היא אוכלת? מתעניינת ד"ר שפיגלמן. היום הזה נראה כיום מכריע בעניין האוכל – על גליון הנייר שעל מיטתה של אמא רשום בגדול בעט: מעקב מדויק של תזונה; גם יעל, האחות הראשית, אמרה לי בבוקר שחשוב להאכיל את אמא.
במאמצים מרובים, משך כל שעות הבוקר, האכלתי את אמא מעט רסק תפוחים ומעט גרבר – 150 סי.סי. סה"כ, כדי לגלות שאף אחד לא מתרשם מזה. זה יכול להיות תוספת נחמדה, אמרה זהבה, סגנית האחות הראשית. אמא עצמה, כאילו לא בה מדובר, הייתה היום מנומנמת במיוחד, ישנה כמעט כל היום, והרבה פחות עירנית מהרגיל.
גם שולה, הפיזיותרפיסטית, התעניינה. התגאיתי בפניה על כך שאמא מזיזה את הרגל השמאלית. היא בדקה מה מצב יד ורגל שמאל. דיברה אל אמא, נתנה לה הוראות, ואמרה “אני איתכם”. אחר כך הגיעה דרורית, קלינאית התקשורת. דרורית אמרה שחשוב שאמא תהא ערנית ככל האפשר. ועוד אנו מדברות, ומגיעה ד"ר שפיגלמן.
לטעמה של ד"ר שפיגלמן אמא לא אוכלת מספיק. בתזונה הזו לא די לה. ויש להכניס צינור ישירות לקיבה, כך שתתאפשר הזנה דרכו.
ואני חשבתי שאמא בדרך לשיקום, ושהכנסת הצינור הזו (באמצעות ניתוח) ירדה מן הפרק.
ומה עם כל ההתקדמות של אמא, אני שואלת, ועם זה שהיא מזיזה את הרגל השמאלית שלה?
זה לא משמעותי – כך ד"ר שפיגלמן – אלו איברים פריפריאליים.
– לא משמעותי? מה זו התקדמות משמעותית, אם מותר לשאול?
– אני מחכה להתקדמות רצינית, של חצי הגוף העליון, למשל שאמא תתאמץ לקום….
כך התגמדו הנסים של הימים האחרונים – העובדה שאמא מזיזה את הרגל השמאלית, ושהיא מודעת לקיום הצד השמאלי שלה – והפכו בפיה של ד"ר שפיגלמן למשהו עלוב, שולי, זניח, בטל בשישים ובקיצור – פריפריאלי. היד והרגל של אמא, שקיבלו אצלנו את מלוא תשומת הלב בימים האחרונים, איבדו מכבודן. נעשו פריפריאליים. הרגל של אמא, שהייתה בעבר נפוחה ובצקתית, והפכה אט אט, ועקב טיפול מסור, לחלקה, נקייה וקלה – ירדה מגדולתה. הפכה פריפריאלית. היד, שהנפיחות בה ירדה – פתאום לא חשוב כל כך אם תזוז או לא – היא בסך הכול איבר פריפריאלי.
עמדנו כולנו בפריפריה של החדר של אמא, ב’לובי' הקטן.
– אמא מתקדמת לאט. תמיד היא מתאוששת גופנית לאט. היא לא צעירה.
– אנחנו יודעים, פה זה לא מקום של צעירים. זה מוסד גריאטרי שיקומי. ג–רי–א–טרי.
– אבל אמא מתקדמת. אמנם לאט אבל יש התקדמות כל הזמן.
– אז זה מקום גריאטרי להתקדמות אינטנסיבית מ–הי–רה, הדגישה ד"ר שפיגלמן.
– ואם נרצה להעביר אותה לשיקום? איך זה קורה? יש ועדה?
– אין שום ועדה. אני הוועדה. אני מחליטה.
“אמא”, ‘תרמה’ לי ד"ר שפיגלמן, ברוב נדיבותה, את האבחנה שלה, “תישאר סיעודית וזקוקה לעזרה עד אחרית ימיה”.
אתמול, כשישנתי בביתה של אמא, מצאתי במגירתה מה שכתבה ב־28 במאי 1945, עם השחרור ממאוטהאוזן, כשהייתה כולה עור ועצמות, 33 ק"ג בלבד: “אינני יכולה ללכת, אבל אני הולכת, איני יכולה לזוז אבל זזה – לפעמים אני נופלת – וקמה, כי אני רוצה, (שתי מלים אלו הדגישה אמא באותיות עבות ובקוו תחתון), והרצון מנצח את הכול, את החולשה, את חוסר הכוח שלי – כי אני רוצה ומה משבלתי אפשרי נעשה אפשרי”.
24.12.02. היום מלאו לי חמישים ושתים ושני שלישים, ואמא תמות בעוד חמישה שבועות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.