האשה לשמאלי נאנחה. בממחטה שבידה קינחה מידי פעם את אפה ואת דמעותיה. לשמאלה ישבו שני גברים, שותקים, כתפיהם וגביהם ידועי קושי ועבודה.
ישבתי על קצה הספסל.
אולם המשפט, בניגוד לציפיותיי, היה חדר קטן מאוד. תקרות גבוהות ולבנות. לכל רוחב הקיר שמולי, במרחק קצר מאוד, השתרע דוכן השופטים המוגבה, מופרד מהאולם במחיצת עץ שאין לעברה. מעל כס השופט נישא סמל מדינת ישראל. שום דבר אחר לא היה על הקירות.
השופט אמציה, שערו הסמיך המאפיר, המנומר לבן, מבליט את הגלימה השחורה שעטפה את כל גופו, ישב על הדוכן הרם, ממש מולי. השתדלתי לא להסתכל בעיניו, על מנת שלא אסיט את תשומת לבו.
משמאל לשופט ישבה אשה בשיער שחור עייף וז’קט קל פתוח, בצבע בז', שהקלידה את הנאמר אל המחשב. נראה שאחד התפקידים החשובים של השופט אמציה, כפי שהוא תופס אותו, היה לדאוג שהדברים יירשמו כראוי. לפעמים תיקן את הקלדנית. לפעמים אמר “חזור, בבקשה”, או: “תרחמו עליה. מילא עליי, אבל עליה”, כשהוא מצביע בניד ראש על האשה המקלידה. רוב הזמן היו עיניו נעוצות במסך שנמצא מול עיניו.
בצד ימין של החדר ישבו אנשים בצפיפות על ספסל, שהיה מונח בזווית של תשעים מעלות ביחס לשופט. כל האנשים על ספסל זה לבשו חולצות לבנות. בקצה הגוש עמדה אישה ושאלה שאלות את האדם שעמד מולה בצד השמאלי של החדר, לפני הספסלים שלנו. פני האישה השואלת, אישה בשנות השלושים המוקדמות, היו נאות ובהירות, שערה אסוף בפשטות. טון דיבורה היה נעים ורך, ולא התאים לתוכן הנוקשה של שאלותיה. עורו של האדם שעמד מולה בצד השמאלי של החדר היה לבן מאוד, דבר שניכר בעיקר בכפות ידיו, שהגישו ואספו חזרה ניירות מן ואל השופט. ידיו הבהיקו מלובן ומניקיון כמו ידיו של בְּני, ששוטף את ידיו פעמים רבות במעבדה. עיניו של אדם זה, שהסתבר מאוחר יותר שהוא החוקר, או מייצג את החוקרים, היו גדולות, בהירות ופתוחות לרווחה, שפתיו עבות, ומין הבעת היסוס ותימהון שרתה על פניו. הרבה פעמים היסס בתשובותיו, גמגם, ביקש פסק זמן לענות, התנצל על טעויות, התייעץ עם שני חבריו שישבו על ספסל קטן צמוד אל הקיר. אך גם קפיציות ונחישות היו בעמידתו המתוחה, בתנועותיו החדות, בקשתות הגדולות של ידיו כשהגיש לשופט מסמכים.
האישה השואלת, שהמחרוזת הצבעונית שעל צווארה בלטה על רקע החולצה הלבנה, הייתה האישה היחידה בגוש הגברים שישבו על הספסל לידה. החוקר שענה על שאלותיה היה לבוש בפשטות: חולצה עם צווארון פתוח ושרוולים קצרים, ומכנסיים נוחים.
בין שני הגושים האלו, גוש החוקרים משמאל וגוש החולצות הלבנות מימין, עמדו כחמישה־שישה לובשי מדי חאקי כהה, לכולם אוזניות באוזן אחת, כשחוט משתלשל מהן מטה אל גופם. לובשי מדים נוספים ישבו על שני ספסלים מימיני, מסביב למספר נערים.
ייענה השופט לבקשת המשטרה או לא? ישחרר, או לא ישחרר? הבנתי שמדובר כאן בהארכת מעצר שמבקשת המשטרה, לצורך המשך ואי־שיבוש של חקירה. יומיים לפני כן, בביתי הצופה על המדרון לעיסאוויה, סיפר לנו קובי אמציה, בבדיחות הדעת, שבשבוע שהוא תורן יש פקקי תנועה בעיר, מכיוון שהוא משחרר את כל אלו שהמשטרה חושבת להמשיך את מעצרם. “אני לא חותמת גומי”, אמר.
