורים בלב.

אנחנו יושבות בפינה של חדר מרווח. רחב, לבן, מואר. ודוקטור שפיגלמן המשיכה:

– אמא לא תצא מזה.

– אני מאמינה שאמא כן תצא מזה, אמרתי.

ובליבי חשבתי: עכשו יש לה בת אחת שלא מבינה ובת שניה שלא מקבלת.

ארבעה שולחנות בארבע פינות החדר. ליד כל שולחן מחשב, אל כל שולחן כיסא. בפינה הנגדית של החדר ישבה ד"ר ברונשטיין, מנהלת המקום, והסבירה משהו בקול רם לאשה שישבה מולה.

– כל פעם יש דבר חדש, המשיכה ד"ר שפיגלמן ומנתה במעין תלונה: לאמא יש פרפורים בלב, אספירציה (מזון שחדר לריאות וגורם להפרעות נשימה), והיום, הוסיפה בנחרצות ובתקיפות, היום יש לה חום.

את המילה האחרונה הטיחה בהדגשה. החום, בפיה, נשמע האשמה חמורה למדי. נעתי בכיסא באי־נוחות.

– אין כל שינוי במצבה של אמא, המשיכה הדוקטור כמתאגרפת בשיטת נוק־אאוט־בנקודות. מאז שהגיעה אין כל שינוי במצבה.

– אם היה לכן זמן להיות ליד אמא כמה שעות כל יום, הייתן רואות את ההתקדמות שאני רואה כל הזמן. כל יום, אמרתי.

הרגשתי קצת כמו אמא: אני מנסה להביע את עצמי אבל המסר לא עובר.

אחרי כמה זמן פסקו הקולות מכיוונה של ד"ר ברונשטיין. שקט השתרר בחדר. נשארנו רק שלושתנו: דוקטור שפיגלמן דוקטור ברונשטיין ואני.

שפיגלמן, ברונשטיין ואני.

ברונשטיין, שפיגלמן ואני.

דוקטור, דוקטור ואני.

המחשבים דממו, הטלפונים לא צלצלו.

– אפשר לעשות משהו למען הרגל והיד שלא זזות? שאלתי, בעיקר בשביל הרגל השמאלית הנפוחה?

– פחות מזה, אמרה ד"ר שפיגלמן, ניסיתי שקלינאית תקשורת תבדוק את אפשרות הבליעה של אמא. ואמא לא שיתפה פעולה.

אמא מסכנה, הנה מגיע עוד ציון רע. ועוד האשמה: היא לא משתפת פעולה.

לפני שבוע האכלתי את אמא, במצוות האחיות והרופאים, ולכן הייתי שקטה בעניין רפלקס הבליעה. אבל חשבתי, מה הקשר בין פעולת בליעה לבין הרגל? ועוד חשבתי, מה פירוש ‘פחות מזה’, כפי שהתנסחה הרופאה.

– אם היית חושבת שאמא תצא מזה, לא היית נותנת פיזיותרפיסטית לרגל?

– אמרנו לך שאמא לא תצא מזה!

מקצה החדר נישא והתגלגל כרעם קולה של ד“ר ברונשטיין – מהדורתה המורחבת של ד”ר שפיגלמן: בכירה יותר, עגלגלה יותר, באותם משקפים עבי־מסגרת ובאותו חלוק לבן פתוח.

– זה לא הָרגל, חשוב כאן הגוף כולו.

נהדר, אני חושבת, הגוף כולו וגם הנפש וכולי וכולי.

– נעזוב את האמונות, אני אומרת, בואו נתמקד ב..

– זה לא ענין של אמונות, רעם שוב קולה של ד"ר ברונשטיין, כועס הפעם, אנחנו

יודעות שאמא לא תצא מזה. זה מדע, זה רפואה.

– נהדר, דוקטור, אני אומרת, סימנתן איקס על אמא שלי, גזרתן את גורלה.

– זה לא אנחנו שגזרנו את גורלה, מי שגזר את גורלה של אמא המסכנה … (מסתכלת למעלה)… ובכלל, אין לי זמן לשבת כאן ולשכנע אותך…זה יפה מאוד שהבנות כל כך נלחמות ונותנות למען אמא, אבל באמת תחשבי על זמן לעצמך ולמשפחה שלך.

– יומיים בשבוע זה לא יותר מדי זמן לתת לאמא…

קולי דועך. אני שונאת את עצמי על ההצטדקות הזו.

בערב הכפר־סבאי הנעים, על ספסל מחוץ לבית החולים, מתחת לעצי פיקוס עבותים ועתיקים, ישבנו, תמי ואני, בשתיקה.

אמי היקרה, אני מתגעגעת עכשו, כשאני כותבת שורות אלו, לידך החמימה בידי, ידך הרגועה החלקה היודעת הבוטחת הנותנת בנו אמון. את סובלת שם, הגוף שלך סובל. שטפי דם ומחטים וניילונים וצנורות ועיסה חומה בבטן וקשיים בריאות, כשאת שוכבת על המצעים הצבעוניים בחלוק מלא טרפזים צבעוניים של ‘שירותי בריאות כללית’.

אמי, קלרה נוי זכרה לברכה, נפטרה ב־1.2.03, כחודש לאחר השיחה הזו.

אבא יורד בצליעה קלה את שתי המדרגות של בית הקפה. כשהוא נושק לי, מגולח למשעי, הוא מדיף ריח־ים. החולצה שלו חדשה, כותנה לבנה דקה. “מה נשתה, ילדה”, הוא שואל, ‘אדום או לבן’? אנחנו יושבים תחת דקל מואר בנורות צבעוניות.

– איך באוניברסיטה? שואל אבא.

– נהדר, אני אומרת, אבל השנה כבר הסתיימה.

לא. זה לא היה כך בכלל. אף פעם לא ראיתי את אבי שותה יין. אז אולי זה היה יכול להיות כך:

אבא, במכנסי עבודה וגופיה אפורה נקיה, קוטף קלח תירס, מקלף ממנו את העלים הירוקים בהירים, תולש את ה“זקן” שכבר נעשה חום בקצה, מצמיד אותו בצחוק לסנטרו, ‘מתאים לי?’, ומתייעץ אתי מה נשתול בשנה הבאה: מלפפונים או אבטיחים, ובמקום של התות־שדה נשתול אולי עגבניות, לעגבניות שמיים ברזלים שקוראים להם ‘קורדונים’ והן צומחות לגובה. אני אוהבת את הזקָנים של התירס, שהייתי משחקת בהם עם עדינה בת־דודתי.

– אבא, המלונים והמלפפונים זו אותה משפחה?

– כן, וגם האבטיחים.

– והתפוחי אדמה, זה פרי או ירק?

– תפוחי אדמה זה ירק.

תפוחי אדמה אנחנו לא שותלים. יש הרבה בשדות הרחבים ממול, מעבר לפרדסים, לשם אני הולכת עם משה ואסלן וחיים ופרגסליך ואנחנו אוספים את תפוחי האדמה שנשארו אחרי איסופם ומוכרים אותם לפולנים.

גם השיחה הזו לא התקיימה אף פעם. אז אולי זה היה יכול להיות כך:

“אמא, אמא”, נכנסים שני הקטנים בצעקות הביתה, “סבא הגיע! סבא הגיע!”. אבי מחנה את הוויליס ברחבה שליד פח־הזבל ובדרך הביתה הוא עוצר ליד האיש שלי שעומד לצד מכסה־המנוע הפתוח של הפז’ו, ראשו בתוך הקרביים של המכונית. שני הגברים, אצבעות שניהם מלוכלכות בשחור שלא יורד בסבון רגיל, פותחים בשיחה מקצועית.

אבא עולה במדרגות האדומות בצליעה קלה, נעזר במעקה. אולי הוא נעזר במקל. אנחנו יושבים אל שולחן העץ הגדול ושותים תה.

– אתם כל כך קרובים לים המלח, אומר אבא.

– אתה בא משם?

– לא, באתי מכפר־סבא, אבל אני רוצה לנסוע לשם, זה טוב לי לפרקים. איך הילדים?

גם השיחה הזו לא התקיימה אף פעם.

אני מבקרת את אבא באורולוגית ג'. השעה שש, ואני מוצאת אותו ברחבה בה אוכלים החולים את ארוחת הערב שלהם. דייסה, סלט, ביצה קשה, לחם, ריבה בצלוחיות פלסטיק תכלת כמו שהיו לנו פעם בצבא. אני מתיישבת לידו. אבא בחלוק בית החולים.

– איך האוכל?

– בסדר, מה כבר יכול להיות?

– איך אתה מרגיש?

– בסדר. כואב.

– מישהו ביקר אותך היום?

הכפית נעצרת בדרך אל הפה.

– מי כבר יכול לבקר?

– טובה, חנה, לא יודעת.

– כל אחד עסוק…

קולו של אבא דועך. הוא מניח את כפית הדייסה בצלחת, המלאה עדיין, קם, מחזיק בעמוד הברזל עם האינפוזיה. כתמי דם בקדמת מכנסי הפיז’מה שלו, במקום ממנו יוצאת השקית עם נוזל השתן שלו.

– אבא, תגמור לאכול.

– גמרתי.

– תאכל עוד, זה חשוב.

אבא לא עונה, גוש יורד אל תחתית גרונו. הוא מפנה ממני את פניו, מסתובב ומתחיל ללכת.

או אולי זה היה יכול להיות כך:

אני רוחצת ידיים בברז הקטן שמאחורי בית המלאכה. אני מתגברת על הרתיעה שיש לי ממשחת הסבון הסמיכה הצהובה שבקופסה, צמרמורת עוברת בי כשאני משפשפת את גרגרי המשחה בין כפותיי. המים נוזלים ממני, שחורים, לתוך דלי פח, שבתחתיתו חור, ומהחור הם נוזלים כמעט עד לסנדלים. מעליי תלויים אשכולות אשכולות צמיגי אופניים מגדלים שונים, כולם שחורים ומריחים מגומי ועבודה.

