שמתי את העוף בתנור, המרק כבר היה מוכן, ויצאתי ל“סיבוב מערכת” עם רעיה. אוויר הגבעה בעונת השנה הזו צח ורענן. הרגשתי שאני מתמלאת אנרגיות. הנותבים האירו את האופק בהבזקים יפים זהובים, על רקע שמיים שנעשו כחולים יותר ויותר, אולטראמרין, כמו שרואים ממטוס. הפעם הם באו מכיוון עיסאוויה. קשקשנו לנו בנעימות, רעיה סיפרה לי על מישהי, שיוצאת באופן קבוע עם הבעל של החברה הכי טובה שלה, והחברה הזו לא חושדת בכלום. כשרעיה צוחקת, הצחוק שלה מרעיד את הגוף המלא שלה, והעור החלק של פניה מבהיק. מסתבר, שגם את אֵלִּיָה שלה לקחו לזק"א. הפעם היא לא הצליחה לשחרר אותה עם כל ה’טעמים הבריאותיים' שלה. נו, בטח, לאור המצב ולאור התקנות החדשות קשה לשחרר גם בנות. הזענו קצת, סיימנו את הסיבוב, עשינו מתיחות ונפרדנו בחיבוק.

אחרי שהתרחצתי פתחתי את הארון ונהניתי ממראה שתי הגלימות הארוכות שקניתי, קייציות, אווריריות. אחת חרדלית (“זה לא צהוב”, אמרה המוכרת בחנות), והשניה ורוד־עמוק. אני אוהבת ללבוש משהו חדש לארוחת ליל שישי. להגיע לארוחה מבושמת, רחוצה, עם הנפשות האהובות עליי.

עד שאספתי את כולם לשולחן לקח זמן. יוּדָה זמנו בידו, כמו שאומרים, אִיתַּי רק חזר מהתורנות של זק"א (הרכב שלקח את אֵלִּיָה החזיר אותו) והיה צריך להתנקות באופן יסודי, ויובל גם כן לא ממהר, אבל בסוף ישבנו כולנו אל שולחן העץ הגדול. הכנתי את מרק הכרישה שאיתַּי אוהב כל כך. הוא נבר בצלחת שלו עם הכף, ואכל קצת כל פעם.

ב“מה הדבר הכי טוב שקרה לך השבוע” אמרתי, שאצלי זה היה לראות את התעודה של יובלי, ניסיתי לעודד אותו לדבר, אבל הילד שתק. גיל ההתבגרות. גם היתר לא ניהלו שיחה ערה במיוחד. הרפיתי. אני נהנית גם כך, לשבת עם הגברים שלי אל שולחן האוכל היפה עם המאכלים הטעימים שבשלתי, בשישי בערב. ואז התחיל הדיון על היציאה בערב.

בשום אופן לא, אמרתי ליובל, אם כבר, תלכו לתלפיות.

אני רוצה לָעיר, אמר הילד.

לאן בדיוק, שאלתי.

סתם לשוטט במדרחוב.

גם הוא כמעט לא אכל, ומשך כל הארוחה השתעשע בפיו בשני גלעינים – של משמש ושל אפרסק. נזפתי בו, והוא המשיך בשלו.

לא, אמרתי. יש התרעות חמות בדיוק על מרכז העיר. תלפיות נקי היום, תלכו לשם. גם שם נפתחו בזמן האחרון מועדונים נהדרים. מזלי שהוא עוד שומע בקולי. הוא לחץ על הכפתור ושוחח עם חבריו.

התחברתי שוב ל“ישועתנו”, אולי יש שינוי בתחזית. לא, מרכז העיר עדיין על הכוונת. אפילו נתנו מיקום מדויק, פינת הרחובות “חזקיהו” ו“ידידת־כל־העמים”, אבל מה אני יודעת, עדיף להתרחק משם בכלל. ב“רווח והצלה” עוד הקריאו את השמות מהצהריים, יש הרבה, נדמה לי שיש שם איזה מישהו מהעבודה שלי.

האבטיח לא היה מוצלח. חלקו מתוק מדי, כמעט רקוב, וחלקו לגמרי לא בשל ולגמרי לא מתוק. קורה. כנראה שיש לי עוד מה ללמוד בנושא של בחירת אבטיח טוב. עד עכשיו כל האבטיחים שאכלתי היו מתוקים ועסיסיים.

מעניין מה עם הרצל, האם הניחו להם להיות קצת לבד, האם יש להם אוכל או אולי אלכס בישל. חשבתי על יום נוח ללכת אליו. סיכמתי עם יודה שנלך אליו פעם בשבוע, הוא צריך להתרגל לחיות עכשיו לגמרי אחרת ולא תזיק לו קצת תמיכה.

עזרתי ליודה לפנות את הכלים מהשולחן ולסדר את המאכלים במקרר. המקרר מלא להתפקע, והחברים של איתי עוד הביאו עוגת שוקולד גדולה, בקושי יש לה מקום, אבל יודה שלי, אשף הדחיסה והאריזה הצליח לסדר הכול. ידעתי שהוא יסתדר.

הנותבים האירו באופק, והאולטראמרין נעשה כחול יותר ועמוק יותר.