האישה לשמאלי הייתה אמו של משיב שלוש. משיב שלוש ישב בספסל השני, מאחורי משיב אחד ומשיב שניים. משני צידי המשיבים ישבו, כאמור, לובשי המדים.
“כואב לו הראש”, קוננה אמו של משיב שלוש, חפיסת אלומיניום של גלולות בידה. היא ביקשה מאחד מלובשי המדים לתת אותם לִבְנָהּ. “אני ייתן לו”, אמר לה האיש, ונתן מבט אוהד במשיב שלוש. משיב שלוש, נער שחום פנים, ישב נואש על הספסל, תופס מידי פעם את ראשו בידיו, מתייסר, שולח מבט מתחנן אל אמו. אזיקים היו על ידיהם ורגליהם של המשיבים. נזכרתי בנער שראיתי מובל במסדרון כשעה לפני כן, שני לובשי־מדים מצדדיו, ידיו המשולבות קדימה נתונות באזיקים, מבטו אבוד, מבוהל, משוטט כִּשְמָמִית אבודה. אחרי שחלף על פני, ראיתי את שרשרת האזיקים המחברת את רגליו, ברזל חשוף ואפור, נשרכת על הרצפה. חשבתי אז על כל האנשים שברחוב, יושבי בתי הקפה, נהגי המוניות, המתרחצים ומְשַחֲקֵי הפינג־פונג על חוף הים, הזבניות בחנויות, הנוסעים באוטובוסים, החיילים בטירונות, הבנות ליד הטלפונים, היושבים על הַבַּר שמביטים בבחורה שנכנסה זה עתה, החברות שאוכלות יחד צהריים, במשרדים, במטוסים, בשירותים, במקלחות, על כל העולם האחר הזה שנמצא בחוץ.
שני הנערים שאימהותיהם היו באולם, שלחו אליהן מבט מידי פעם. הנערים שאימהותיהן לא נכחו באולם, לא שלחו מבט אל האבות אלא להיפך, קברו מבטם כמה שיותר נמוך. אחד הנערים הביט בי ארוכות. הסבתי מבטי ממנו. האם היה עליי לחייך אליו? להעביר אליו אהדה ואמפתיה מהעולם האחר, עולם בו יש לו עדיין, ולמרות הכול, סיכוי? אולי בחן אם אני לצידו. אולי קרבתי הגופנית אל אמו ואל גוש האבות והאימהות יוצרת את הרושם שאני איזה שהוא סוג של הצלה.
מישהו מעורכי הדין אמר שממילא העניין יתפרסם, הנה גם פה יושבים נציגי התקשורת, ולכן במילא אין מה להחזיק יותר את הנערים במעצר כי כבר כל העניין הזה ידוע בציבור.
“העניין לא יָצא לתקשורת”, אמר השופט אמציה, “זה דיון בדלתיים סגורות”. איש לא הסתכל לעברי, אבל כולנו, כל הנוכחים בחדר, ידענו, שאני היא היחידה שאיננה קשורה ישירות למשפט.
אני היחידה שישבתי שם במכנסי שאראוול בצבע חרדל, בחולצת בורדו ארוכה ללא שרוולים, בצעיף הודי נוצץ בצבעי זהב, שעטף את ירכי, ובנעלי הקרוקס האדומות, שחוריהן פתוחים אל העולם.
עורך הדין של מֵשִיב שלוש נבדל מחבריו לא רק בחליפתו האפורה, שמתחתיה בצבצה החולצה הלבנה, אלא גם בפניו הקטנות, לבנות־אדמדמות מגילוח מאומץ, ובמבט המרוכז, המלומד, האירוני־משהו, ששלח בחוקר מבעד למשקפיו העגולים. כשעמד, נשען לפעמים בשתי כפות ידיו המאוגרפות על השולחן שלפניו, התנועע גופו הגבעולי כתלמיד חכם, היודע מראש את התשובות.
– האם עשיתם תרשים שיחות של הפלאפון שלו, שלקחתם, כמובן?
– עדיין לא, אמר החוקר.
“שקרן”, נאנקה האשה שלידי תוך שהיא מוציאה פלאפון אדום מתיקה. “שקרן, הנה הנייד שלו. אצלי”, לחשה. היא הניפה את הנייד אל מול פניו של עורך־הדין, שמבטו ניסה ללכוד מרחוק מה אומרות שפתיה, ללא הצלחה.
– האם ביקשתם מהחברה את האס אם אסים שלו?
– עדיין לא, אמר החוקר.