– בואי רגע, קורא לי אבא. ‘איפה את?’.

אני משתהה, מרגישה את הכעס שלו מתעבה.

אני באה.

בקידמת החנות הוא טובל פנימית של אופניים בתוך דלי מלא מים, מסובב אותה ומחפש את בעבוע האויר שיוצר הפנצ’ר.

– תביאי לי את העיפרון משם.

אני מביאה.

כל השיחות האלו לא התקיימו. מעולם לא ישבתי עם אבי בבית קפה, מעולם לא אירחתי אותו בביתי, לא הכרתי לו את ילדיי, נכדיו. לא ביקרתי אותו בבית החולים. מעולם לא למדתי ממנו על גידולי ירקות או על פנצ’רים או על כל דבר אחר. מעולם לא קראתי לו אבא.

עקב העובדה שבת זו התיחסה אלי

ביחס לא טוב זלזלה בי

ולא התנהגה כפי שבת צריכה להתנהג

כלפי אביה

אני מוריש לה

סך של 5 לירות מעזבוני.

בשעת בין הערביים, כשאחרונות האימהות חוזרות הביתה מגן דובנוב על תינוקותיהן ועגלותיהן, בנות שלוש וארבע וחמשת הגלגלים, גלגלים קטנים וגלגלים גדולים, שווים ומשולבים, עגלות ריצה ועגלות וי אַי פִּי, ובאים לגן האנשים עם הכלבים, והאורות נדלקים, והיוֹנים מנתרות על הדשא והסנוניות מצייצות במעוף פרוע – עולים נשים וגברים על מדרגות היכל התרבות, במרכזה התרבותי הוותיק של העיר תל־אביב, ליד המוזיאון הגדול ובית התיאטרון וגם, כמה סמלי, ליד מיתחם בתי המשפט והקרייה הצה"לית, על מגדל התצפית החדש והגבוה שלה, בצעד קליל ובלבוש חגיגי, אביבי, מצטופפים בַּלּוֹבִּי.

אנשי ציבור וחבר השופטים, מקורבים, מכובדים שהוזמנו לנאום, שניים מהם מלווים באנשי בטחון, חברי להקת “הדודים והדודות” המלווה את הערב בשירי המשורר המונצח, לָקַח לֹאלָקַח, שהפרס על שמו, משוררים, אלמנות־משוררים, והמשורר חתן הפרס, אשתו והוריו וקומץ ידידים. וגם מסתובבת בקהל, במגפיים ושמלה הדורה צמודה, בשיער פזור ארוך, שזור קווי לובן, אלמנת המשורר לָקָח, שהיא יוזמת ומארגנת הפרס והטקס.

מהקומה התחתונה עולים במדרגות נערים ונערות בתלבושת שחורה, אחידה, בסינרים לבנים, ובידיהם מגשים מעוגלים, ועל המגשים יצירות פאר מעוצבות: צלוחיות שבהן רצועות גזר דקיקות ברוטב ועליהן שלושה כדורונים לבנים, ומראה להן כעין ליצ’י, אך מסתבר שאלו ניוקי, ועלי גפן קטנים ובהם נעוצים קיסמי עץ, ויודעי דבר נוגעים בקיסם ומרימים אותו עם עלה הגפן וטובלים את עלה הגפן בקערה קטנטנה לבנה שבמרכז המגש, ברוטב הלבן, ולוקחים את עלה הגפן ואת חיוך הנערה אל פיהם. ומגשים עם שיפודי עץ קטנטנים ועליהם נעוצים, שלישייה שלישייה, כמו תבנית שיר קבועה, עגבנית שרי, עלה רוקט וכדור גבינת מוצרלה. וחוזר חלילה.

המשורר חתן הפרס, בשנות הארבעים המוקדמות שלו, (מה שתואם את תקנון הפרס, שתוחם, לשם שינוי, את הגיל מלמטה), גבוה, רזה ומזוקן, בחולצת כפתורים שדוגמאות קווים עליה, וז’קט שלא נתפר בדיוק לפי מידותיו, עמד בקצה הלובי, בקצה דוכן המשקאות, עם אשתו, בשמלונת שחורה, ואכל בכפית שקופה עוגת גבינה מתוך כוסית פלסטיק שקופה.

– הוא מתרגש?

– כנראה שלא, הנה הוא שם, אוכל.

אלמנת המשורר המונצח לקחה את המשורר חתן הפרס בידה והציגה אותו בפני סגן שר הביטחון, אחד מנואמי הערב, כמובטח בתוכנייה, שעמד לבד, באחד מרגעי ההפוגה, ליד שולחן עגול ונבר בזהירות, במזלג, בצלוחית סושי, ואיש הביטחון, בבגדים כהים, חוט משתלשל מאזנו אל תוך צווארונו, בפישוק קל ויציב, משמש לו כְּצֵל. סגן שר הביטחון והמשורר לחצו ידיים, וסגן שר הביטחון קיבל לידיו ספר של המשורר, בחתימת ידו. בנאומו אחר כך, מעל הבמה, חזר סגן שר הביטחון כמה פעמים על צירוף המלים “שהכרתיו רק עתה”, כאילו עובדה זו היא מין פלא־טבע.

בדלת הכניסה לאולם ספון העץ הָדַף הקהל את בודקי הכרטיסים, שוויתרו, עקב כך, על תפקידם. באולם עצמו ירדו המכובדים בגרם מדרגות למטה, לכיסאותיהם השמורים, בעוד שאר המוזמנים עלו ליציע למעלה. האולם מאורך, תלול מאוד, מדורג. על הבמה עמד שולחן, מאחוריו שלושה כסאות ריקים, ועל הרצפה כבלים, מגברים, מיקרופונים ורמקולים מוסווים. באחורי הבמה, לכל אורך הקיר, מתנוססות, בהגדלת ענק, פניו של המשורר המונצח, קמוטות קצת כקפלי הסדין. המשורר צעיר ויפה גם בזִקנתו, ושערו הסמיך ארוך וגלי, כמעט מתולתל.

האולם מוחשך. והטקס נפתח ללא נאומים. המשורר המונצח דובר אלינו מן הקיר הגדול באחורי הבמה. הוא מדבר על שירה, על השראה, על החיים עם שירה. אחר כך יוצאים מאחורי הקלעים שני גברים, מחברים גיטרות אל הכבלים החשמליים שעל הבמה, מתחילים לשיר, ודי מהר מצטרפות אליהם שתי זמרות, האחת גבוהה, לכודה בבדים שחורים, השנייה חופשיה יותר בתנועותיה ובלבושה, גופיית סאטן מתחת לז’קט שחור.

אחרי מחיאות הכפיים מופיע המנחה, שנוסף להיותו שחקן וזמר ומנחה טלוויזיה ידוע, הוא ידיד המשפחה וגם יושב ראש הוועדה המנציחה את המשורר לָקָח.

ראשון הנואמים הוא סגן שר הביטחון, שהנה, גם אחרי הבחירות האלה, ואחרי המעקשים של הרכבת הממשלה, נשאר סגן שר הביטחון. הוא מהלל את המשורר־המונצח, לָקָח, שהוא מכיר מִקַּטְנוּת, וקורא שיר שלו, ששימש המנון ליחידתו בצבא.

נאומים ממשיכים להינשא על מי מנוחות, עם קריצות ידידותיות. המונח “ידיד נפש” או “ידידת נפש” חוזר רבות, והמשורר המונצח שוב נושא דברו אלינו מן המסך. הקהל אוהב את המנחה ואת הנואמים ובעיקר את הלהקה, ואינו חוסך במחיאות כף.

שרת התרבות הקודמת, שהוזמנה עקב חברותה עם המשפחה, ובעיקר עם האלמנה, והנה, ראה זה פלא, מאתמול היא שוב שרה, וגם היא, כמו סגן שר הביטחון, חזרה לתפקידה הוותיק – שרת התרבות. היא מעלה בנאומה על נס את החברות ההדוקה עם אלמנת המשורר בימי לימודיהן העליזים באוניברסיטה (ספרות, כמובן), שם למדו תחת שרביטו של המשורר־המונצח, לָקַח לֹאלָקַח, איך שמרו מקום אחת לשנייה וגם זיכרונות מֵהַמֶּנְזָה. אף מלה, אפילו לא בבדיחוּת, על כך שבאותו זמן הכיר ודאי המשורר המונצח, שהיה אז נשוי, יש להניח, את אהובתו־תלמידתו־דאז, שהפכה לאשתו בעתיד, אלמנתו־בהווה. האם הוא התלבש עליה, האם היא התלבשה עליו, הרי זה טקס ממלכתי כמעט.

אבל למחשבות אין מיסגור ואין שליטה. ועוברת בי המחשבה, שרווח נוסף – בנוסף לבשר צעיר, חלק ומתוח – יש לו למשורר מבוגר שיישא לו צעירה: שכאשר ימות, תעמול אלמנתו, אמנם קצת יותר מבוגרת אך עדיין צעירה ברוחה, להנציח את זכרו, ואין הדבר מובן מאליו. קרוב לוודאי שלא היה זוכה לכך לו הייתה אשתו בערך בגילו, באה בימים, אישה שאינה בשיא בריאותה ואולי גם, חלילה, על כיסא גלגלים, ודעתה אולי לא כל כך צלולה, רצונה אינו עז ובכלל היא פנויה יותר לענייניה שלה, ואולי, רחמנא ליצלן, אפילו לנכדים.

אחרון הנואמים הוא המשורר חתן הפרס. הוא עולה לבמה אחרי שהמנחה, בקולו הערב, קרא כמה משיריו. הוא מתרגש, ובצדק. ודאי התכונן זמן רב לנאום שלו, כתב כמה טיוטות, ליטש ודייק. הוא מספר על הקשר שלו למשורר לקח, על חשיבות הפרס עבורו. הוא מודה לכל מי שצריך. הוא יורד מהבמה. מחיאות הכפיים גוועות. תם הטקס.

במבואה מסיימים הנערות והנערים לפנות את מה שנשאר מהתקרובת. רצועות הגזר, עגבניות השרי, עלי הרוקט וכדורי הגבינה, איבדו את התבניות השיריות המדוייקות שלהם והפכו לסוגה שאין לתייגה. הקהל מתפזר לאיטו. אשת המשורר המונצח מלווה החוצה את המשורר חתן הפרס, אוחזת בזרועו, מחייכת אליו, גם מנידה ראשה לשלום לאנשים אחרים, ואיננה מביטה לאחור אל המסך, עליו נשארה, מקומטת אך איתנה, תמונת המשורר לקח לאלקח.

– בת כמה את?

– 58

– וחמישים ושמונה שנים לא שמעת את הקול שלך…

כשאולגה צוחקת, פיה פתוח לרווחה.

היום אולגה צהובה. החל מחולצה צמודה, שרוול קצר, שעליה דוגמאות צהובות, דרך ענק בצבע פנינה שלצווארה, טבעת הנישואים בזהב־כתום נוצץ, המכנסיים הכתומים, ונעלי סירה שטוחות, צהובות, מבליטות את רגליה העדינות.

אני אוהבת את ההחלטיות שלה.

כשנכנסה, הניפה שתי ידיה בחלל המטבח, לבדוק מי בבית.

אנחנו לבד, אמרתי לה, נעשה שיעור פיתוח קול. אחת לשבוע אולגה מלמדת אותי נגינה על פסנתר, היום החלטתי לשנות.

אולגה שמחה. ברוסיה למדה ארבע שנים, במסגרת לימודי המוסיקה באקדמיה, מקצוע שנקרא “ניצוח מקהלה”, שכלל גם פיתוח קול. בארץ היא הפכה למורה לנגינה על אורגנית בבי"ס יסודי, לא הצליחה לקבל קביעות, סבלה מתלמידים חוצפניים, הסתכסכה עם הורי התלמידים. ההורים, התלמידים והמורים לא כיבדו את הידע שלה. לאחרונה עברה קורס מורי דרך ובסוף החודש היא נוסעת עם קבוצה לברצלונה.

היא שמה יד על בטני. אני בשמלה כתומה, חסרת שרוולים. היא מורה לי לִנשוף, להוציא את כל האוויר מהבטן, ואחר כך להכניס הרבה אוויר. אחר כך היא שמה את היד שלי על הבטן שלה, “הבלון”, היא מכנה זאת, כדי שארגיש את התנועות שלה. אנחנו עומדות ליד הפסנתר, לצד החלון שמשקיף אל עצי אקליפטוס גבוהים.

“עוד מעט יהיה לך תינוק ותראי שהם נושמיים רק מהבטן, לא כמונו המבוגרים”. אולגה נושמת מהבטן, מדגימה. היא מתכוונת לנכדה שלי.

“אני יודעת למה הישראלים צועקים כל כך, מדברים באותו גוון. הם כולם מדברים שטוח. מפה”, היא מראה על הגרון. אני נזכרת בבחור הצעיר שדיבר בטון גבוה, צעק אל תוך הנייד, היום, בדרך להתעמלות המים. הוא הלך לצידי מהכניסה עד למעלית, נכנס אתי למעלית, יצא בקומה השלישית, וכל אותו הזמן צעק אל תוך הנייד. העניין הוא, שהוא לא התכוון לצעוק, הוא דיבר, אבל הדיבור נשמע כמו צעקה ניחרת. נזכרתי בדיבור הרך של האמריקאים, ושל דודי הקנדי.

אחר כך ביקשה שאשיר אחריה שלושה תווים. “תרפי את הכתפיים, תזקפי את האף, תעלי את הענבל”. איך יודעים שהענבל למעלה? תפהקי ותסתכלי במראה.

לאט לאט משתחרר הקול ה“שטוח” שלי, בלשונה, ויוצא ממני קול אחר, עשיר. “זה לא הקול שלי!” אני צוחקת.

“זה מצחיק אותך?”

כנראה שאני צוחקת מתוך מבוכה. זה לא הקול שלי. אף פעם לא השמעתי מתוכי קול כזה. לא יצא ממני. לא בצעקה, לא בשירה, לא בהתרגשות. הוא לא קשור אלי, כאילו לבשתי בגד שנתן לי מישהו אחר ועלי להתרגל אליו.

אבל זה כן הקול שלי. קול ההולך ומשתחרר, הולך ומתגבר. אולגה מרוצה. “מה שאינטליגנציה עושה”, היא אומרת, “את מתקדמת כמו ארבעה שיעורים של ילדים”. הקול שלי הפך עצמאי לגמרי, יש לו קול משלו. מעולם לא שמעתי אותו. אני מאושרת. כמו מישהי שמגלה שהיא יכולה לעוף.

פרלוד בדו־מז’ור, היא אומרת לי, את זה את כבר יכולה לכתוב. אחרי שנתיים וחצי אני מעזה לשאול אותה מה זה דו־מז’ור, והרי כתוב למעלה סי־מז’ור. סי ודו זה אותו דבר, היא אומרת, ומסבירה לי – ולא בפעם הראשונה – מה זה דו־מז’ור. מתחיל בְּדוֹ ונגמר בְּדוֹ. זה חזק, זה עוצמתי. זה הסולם הראשון.

היום אני לא מרוכזת. המחשבות שלי משוטטות. המחשבות שלי משוטטות מאז שקראתי את הסיפור שלי על מה שקרה בינואר 2000. היא מספרת לי על מלחין, גּוּנוֹ, אולי, שחיבר, כרובד נוסף ליצירה, את אווה־מריה, זו, שגם אותה אני אוהבת, זו, שלצליליה שכבתי, ואני מדמיינת איך זה להיות אִתָּהּ, עם המורָה, קרוב קרוב, מרוגשת עוד מהנגיעה הקודמת שלה.

היא לוקחת את ידי בְּיָדָהּ ומראָה לי איך להניח אותה על הקלידים. היד צריכה לנשום לבד. היא מיישרת לי את פרק כף היד. היא מניחה את ידה על כתפי המתוחה עד שהכתף נרפית. היא מלטפת לי את הזרוע, להרגיע. זה באמת עוזר למוסיקה. היא מרוצה.

פניה רחבים ועגולים, המצח צר, העור חלק. עיניה גדולות, בהירות, פיה רחב. שיערה בהיר וחלק. היא מחייכת הרבה, היא צוחקת בקול רם. דיבורה רך ומתנגן, והגוף שלה מנגן יחד עם הדיבור. היא מבקשת שאתקן לה את השגיאות בעברית, למרות שאין לה כמעט. היא עכשיו בדיאטה. היא השמינה, אולי זה קשור לכך שבעלה נסע לעבוד בארה"ב.

היא מספרת לי איך נבהלה כשאמר לה הרופא ששומה אצלה, בצד האף, סרטנית. מה שהתברר כלא נכון. אסור להבהיל אותי כך. איזה פחד. היא שמה ידה על חזה, גואה מתחת לחולצה. אינני מביטה למקום בו היד מונחת, אינני מסבה לשם את המבט. אני חוששת שמחשבתי תתפזר לגמרי.

על היד לבוא מלמעלה, היא אומרת, ולהיות כפופה כאילו היא אוחזת בסופגנייה, לא בפיתה.

היד צריכה לנשום.

איך יד יכולה לנשום? אני חושבת, אבל חושבת גם שיש עולמות שאין לי שליטה עליהם, ובעולמות ההם היד נושמת.

היא מרוצה מההתקדמות.

תחזרי לשיעורי הבית של היום.

אני מדפדפת במחברת לאחור.

היא רוצה להראות לי את השרטוט של התנועה האליפטית של היד. חץ למעלה, חץ מעגלי לימין, חץ מעגלי חוזר לשמאל.

אני אומרת לה שכשהיא לא נמצאת לידי אני לא יודעת לעשות את התנועה.

אני מתַרגלת.

אחרי כמה פעמים, וכמה נגיעות־הכְוונה שלה בידי, היא מרוצה.

תני ליד ללכת לבד, זו תנועה טבעית לַיד, תנועה אליפטית. תני ליד ללכת אחרי הזרת. אני מנסה, רק תזוזה קטנה במחשבה. היא מרוצה.

אנחנו מדברות דרך האצבעות, היא אומרת.

תני לאצבעות שלך לדבר, היא אומרת.

כאן יש לך ירידה, היא אומרת. בפירוש. כאן צריך להשתהות, כאן מרכז העונג, היא אומרת.

היא מתקרבת אלי על מנת להדגים, אצבעותיה סמוכות לאצבעותיי. הירך שלה נוגעת בשלי, צד הגוף שלה לצד גופי.

תנגני יד ימין. היא מנגנת יד שמאל.

האצבעות שלה עולות באיטיות ויורדות בנחרצות. עד הסוף. הקלידים נאנקים. בעיקר הלבנים. כאן, כאן, להשתהות, אה, היא אומרת, איזה עונג. האצבעות של שתינו חופרות בקלידים.

אני מרגישה את חום גופה. אני מנסה לא לדמיין יותר מדי, אבל גם נותנת למחשבות שלי להתפרע. ויחד עם זאת, גם לנגן, גם ביד ימין, וגם ביד שמאל, כשכל יד מנגנת משהו אחר. וודאי שקשה להתרכז. לא שזה קורה לי בכל שיעור. יש שיעורים שאני מרוכזת רק בנגינה. היום אני משוטטת לי היכן שהוא בִּפְנים, מרשה לעצמי ליהנות יותר ויותר מהנגיעות שלה, מלטיפותיה על עורי, מידהּ על ידי.

היא מעריצה אותי. זה מגוחך, כי אני חושבת שהיא הרבה יותר נעלה ממני, שהיא אישה הרבה יותר ממני, שיש לה נפש רחבה, שהיא רב־תחומית, עשירה בידע ובכישרונות. היא חושבת עלי את אותו דבר, ויותר. היא מעריצה את הכישרונות שלי, את החוכמה שלי, את המשפחה שלי. היא חושבת שהיא כלום לידי. שוחחנו על זה פעם. תפסיקי, אמרתי לה, תראי כמה הרבה יש לך. היא ביטלה את דברי בצחוק.

הצחוק שלה מתגלגל כאן עדיין, שעה אחרי לכתה, מתערב בריחות הַיַּערה ובקול המואזין, מסתלסל בין העלים המפותלים של הרקפות.

“רקוויאם?”, פתחה עלי אולגה זוג עיניים גדולות, “נתת לה רקוויאם?”

היא החזיקה בידה את מארז התקליטורים המהודר, מנסה להכניס אותו חזרה אל תוך אריזת הניילון שעליה מדבקה כתומה: “3 CD במחיר 2”, חסרת אונים.

היא לא צחקה.

“רקוויאם? זה הרי מה ששרו על גוויות בכנסיה” (במילה ‘גְ־וִי־יוֹת’ הדגישה כל הברה)! “לתת את זה לתינוק בבטן…!”

היא עדיין התחבטה עם הניילון, ולא הצליחה להחזיר את המארז לתוכו.

“לולא הייתי מכירה אותָךְ, הייתי חושבת…”.

היא לא מצאה את המלים המתאימות.

עזרתי לה: “בכוונת זדון”?

“ֹשֶאַתְּ מכשפה!”, ושוב, הדגישה מאוד את המילה מכשפה. היא התייאשה סופית מלהחזיר את המארז לתוך הניילון ובהחלטה פתאומית הסירה את הניילון, שהיה כרוך בקצה המארז, ונתנה לי אותו.

דקות ארוכות אחרי כן עדיין לא נרגעה. היום היא הייתה כולה עיגולים: ראשית, על חזִית חולצתה, שבצבע עיניה, הוטבעו עיגולים בצבע הנחושת, מתחילים בדיוק מאמצע החזה, מִקַּו הפטמות, ועולים כלפי מעלה, מתוחים ונפרשים, עד קו הצוואר, כשהם הולכים וקטֵנים.

שנית, עגילים עגולים באוזניה, גם הם בצבע נחושת, ממש בצבע של העיגולים שעל החולצה. כל עגיל מורכב מעיגול בתוך עיגול – שני עיגולים בכל אוזן, העיגול הגדול בקוטר של כשני סנטימטר.

ושלישית, צמיד נחושת רחב על ידה הימנית, ועל ידה השמאלית צמיד שונה, דקיק יותר, שממנו משתלשלות מטה כעין מטבעות, בצבע נחושת ובצבע צדף, לסירוגין, ובגדלים שונים. המטבעות רשרשו עם כל תנועה.

העיגולים שעל החזה היו מתוחים מאוד, פרושים וגדולים. העיגולים שלמעלה היו קטנים ושקטים יותר.

שוב היא עיינה בשמות היצירות שעל המארז. “המיסה הגדולה בסי מינור”, “רקוויאם”, ו“ההכתרה”. ושוב היא נדה בראשה בעצב ובהשתאות. “מילא ההכתרה”, אמרה, “אבל לתת רקוויאם? ואת המיסה בסי מינור?!”

“איזה מזל שהם לא מצאו חן בעיני כלתי”, אמרתי, “יכולתי להרוג את התינוק….”.

הכל התחיל באחד השיעורים הקודמים. אולגה אמרה לי: “היא חייבת לשמוע מוסיקה קלסית. ובעיקר מוצרט. מוצרט זה כבר הוכח מדעית.” גם אני עצמי שמעתי על כך משהו, לכן נראו לי דבריה הגיוניים, ומיד עשיתי כמצוותה. וכשבני ואשתו היו כאן לאחרונה, נתתי להם את המארז הזה.

“אבל למה לא צלצלת אלי? היית שואלת: אולגה, איזה מוצרט לתת להם?”

זה מפני, כמו שקורה לי הרבה פעמים בחיים, שלא היה לי צל של ספק. אמרה מוצרט, נתתי מוצרט. נתתי את המוצרט המהודר ביותר שהיה לי…

ומחשבה איומה הזדחלה אל תוכי, שאולי גם לתינוק האחרון שילדתי אני, לפני כתשע עשרה שנה, לא השמעתי את המוזיקה הנכונה – גם כשהיה בבטן וגם כשיצא ממנה – ואולי בגלל זה הוא, עוד במיטת התינוק מעץ, שעמדה, אגב, כאן, באותו החדרון היוצא למרפסת בו אני לומדת כעת לנגן, כשעמד לראשונה על דעתו, ביקש ממני להפסיק את המוסיקה הקלסית.

אולגה לקחה את דפי התווים עם “מה זאת אהבה” ו“איך שיר נולד” ו“אני שוב מתאהב” וכתבה בעפרון בצד האחורי שלהם, בכתב יד גדול, באנגלית, “מוצרט”, ומתחה קוו מתחת למילה. מתחת לכותרת כתבה “סונטה לפסנתר” והדגישה בקוו. מתחת למילה זו כתבה, ושוב הדגישה בקוו, “קונצ’רטו אופוס 21 לפסנתר ולתזמורת חלק 2”,

וגם את מרצ’לו, קונצ’רטו לאבוב ברה מינור.

וויואלדי, כמובן.

את השאר אמרה לי בעל פה: באך, פרטיטות וקונצרטים ברנדנבורגים. הנדל.

היא הייתה החלטית. הבינה, כנראה, שאין לדבר עמי במושגים כלליים, אלא יש לרדת לפרטים.

השיעור מגיע עוד מעט לסיומו. בחוץ אור של בין ערביים. “טַאק”, אולגה ניגנה עכשיו את “מה זאת אהבה”, בשתי ידיים ועם פֶּדָל, ותוך כדי כך הסבירה לי היכן אני מנגנת מהר מדי, היכן בקול רם מדי, והיכן חסר לי רגש. “עכשיו אנחנו בליטוש, פוליש”.

העיגולים שבאזניהָ ובידיהָ ועל חזהּ המשיכו להתנודד, ולא שקטו.

המים נצצו בחשיכה. רכסי הגלים היו לבנים לבנים, לבן שנצץ מתוך החושך. היא לא זוכרת אם היה זה בגלל הירח, או בגלל הגוש הכהה האדיר שלפניהם, הקניון הגדול שקטע את רצף החוף.

הם עמדו על רצועת החול הכהה, הדחוסה, במקום שהיה מלא אלפי טביעות רגליים מן היום המהביל. היא לא ראתה את פניו כשדיבר, אך יכלה לדמיין את שפתיו העבות, את לחייו הגדולות, המגולחות, המתעבּות כלפי מטה, את הפנים המרובעות. גוש חשוך קטן יותר, סוכת המציל, התנשא לידם על החוף.

היא פרשה את שמיכת הפיקֶה שהביאה מהאוטו, תמיד יש, על החול. הם התיישבו. הוא המשיך לדבר אליה ואל החושך. מלבדם, לא היה איש על החוף. הגוש הכהה של הקניון התמזג עם החשיכה, שובר הגלים בקושי נראה. הגלים המשיכו להביא אל החוף את מטענם הלבן, השוצף.

קולו היה עולה ודועך, עולה ודועך, לפעמים מהסס, לפעמים מפסיק, שואל, מברר. קולה, קול של מכיתות זכוכית, יצא לפעמים אל תוך החשיכה וחזר למקומו. אולי צחקה, היכן שצריך היה. אולי קינאה, היכן שצריך היה.

קבוצה של נערים ונערות התקרבה, קולותיהם נשברים עם הגלים, טפיחות רגליהם מוצקות על החול הרטוב. הוא סיפר לה על אישה אחרת, בחוף אחר, בזמן אחר, ומעשיהם היו אחרים. בכל אופן, מעשיהם היו מעשים.

היא אינה זוכרת מה בדיוק סיפר. היא זוכרת את יצורי הקצף הקטנים שהחלו לעלות מן הגלים, זנבם מתנועע כזנבם של סוסי ים קטנים, ומה רוצה הייתה, לרגעים, שידו תזוז, לפעמים, שתיגע, שם, לפרקים, על החוף, על יד סוכת המציל, על השמיכה, מול הגלים, תיגע אולי בפרק כף הרגל, תחליק על קרסול, ותחזור. איך דמהּ המה מהר יותר בצינורות, איך נשימתה אִבדה מיציבותה, איך חשבה האִם ומה הוא חש כשהוא מספר לה על אחרת, במקום ובזמן אחרים.

רגשותיה היו מכים בקרקעית גופה ונהדפים חזרה, כמו הגלים, באים ונהדפים.

שמיכת הפיקה שלה הייתה תכלכלה, קצת דהויה, ועליה ציורי דרקונים יורקי אש אדומה. השמיכה הזכירה לו את הסיפור. הוא סיפר על אישה אחרת, עם שמיכה אחרת. עכשיו היא נזכרת. כשהיא כותבת היא נזכרת. מישהי שכבר בפגישה הראשונה הביאה שמיכה. אל החוף, על החול, ביד בוטה, בְּמלים, בְּהכוונה, ומה שרצתה זה מה שהיה.

הדרקונים ירקו אש, אך לא נעו. הם דממו על השמיכה ובחשיכה התעמעמו עוד יותר, עד שנראו כמו קבוצות קווים אפרוריים.

הגלים היכו ונהדפו חזרה, ומִלאו בקצף לבן את קרקעית גופה, את עורה וירכיה ושדיה וחלקת צווארה, כל מה שנצץ באור הירח והגלים. הפנים שלו היו צללית מדברת. אבל היא ראתה גם בחושך את פניו ואת בטנו השמנמנה, החלקה, ואת רגליו הרזות, הבהירות.

מצד שני, חשבה, האישה ההיא, שהיה לה אומץ יותר ממני, נעלמה. ואילו אני כאן, על החוף, על השמיכה, ליד סוכת המציל. סוסוני הקצף תססו, וידה שמרה על הדרקונים שבשמיכה, שלא יקפצו. השמיכה שמרה על היד שלא תטבע בחול, שלא תבוסס בחולות הנודדים. היא הייתה בשיווי משקל.

שיווי משקל שיש לגלים. איך ומתי בדיוק יודע הגל לפרוץ מן הים אל היבשה, מהרטיבות הבטוחה, החמימה, המשפחתית, אל היבשה הקשה, האי־וודאית, הבודדה, שם יחסר מתוכו כמה שיחסר, ויהפוך לקצף ואדים ומי־תהום. היא פשוט ישבה בשקט, מקשיבה, וכשנהדפו הגלים בתוכה היא קיבלה אותם בדממה, בלי לנוע.

היא קיבלה אותם כמו שהים מקבל אליו חזרה את הגלים, כמו רחם שואג גדול. כמו שקיבלו אותם הדרקונים, דרקונים שרוצים היו לירוק אש וגופרית וענני עשן וחוֹם דוקר לַפָּנִים ולִפְנים, אך נשארו שקטים, אצרו את אִֹשָּם בתוך סיבים וצבע.

היא ידעה שלא תראה אותו יותר לעולם. לא אותו, ולא את החולצה שבחרה עבורו אותו יום בחנות. חולצה ירוקה, ירוק בקבוק, הצבע שאהב. הם ישבו על המזח בין התרנים תרנים תרנים והשחפים ואנשים מטיילים והיא שתתה מיץ, כוס גדולה שנייה – הרגישה שהיא מתייבשת, רפויה. הם ישבו אל שולחן מעוגל על כסאות גבוהים והוא סיפר לה על ילדותו בחיפה ועל משחקים ששיחק בילדותו ועל מעבר הדירה לערד, בגלל האסטמה; הוא סיפר לה על אביו הטבח ועל מאכל שאביו אהב לבשל לו במיוחד, מתוק: חלב שמבשלים זמן ממושך על האש ומערבבים ומערבבים. וכל אותו זמן, סופגת את השחפים והתרנים תרנים תרנים, שלווה ורפויה, חשבה, כן, זו האפשרות היחידה. לא לראות אותו יותר.

יום לפני כן, בחדרו, תחת כוכבים שנקנו ב“סרי וויווס” והאירו בתקרה לאחר כיבוי האור, היא בכתה. והיא ניסתה לחקוק בזיכרונה את הסדינים הירוקים והכרים הירוקים (הוא אהב ירוק) וכוסית הקוניאק הריקה והתוכנית הטיפשית בטלוויזיה והמנורה המעוצבת והמדפים עמוסי הספרים בשלוש שפות ותקליטורים ווידיאו, ואת הציור הענק על הקיר שציירה לו ידידתו הפינית (זו שצילום שלה, בעירום צוחק סקנדינבי, מתרחצת בדשא, מוצמד למקרר). היא רצתה שהזמן יעמוד מלכת. היא לא רצתה יותר כלום. והיא בכתה. לא שיצא ממנה קול, פשוט שטפו אותה דמעות.

זה היה אחרי הבילוי במועדון שרצתה ללכת אליו, מועדון שיכול להיות רק בעיר גדולה כזו. “את רוצה לחוות את המועדון או שאת רוצה ללכת לשם איתי?” שאל בטלפון, שאלה שדפנה אמרה עליה: איזו שאלה כנה. וגם הסבירה: צריך אומץ לשאול אם את רוצה אותו. זה היה מועדון עם הרבה אוכל והרבה סקס. אנשים הזדיינו בפומבי ובכל מיני צורות והרכבים: בזוגות בשלישיות וברביעיות. הנשים נאנקו וצרחו, ממש כמו שרואים בערוץ פורנו, והגברים התנשפו ושתקו, חסרי הבעה, דחפו ותקעו והתגלגלו הצידה, שותקים. זה לא יכול להיות, אמרה לעצמה, אני נמצאת בסרט של פליני. הוא נשאר עם תחתוני בד ללא תחתית והיא נשארה בתחתונים ובגופיה סגולה צמודה. היא גמרה פעמיים, בלי קול.

ובארוחת הבוקר שאכלו בארבע אחר הצהריים היו גבינות שהביא מהחנות למטה ולחם טרי מהמאפייה – לחם עם בצל ולחם עם זיתים ולחם עם צימוקים. הוא שאל אם היא אוהבת חריף והכין לה חביתה שהייתה חריפה כמו כל האור סביב והוא שתה את הקפה שלו בכוס ענק שנראתה כמו צלחת מרק.

והיא באמת כמעט לא ראתה אותו יותר. אפילו כשהמטוס לא המריא עקב קלקול במנוע ושיכנו אותם בבית מלון בעיר והיא הייתה במרחק שני רחובות ממנו, לא טלפנה אליו ולא עשתה שום צעד שיכול היה לשנות את חייה, לפחות למשך אותו ערב. היא נכנסה לאמבטיה וחזרה לארצה ולמשפחתה ולעבודתה, לפעמים קיבלה ממנו דרישות שלום דרך דפנה, לפעמים צלצל אליה לעבודה. אבל קרוב לוודאי, בכל אופן כך היא רוצה לחשוב, שלולא הניתוח היא לא הייתה רואה אותו יותר לעולם.

בגלל הניתוח חזרה לאותה עיר. שניהם הלכו יחד עם דפנה לסינית בפרבר הצפוני, אחר כך דפנה חזרה לביתה והם טיילו על שפת הנהר החשוך וראו יאכטות נעות על המים אחר כך ישבו על ספסל והאכילו זה את זה בדובדבנים שחורים ענקיים שהוא הביא בשקית ניילון מקומטת. כל דובדבן מלמיליאן, היא אמרה, והוא צחק. אחר כך, מאוחר בלילה, כשעמדו להיכנס לדירתו, היא הבחינה בכתמים של דובדבנים על החולצה שלו – רק עכשיו הבחינה שזו החולצה הירוקה, ירוק בקבוק, החולצה שבחרה לו בחנות לפני שלוש שנים – אבל הכתמים היו בהירים מאוד, ורדרדים מאוד, והיא חשבה, הם יֵרדו בכביסה.

בלילה, כשאני חוזרת הביתה מתל־אביב, אני חושבת מה אזמין לשתות מחר, בישיבה עם המאהבת, לשעבר, של בעלי. הָפוּךְ יתאים, כי הישיבה בסוף היום ואבוא על בטן ריקה. לא ארצה לאכול צהריים, כך אני חושבת עוד בלילה, כי זה מעייף אותי ואני רוצה לבוא לישיבה רעננה וערנית. מצד שני, נמאס לי כבר מההפוך, ולא בגלל שצריך להוסיף עליו 4 שקלים, הוא כבר לא טעים לי, וגם לא מגיע חם כל כך. המשקה החדש שגיליתי הוא נֵס על חלב, אבל גם זה לאחרונה לא טעים לי. כבר נראה לי יותר קפה שחור – ‘חלש’, אבקש – על מנת להתעורר בסוף היום. וגם היא, המאהבת – לשעבר – של בעלי, בטח תזמין קפה שחור.

אתמול צבעתי את השיער. בשבילה. כבר שלושה שבועות אני מתכננת מה ללבוש מחר: נעליים אדומות וג’ינס, והאמת שחולצה לבנה הכי מתאימה לג’ינס ולנעליים האדומות, אבל הלבנות החתיכיות שלי הן קיציות מאוד. אז אולי את הז’קט השחור הקצר, ההדור. חולצת גופייה מתחתיו תהיה פגז. אבל אולי צריך משהו פשוט יותר. תכננתי גם לרדת במשקל, אבל לא עשיתי כל מאמץ. אני חושבת על הכניסה שלי: האם לבוא מוקדם, כהרגלי (רצינית ומקצועית), או “לעשות כניסה”, כלומר, לאחר ולספוג את כל תשומת הלב. האם אעדיף לשבת לידה או מולה. אם אשב מולה אולי כל הזמן נסתכל האחת על השנייה. לידה אני בכלל לא אראה אותה. רק אריח.

הצלחתי להימנע מאחת עשרה פגישות שהיו בקשר לפרוייקט הזה ורק מהפגישה הזו מחר, הפגישה האחרונה של הפרוייקט, לא הצלחתי להתחמק. או שאולי לא באמת רציתי. להתחמק. נכון, עשיתי מאמצים. ועדיין פתוחה בפני האפשרות להיעשות חולה מחר, אבל זה לא באופי שלי. והאמת, אני מודה ביני לבין עצמי, מה פתאום שאחמיץ פגישת־עבודה עם המאהבת – לשעבר – של בעלי. זו חוויה שעלי לעבור. היא בטח תתרום משהו לחיי. ואם לא, לפחות יהיה לי סיפור טוב.

אהיה מחר במיטבי. נינוחה ושמחה, ערנית ושקטה, מחייכת ומקשיבה. אומר דברי חכמה, מעטים אך איכותיים. אזכה למבטי ההערכה של הבוסית שלי ושל האחרים. היא תִראה כמה מחבבים אותי בעבודה, כמה אני חשובה, כמה חשובה דעתי.

“חבל כל כך שאת לא יכולה להשתתף בכל המפגשים”, אמרה לי הבוסית. “חשוב מאוד שתהיי שותפה לתהליך”.

שוחחתי על כך עם חברתי שולה “יש לי מחר פגישה עם המאהבת של בעלי, הראשונה”, אמרתי, והזכרתי לה איך התחיל הקשר ביניהם במסיבה ההיא בה ראו, כלומר, היא, אותה אישה, ראתה, בעיניים המחפשות שלה, הבינה, שאנחנו – אני ובעלי – כבר לא יחד, שאין בינינו, ואיך היא קשרה שיחה עם בעלי, ואיך הוא התאהב בה אבל היא לא רצתה אותו כי רצתה אותו גם בסופי השבוע והוא החליט שהבית חשוב לו יותר. ומה שהכי פוצץ אותה, את המאהבת, היה, כשנודע לה שבעלי גילה לי את שמה ואת קשר העבודה שלה עם החברה בה אני עובדת. והנה, מחר מגיע היום ממנו חששתי, ואני באמת הולכת לעבוד איתה. שולה פתחה עליי עיניים וחייכה. “תתנהגי רגיל”, היא אמרה, “היא הרי במצב יותר קשה משלך”. “בטח”, עניתי, “היא פוחדת פחד מוות. היא יודעת שאני יכולה לגרום לה לעוף מהעבודה שלה. זו הפרנסה שלה”. “תני לי שורת סיכום למחר”, הוספתי, “עם מה אני צריכה ללכת לפגישה”. ושולה אמרה “אולי תתני לה ברכה, וגם לך”.

אני יושבת עכשיו אל המחשב וכותבת. הגעתי הביתה חמש דקות לפני בעלי. כשאכל, ישבתי לידו, אכלתי סנדויץ' ושתיתי קפה, אחר כך השענתי ראשי אל כתפו ואמרתי שאני מתנצלת שאני הולכת למחשב, אני באמצע משהו. “זה בסדר”, הוא אמר, “רק אגמור לך את הסיפור על השכן”. הוא גמר את הסיפור על השכן ואני הלכתי עם הקפה אל המחשב, לגמור את הסיפור עליו ועל הפגישה הצפויה שלי עם המאהבת שלו. לשעבר.

חולצה ירוקה עם שרוול שלושה רבעים, קצת מעל למרפק, פרצוף מוארך, בהיר, סנטר שומני, שינים עליונות בולטות, וכשהיא מחייכת נחשף לה החך העליון. שיער בלונדיני ישר אסוף לקוקו, קשור בגומייה פשוטה, צמיד ושעון ברצועה שחורה על יד שמאל, שתי טבעות בכל יד, קשה להבחין אם אחת מהן היא טבעת נישואין. עור בהיר, עגילים, ג’ינס ונעלי הרים, גרביים עבים. הסתכלתי במאהבת־לשעבר, לכאורה, של בעלי, חקרתי ובדקתי כל תו ותו. זו היא או לא היא. זכרתי שיער אחר לגמרי, מתולתל וקצר, וגם פנים אחרות, וצוואר אחר. היא הייתה שונה בעיני. בעניין השיער זכרתי בוודאות, אבל בעשרה חודשים אפשר לשנות שיער: צבע, צורה – הכול.

הזמנת השתייה לקחה עשר דקות. המאהבת־לשעבר, לכאורה, של בעלי, הייתה היחידה שרצתה לשתות והזמינו לה קפה שחור. אחר כך דנו כרבע שעה במועדי הפגישות הבאות: ש. לא יכול אחר הצהריים, מ. לא יכול בבוקר, ו. בכלל מעדיפה שהן לא תתקיימנה. המאהבת־לשעבר, לכאורה, של בעלי, שומרת על קור רוח, מגיבה בנעימות. היא חיננית ונעימה. וגם חכמה, אני מבחינה. הבוסית מתמרנת בין מועדי הפגישות, מעלה רעיונות יצירתיים: “אז אולי פעם אחת נעשה את הפגישה בבוקר ופעם אחת אחרי־הצהריים?”.

זו היא או לא היא, זו היא או לא היא. היא אינה מאופרת, לפחות לא איפור שאני יכולה לראות. היא מפגינה ביטחון. חיפשתי סימנים אפילו בתווית המעיל, המונח ברישול על גב הכיסא. על צווארה שרשרת עם תליון, ואחר כך הבחנתי בעוד שרשרת. צוואר שופע, ציינתי לעצמי, שומני. הישבן איננו קטן יותר משלי. והיא בכלל לא חתיכה יותר ממני. יש לה כרס די גדולה, אפשר לחשוב אפילו שהיא בהריון. אז למה בעלי כבר לא אוהב לראות אותי ערומה, בעיקר מאחור, כשרואים את הישבן שלי, שגדל, לטענתו.

ככה ישבתי בנעליי האדומות ובג’ינס, ליד המאהבת־לשעבר, לכאורה, של בעלי, בנעלי ההיי־טק וגרביה הצהובים העבים והרגשתי מטופשת: כמה שאני השקעתי והיא באה הכי פשוט שאפשר. זו היא או לא היא. לעתים נטיתי לקבוע שזו לא היא. לא זכרתי שום פנים כאלו. היא גם נדמתה לי גבוהה בהרבה מזו שראיתי אז, במסיבה. אבל לפי הקול, הקול הדק שלה, ששמעתי אולי פעם אחת או שתיים בחיים, לפי הקול הייתי בטוחה שזו היא. אני טובה בקולות. בדרך כלל אני ישר מזהה את האדם לפי קולו בטלפון. לא טובה בפרצופים אבל טובה בקולות.

חקרתי את צדודיתה כשדיברה. אור חורפי רך נפל על צידי פניה וידיה.

“אני נותנת לכם חופש לשנות מה שאתם רוצים”, היא אמרה לדינה ולמיכל

דינה ישבה משועממת, ברוך שירבט את הציורים שלו, כהרגלו. הבוסית ניסתה לשמור על עניין. ומובן שאת רוב השיחה לא שמעתי.

אפשר היה להביא אותה כדוגמא ליועצת מעולה: מפגינה ידע וביטחון, לא לוחצת, נינוחה, יודעת מה היא רוצה, מבהירה את הלו"ז ואת המשימות, נותנת חופש וכבוד. ממש חמודה. חשתי שמסך עומד בינינו.

מיד כשנגמרה הישיבה צלצלתי הביתה.

“שלום”, אמר בעלי. הוא ידע שזו אני עוד לפני שהשמעתי קול.

“הַיי”, אמרתי, “תגיד, נאוה זו, מה שם משפחתה?”.

בעלי ענה מה שענה.

“ואיזה שיער יש לה?”

“שיער ארוך, בלונדיני”.

“לא היה לה שיער קצר ומתולתל?”

בעלי חושב.

“אולי, פעם, כנראה צמח לה אחרי המחלה…”

עננה כבדה נפלה עליי. והתברר לי שהאמנתי, עד אותו רגע, שזו לא היא. שוב ושוב החזרתי לאחור את סרט האירועים במהלך השעה וחצי של הישיבה: כמה נחשפתי לפניה – דווקא יום לפני כן כתבתי על לוח העבודה פתגם שהנוכחים התייחסו אליו. מצד אחד רציתי להיות במיטבי, וכך הייתי, לדעתי. מצד שני הצטערתי שהתערבתי יותר מדי בשיחה. ועכשיו עלתה והטרידה אותי שאלה חדשה: “האם היא יודעת מי אני”. “האם היא עשתה את עצמה או לא”. שוב ושוב העליתי משפטים מהשיחה, נזכרתי במשפט שהיועצת הפנתה אליי “מי שלא יכול לכתוב סיפורים ושירים, שיכתוב נהלים”.

“את בסדר?” שאל בעלי מעבר לקו.

“בסדר גמור”, אמרתי ולא הוספתי.

“יופי”.

נזכרתי איך היועצת כתבה את שמי ביד לא רועדת, איך שאלה את הבוסית לשם משפחתי. המאהבת־לשעבר של בעלי, שהפכה עכשיו לממשית, לא גילתה שום סימן ששמי אומר לה משהו. הרגשתי את הכעס עולה בי. כעס על עצמי, על שהאישה ההיא משפיעה עליי כל כך, כעס על כך שחשוב לי פתאום מה היא חושבת עליי, כעס על בעלי, כעס על הבוסית שעובדת עם היועצת הזו כבר שנה ומחבבת אותה… ניסיתי להרגיע את עצמי: לקחתי נשימות חזקות ואמרתי לעצמה ‘אין לי מה לחשוש ממנה’, ‘אני חזקה’, ‘אני האור’, ‘אני ה….’ כל האינוונטר הרגיל.

וככה ישבתי בסוף היום בחדרי בעבודה, גועשת ורועשת. נזכרתי שיש שמיים וחיפשתי עננים. אבל אפילו העננים היו סתמיים, סתם עננים שטוחים שמכסים את מרבית השמיים, לא תואר להם, לא הדר ולא צבע. וכשחשבתי שהרגעתי את עצמי אספתי את חפציי, כיביתי את המחשב והלכתי הביתה. ליד המכונית שמתי לב ששכחתי להחתים כרטיס.

אני שוכבת על הגב, ראשי מורם על הכר. חום גופו של בעלי באוויר הדחוס של החדר האפלולי. ערב. מצחו צמוד אל רקתי. עיניי פעורות בחשיכה ואני רואה. אני רואה בבהירות את הרגעים האלו על הספה הפינתית בחדר. זה שלי. לתמיד. אני רואה אותנו יושבות צמודות על הספה, הריפוד של הספה קשה. אני נושרת אט אט. ברכיי מגיעות אל הרצפה.

לעולם לא אשכח את התאריך הזה. זה היה בינואר, ב – 19 בחודש. יום סוער במיוחד. החזאים הזהירו מפני הנסיעות בדרכים. הרוח עשתה קשרים. גם היא עצמה אמרה לי שאולי לא כדאי. לא ידעה עם מי יש לה עסק. היום הזה נועד במיוחד בשבילי, אמרתי לה. כשנסעתי אליה בינות לעננים, בין העצים הזועפים הנעים בחוזקה, חשבתי שהסערה בחוץ באה מהקרביים שלי. יותר מזה, אם הייתה הסערה שבתוכי יוצאת החוצה היו הבתים מרחפים באוויר כמו הבית של דורית הקטנה, בסיפור של מלך עוץ ושלוש המכשפות. היו בי הרבה שמחה והרבה אנרגייה. נסעתי אליה כמו רוח. אני זוכרת איך שהאוויר והשמיים הפכו לאחד, ואת העצים מתכופפים בצד הכביש הכפרי. את הבתים בצידי הדרך, שעדיין עמדו על מקומם. ולא דיברתי איתה מהדרך, כדי להגביר את העוצמה. בראשי נכתב שיר, שיר של תאווה.

בדצמבר, בחדר שלי, כשידי הימנית אוחזת בידו של בעלי שהולך ונרדם, אני רואה עכשיו שוב את הרגעים האלו בינואר, בתשעה עשר בינואר, בסלון שלה, ואת הרגעים במיטה, ואת הרגעים שרקדנו עירומות באמצע הסלון. ואני רפויה, מלאה, אני נותנת לזיכרונות לבוא ולעבור בשקט, לבוא ולהיכנס ולהישאר כמה שיחפצו ולהתפוגג וחלק מהם חוזרים שוב ומשתהים יותר והאפלה בחדר מתגברת. שוב ושוב אני נוסעת בדרך ההיא בין העצים המתנודדים ברוח. שוב ושוב עמודי החשמל מתקרבים לאורך הכביש. שוב ושוב אנחנו יושבות בפינת הסלון. ואני גאה במה שיש לי, במה שיצרתי, בזיכרון הזה שהוא שלי לתמיד.

על השידה לצד המיטה דף מלא שורות בכתב ידי. גרוני דלוק ואני כותבת לו במקום לדבר.

אני כותבת, למשל, על החלון הפתוח, שאני זקוקה לו, שזה אוויר, לא קשור לחום. או שאני כותבת, מישהו צלצל?

תקריאי לי מה שכתבת.

הוא צוחק. אני הרי כותבת כדי לא לדבר.

או שהוא אומר לי, למשל, כשאני כותבת את השורה החמישית: איזו דברנית את.

הוא צוחק עלי.

או שהוא מבלבל לי את המלים ואת השורות, ואני צוחקת.

הוא מתכסה בשמיכה השחורה. כשאני משתעלת כאב עמום מכה בתוך ראשי, בשתי הרקות. פתחתי חלון להכניס קצת אויר. אני ממשיכה לשכב על הגב ולהיזכר ברגעים האלו שלי. נותנת לזיכרון לפרום את החשיכה. טוב לי ככה עם הזיכרון הזה ועם היד של בעלי ועם הרפיון של המחלה ועם החום של ההסקה. זה התחיל באינטרנט, בדיוק בראשון לינואר אלפיים, במפנה האלף. בשניים בינואר, יום אחרי שהתבדו כל נבואות רואי־השחורות על קטסטרופה עולמית בכלל ועל “נפילות” של מחשבים בפרט, פתחתי את המחשב וראיתי את המודעה שלה. מצא חן בעיני האומץ שלה, וכאילו שהיה מבחר גדול… וב – 19 לחודש, בדרך אליה, ידעתי אני, וידעה גם היא, שהעצים יעופו אל תוך החדר שלה וגם העננים והגשם.

פעם ראשונה לשכב עם אישה. מוזר ומדהים לי לראות את המשפט הזה על הנייר, שחור על גבי לבן. אבל זה בעצם לא זה. זו התשוקה להגיע אל החום הגדול, להתחפר, להיות בְּתוֹךְ, להרגיש בלי מחיצות, ללקק, למוֹץ, אולי לחזור להתחלה, לָרֶחֶם. חודשים גדלה בי התשוקה הזו עד שהתפקעה. כבר בסלון אצלה גמרתי, כשכל בגדיי עליי. אני חוששת שלא אוכל לתאר. זה כמו להיות עם עצמי. כמו שמישהי, שהיא אני אבל בעצם לא אני, תעשה לי מה שאני הכי רוצה ועם הידיים שלי אבל אלו הידיים שלה וזו מישהי אחרת ואיך, באופן פלאי, היא יודעת מה אני רוצה ובדיוק באיזו מידה ובדיוק את התחושה. ואיך אני חופרת בתוך רטיבות וחלקלקות כמו של צלופח. והחלקוּת של הבשר, הקימורים, החזה שתמיד רציתי להיות קרוב אליו, מכיל ואימהי, והנה הוא בתוך פי, על פטמותיו ועיגול הבליטות הזוהר שמסביב להן. מישהי, אישה, נותנת לי את כל כולה. את החלב והבשר והדם.

והמפתיע, שהיא רואה כל זאת בי. בי, שלא חשבתי על עצמי כלל כאישה־אישה, עגולה כזו, מלאה כזו. כמו כשאמרה לי, שגם בי אפשר להתכנס.

לא טוב שהכול הולך מהר, אמרה חברתי שולה, באהבה צריך לתת לזה לאט לאט. ובאמת זה נמשך רק שמונה חודשים. אבל האם זה מעט, שמונה חודשים? זו תקופת־חיים. אם הייתה גבר, היו יכולים לנבוט בי חיים חדשים.

באוגוסט, כשהתייבשו הדרדרים, התייבשו גם השפתיים שלה, והתכווצו, והתקמטו, עד שנשרו, הצחוקים זעפו והבירה – שהיינו שותות במיטה ישר מן הבקבוקים – החמיצה בשמש החזקה.

אבל אני עדיין בינואר. בפינה של הסלון. צלצלתי בפעמון, או שדפקתי בדלת, אינני זוכרת, אבל נדמה לי שהסתרתי בכף ידי את עינית הדלת, שלא תוכל להציץ. מין שעשוע כזה, שתמיד הייתי חוזרת עליו. היא פתחה לי את הדלת. היינו נבוכות. לא זוכרת אם התחבקנו, אפשר להניח שכן, ואז גם התחלתי להריח את הריח שלה, ריח האישה שלה. על הספה בסלון ישבתי כשרגליי צמודות זו לזו, לימינה, בפינה של הספה הפינתית. התקרבנו. אולי היא שאלה אם אפשר. אינני זוכרת. אני נזכרת עכשיו שרעדתי. רגליי, מן הברכיים ומטה.

אני נושאת את הרגעים בתוכי כמו עובר. בעלי נרדם בבגדיו. ראשו צונח אל רקתי, הוא שוכב על צידו, מסובָב אלי. ידינו אחוזות. הילד חזר מבית הספר ולחשתי לו שיחמם אוכל. כשקמתי אל המחשב, לכתוב, לא רציתי להפר את השתיקה, שלא תברח הסופה מהחודש ההוא.

גם שם התחיל הכול מהספה בסלון. כנראה שכך מתחילים. בסלון. הספה הזו הייתה ארוכה וישרה, לא פינתית. ירוקה־אפורה, נדמה לי. משמאלה נמשך הסלון אל מרפסת סגורה בתריסולים. תריסולים ישנים, של פעם, קורות רחבות, מאונכות, של אזבסט, חלקן רופפות. מבעד לרווחים שביניהן נראו מרפסות הבניין בצידו השני של הכביש.

ישבתי בצד ימין של הספה, והיא ישבה לשמאלי, במרחק מה. או שאולי ישבה בהתחלה מולי, מעבר לשולחן, על כורסה, ואחרי זמן קראתי לה לשבת לידי. או שאולי ישבנו זמן ממושך כך, משני עברי השולחן, והיא באה מעצמה לשבת על ידי. עכשיו, כשאני כותבת, אני מחכה לשברי הזיכרון שיעלו, כמו שהבוקר עלה בי פתאום זיכרון ישיבתנו על הספה. זמן רב לא חשבתי עליה כלל. והנה, הבוקר היא נכנסת אליי לכאן, לחדר־העבודה שלי שבקצה הסלון שלי, במעבר אל המרפסת.

היה לה שֵם של פרח. מרוב שניסיתי להסתיר את שמה, במעט הטקסטים שכתבתי עליה, ובחרתי לה שם של צמח אחר, כבר אינני זוכרת מהו שם הפרח הבדוי שהמצאתי לה ומהו שמה האמיתי. אולי רקפת. או נורית, או ורד. האם רקפת הוא השם שהמצאתי לה, או אולי זה שמה האמיתי. אקרא לה עכשו רקפת. וגם אם זה שמה האמיתי, הרי יש הרבה רקפות. הן פורחות עכשיו, הרקפות. יחד עם הכלניות ועם פרחים רבים אחרים ששמותיהם נודעים פחות.

הגעתי אליה בבוקר, לעיר שאני נוסעת אליה בפעם הראשונה, מנווטת באמצעות מפה. בוקר שקט, בוקר שבו הגברים יוצאים לעבוד והנשים, אלו שנשארות בבית, נשארות בבית. אינני זוכרת איזו עונה של השנה זו הייתה. היו לה פנים חלקות וחדות במקצת, אף בולט, עור בהיר מאוד, אולי כמה נקודות חן. היא לבשה שחור. נדמה לי שהרכיבה משקפיים. היא אהבה אופרות. הילד היה אצל המטפלת. הבעל, שיודע, כך אמרה, בעבודה.

היא הייתה דוּ, כך אמרה על עצמה, בלשון תל־אביבית. ה“דוּ” היחידים אצלי, עד אז, היו דו־חיים, אולי דו־קטביים, דו־צדדיים, מונחים ביולוגים ומדעיים. ה“דוּ” היה תמיד צמוד למשהו, ואצלה ה“דוּ” היה חופשי, עצמאי, מרחף באוויר באופן מושלם, חוגג אפילו. היא הסבירה שה“דוּ” הם כאלה בגלל שהם הֶדוֹניסטים, אוהבי־חיים, שאינם יכולים לוותר על שום דבר. היא לקחה אותי למסעדה יקרה וידועה על יד השעון ביפו, מין בר יין בתוך מרתף עם קירות אבן עבים. אני לקחתי אותה למסעדה שאני אוהבת, שנמצאת ממש על הים, ואפילו טיילנו שם על החוף אחרי הארוחה, ואני דמיינתי שאני מנשקת אותה שם, על החוף, מול הגלים הסוערים, המתנפצים אל הסלעים, ואפילו כתבתי על זה, כתבתי כאילו נישקתי אותה, אבל באמת לא נישקתי אותה שם, ובשום מקום אחר, אף פעם לא נישקתי, בהתחלה בכל אופן, אף פעם לא היה לי אומץ לנשק ראשונה, תמיד חיכיתי. לא העזתי. תמיד הן היו מנשקות אותי ראשונות. אבל לא היא, לא רקפת.

במסעדה שמעל הים אני זוכרת איך רטטו הדגים בְפִי, בְּחִכִּי, בְּגוּפִי, איך הִתְאוו יחד איתי. היא הִשִּׁירָה את אֵפֵר הסיגריה שלה למאפרה, ואחר כך אל החול. היא דיברה על תאוותיה, בְּמקום שהשתיקה התאימה יותר.

היא הייתה צעירה ממני בחמש או בעשר שנים, אינני זוכרת בדיוק. גם אינני זוכרת איך הגענו אחת לשנייה. כנראה ממבוכיו הסהרוריים והחשוכים של האינטרנט, בתוך מוליכי הלייזר והחשמל ונקודות האור הזורמות.

מה אני זוכרת היום מהאישה הזו, שהייתה אהובתי לפרק זמן מסוים בַּיְּקוּם, כשהשמש והכוכבים והירח ניהלו את הדיאלוגים שלהם, כשהעצים נשרפו ביערות. אני זוכרת שֶׁלָּבְשה חולצה שחורה. אני זוכרת את שיערה השחור והאף הבולט. אני זוכרת את הבוקר אצלה בסלון, שְתֵינו על הספה. בקושי אני זוכרת את מעשה האהבה החפוז שלנו במיטתה, בחדר השינה שלה.

אני זוכרת בעיקר את הרטט על הספה בסלון. זרמים של התחלה. את הרטט הזה שעבר בי כשרק נגעו שערותיה בכתפי, בשיערי, עכשיו אני נזכרת שהעבירה יד על ערפי ועל גווי מאחור למעלה. בתוך גופי געשו האיברים הפנימיים ועורי סמר, רטט, שערות ידיי הזדקפו, על פטמותי בכלל לא כדאי לחשוב. לא זוכרת דיבורים, לא זוכרת נשיקות. זוכרת את ידה במעלה גווי, נעה מעט, מלטפת קצת, ואת הסערה בתוך גופי.

איך הגענו מן הסלון לחדר־השינה. אולי היו רמיזות, מבטים, חיוך, קצה חיוך, הטיה, כתף, צד צוואר, שיער, שיער חפוף נוגע בשיער חפוף אחר, ריח של שמפו, של בושם קל, חלקת גב.

חדר השינה היה אפל. פשטתי את החולצה ונשארתי עירומה ממתניי ומעלה, בג’ינס. אינני זוכרת אלו נעליים היו לי ואיך הורדתי אותן. אולי היו לי אז הנעליים הגבוהות הירוקות, הגסות, שלמרות שנראה שצריך לשרוך אותן זמן ממושך, הייתי מורידה אותן במהירות. גמרתי מהר. גם היא. וחשבתי שזה רק מתחיל, שנתעלס לנו שם בזמן הבהיר של הצהריים. אבל לה זה הספיק, כך אמרה. והיה עליה לומר זאת, כי הרבה פעמים אינני מבינה רמזים. כשזה לא נוח לי אינני מבינה רמזים, כמו אותה פעם באטלנטיק סיטי, כשטרה וְלָלִי היו צריכים ממש לדרוש ממני ללכת לטייל על החוף, אולי יש לָך מה לראות, אולי בכל זאת. כך שהיא הייתה צריכה להגיד לי. להגיד לי שֶלָה זה מספיק. וזה באמת הספיק לה. היא שכבה איתי כאילו הייתי סיגריה. היא גם לא עישנה אותי עד הסוף. ואפילו סתם להמשיך לשכב כך, רפויות, משוחחות או שותקות, אולי קצת מנמנמות, היא לא רצתה. מה שהיא רצתה זה פָלָאפל. ולא סתם פלאפל. היא רצתה את הפלאפל של אורנה ואלי, משהו כזה, כל תל־אביבי יודע, בשיינקין בתל־אביב. שזה אומר, להיכנס לאוטו ולנסוע איזה שעה, ולקנות פלאפל דווקא שם, במקום הרחוק הזה. היא הייתה תל־אביבית בנשמתה.

אני כבר באה לידך, היא אמרה, לובשת חולצה ארוכה על הקצרה.

קר לך? שאל.

עוד לא, אבל אני רוצה לשמור על החום של המקלחת.

היא באה לשבת איתו ליד הטלוויזיה. איתו ובשבילו. כדי להיות יחד. והיא כבר בדקה לפני כן וראתה שיש תוכנית בישול שהיא אוהבת. כך שהיא גם תיהנה. בזמן האחרון, במקביל לתלונותיו של ישי שהיא משמינה, התחילה אפילו להקליט אותן, את תוכניות הבישול. יש לה קלטת עם שתי הגברות השמנות ועם השף העירום. עכשיו רחשו בטלוויזיה מחבתות, מאכלי ים ובשר כבש וחצילים ורוטב עגבניות.

היא שמחה שלבד מהמתכונים ניתנו הסברים מלומדים על הרקע ההיסטורי של המאכלים (“הידעתם שהרומאים לא אכלו שום ומי שהכניס את השום לתפריט היו הביזנטים?”), על הקשר בין הירקות לקרקע, מה גדל היכן ולמה, דברים שישי יכול להתעניין בהם. אבל ישי היה צמוד לעתון, לא התעניין בטלוויזיה. ככה הוא אוהב: עתון, טלוויזיה, על הספה בסלון, ורצוי, כמובן, כשהיא על הספה לידו.

איפה לירן? שאל.

מסיבה.

גם היום? אצל מי?

דנה, נדמה לי.

בטלוויזיה עלה קול רחישה כששפך הטבח תוכן קערה ובה זרועות קצוצות של תמנון למחבת עם שמן זית ושום.

התוכנית הבאה, ידעה, היא על אמן מפורסם שחי חיים כפולים, הסתיר מהציבור את אהבתו לגברים. את התוכנית הזו, חשבה, תוכנית על גברים, היא יכולה לראות יחד עם ישי. זו לא תוכנית על שתי נשים. כמו אז, לפני כמה ימים, כשישבה לידו בסלון, ולבהּ החסיר פעימה כל פעם שהשתיים על המסך התנשקו או התלטפו. רק במקרה, בכל פעם שהרים ישי מבט מן העתון, לא קרה על המסך שום דבר מיוחד. הוא ראה רק שתי נשים אמריקאיות מדברות. היא המשיכה לצפות אז בתוכנית, לא רצתה או לא יכלה להפסיק ולצפות בשתי הנשים הללו, מכירות ומתאהבות וגרות יחד ונפרדות. בעין אחת בדקה כל הזמן אם ישי מסתכל או לא. וודאי שלא הסבה את תשומת לבו לדברים המסעירים שהתרחשו על המסך – אפילו התעלסות אחת הייתה – למרות שידעה שגם הוא היה רוצה לראות. אותו לילה היא הלכה לישון כשהתמונות מן המסך רודפות אותה. אבל הפעם זו הייתה תוכנית על שני גברים, תוכנית שיוכלו לראות יחד. ואפילו לשוחח, אם ייצא.

הגיבור, לוברצ’י, היה פסנתרן שניגן מנגינות פופולריות של שנות החמישים והשישים. רוב הזמן הוא הופיע בחליפות לבנות עם פאייטים ונוצצים, מחייך בשיניים צחורות, מוקף בחורות. זוהר, שמנמן ובלה, 35 או 40. המאהב שלו, היא ראתה אותו רק פעם אחת על המסך כי תנומה החלה ליפול עליה, בחור צעיר, בפנים חלקות ושזופות, סיפר על ניתוחים פלסטיים שעבר, לפי רצון לוברצ’י, כדי שפניו יהיו דומות לפניו של לוברצ’י. ישי היה שקוע בעתון. האמת, גם אם היה מסתכל בטלוויזיה, לא יכול היה להבין על מה התוכנית, כי כמעט לא הייתה סצנה בה ראו את שניהם יחד. רוב הזמן היה לוברצ’י מוקף בחורות זוהרות שנשקו לו. לוברצ’י דיבר הרבה על נסיכת חלומותיו, איזושהי נסיכה אירופית, שברור שלא יכול היה להשיגה. רק איתה יתחתן, אמר. לוברצ’י עם הוריו, כולם זוהרים ומחייכים. לוברצ’י עם ארוסתו, שלבסוף, עקב לחץ המעריצות, לטענתו, לא התחתן אתה. לוברצ’י מוקף בחורות. איזו אנרגייה מבוזבזת, חשבה. כל החיים להסתיר.

חשה רפויה כל כך, חמה כל כך, שלווה כל כך. אחרי מקלחת.

זה על הומואים?, יכול היה לשאול.

כן.

הוא מסתיר את זה כל הזמן?

כן.

נו, ואפשר לחיות ככה?

היא הייתה שותקת, אך אחרי זמן אולי הייתה אומרת שאפשר, אפשר הכול.

הוא מרחיק ממנה את ירכו, שהייתה צמודה.

היא נאבקה בשינה. עפעפיה התחילו נעצמים.

ויכול היה לשאול, את עוד חושבת על זה?

לא.

זה עוד מושך אותך?

מה?

את יודעת, אישה. להיות עם אישה.

לא.

שניהם שותקים.

פעם אני עוד צריך להבין את כל זה.

שתיקה. חיבוקו נעשה רפה.

היא הזתה את השיחות האלו. התנומה תפסה אותה. גם מידיו נשר העי תון. הם נרדמו זה על זה, ראשו רכון עליה, ידה הימנית מחבקת אותו. היא התכרבלה בישי, בחום שלו. תמיד חם כמו שמיכה.

לירן, שחזר מהמסיבה, יצא מהמקלחת ובא לומר להם לילה טוב והיא חשבה, איזו תמונה יפה הוא רואה, הילד.