עורך הדין הניע ראשו מעלה־מטה וצמצם שפתיו הדקות.
– האם זה נכון שאמרתם לנער, כשלקחתם אותו לחקירה, שאתם משחררים אותו תוך שעה?
– לא, אמר החוקר.
לאחר זמן ישיבה ממושך, כשאני מחליפה מידי פעם רגל וצד של ישבן, ועקב הסמיכות הגופנית המהבילה שבעטייה התחלתי להרגיש קירבה אל האישה שמשמאלי, העזתי לבקש ממנה לזוז קצת הצידה. זאת, למרות שלא היה לה כל כך לאן לזוז. הרגשתי את העייפות שלי מתפשטת לרגלים. הייתה זו שעת מנוחת הצהריים שלי. האשה זזה ופינתה לי קצת מקום, אך מהר מאוד חזרו ישבנה וגופה להיות סמוכים לשלי. חזרתי לשבת על חצי ישבן. לבי יצא אליה, אל האֵם שיושבת פחות ממרחק זריקת בננה או תפוח־עץ מִבְּנָהּ, ממוללת את הממחטה ואיננה יכולה לנחמו, ללטפו, להעביר לו את חפיסת הגלולות מאלומיניום. אמא־אדמה שעוקרה כאן, בחדר הקטן הזה, מסגולותיה החמימות. אמא גדולה, שאולי, בפעם הראשונה בחייהם, רואה אותה בנה בקטנותהּ, בחוסר האונים שלה.
עורך הדין של משיב חמש, גם הוא, כמובן, בחולצה לבנה, וזה כל מה שאני זוכרת ממנו, התרכז שוב בהבטחות שהבטיחו החוקרים לנער, שישחררו אותו אם ישתף פעולה. האם הוא שיתף פעולה? שאל את החוקר. “הוא ענה על כל השאלות שנשאל”, ענה החוקר. בטח נותן את נשמתו בעבודה החוקר הזה, לא רואה כמעט את הילדים, לא יכול לצאת ליומולדת של הילדה בגן, מתיש את החשודים מהבוקר עד הערב, ומפני שהוא מרוכז כל כך בחקירה, מנסה את כל סוגי האמצעים, פעם בדרך המקל פעם בדרך הגזר, אין לו זמן להתעדכן במה שעושים חבריו. בטח הוא שונא את עורכי־הדין שמולו, אלו בעלי החולצות הלבנות, שמקבלים מלא כסף, עושים את משפחות הנערים האלו עניות יותר, וחושבים שבגלל המלים היפות שלהם, הטיעונים ההגיוניים וכל שנות הלימודים והשינונים בעל פה והציטוטים היפים שהם מביאים מהמקורות, הם יצליחו להכשיל אותו, את החוקר הפשוט, שאין לו לא השכלה, לא כסף ולא מקצוע מכובד.
עורכי הדין דיברו על הנזק שהמעצר עלול לגרום לנערים, שרובם קטינים. עצרתי במחשבתי, שכבר נדדה אל המים המעופשים, הלכלוך, הסרחון, המזרונים הדקים, הצפיפות, הפחד מה“וותיקים”, העכברושים, ההצקות. משהו בי רצה בשחרור הנערים, משהו בי אפילו היה בטוח בכך. האם ישחרר השופט את כולם או רק את חלקם? מצד שני, אמרתי לעצמי, אינך יודעת בכלל מה קרה; אולי הנערים האלו התנפלו על מישהו באכזריות והרגו אותו?
“החלטות!”, קרא השופט אמציה בהתעוררות פתאומית, מקיש בפטיש דמיוני, אך מיד אחרי כן, כתגובה לניע מסוים בקהל עורכי־הדין, חזר בו, “אה, כן, שכחתי….”. לעורכי הדין ניתנה הבמה לסיכומים. הוא שכח, אמרתי בלבי, כי ממילא הוא עומד לשחרר את הנערים, כך שאין זה משנה מה יאמרו, והוא פשוט מרחם על הקלדנית שלו!
עורך הדין של משיב שלוש דיבר על כל הרעות שבאו על ביתו של הנער ועל אימו במיוחד: מחלת הלב של האם, תאונה של אחיו הגדול, שנשאר במצב של “צמח”, כשהאח הקטן מטפל בו. כל עורכי הדין דיברו על משפחות “נורמטיביות”, על כך שילדים אלו לא ישבו מעולם במעצר, על כך שהאבות והאמהות נושאים במשרות מכובדות: הנה, האב הזה עבד שלושים שנה כשוטר, והאמא היא כך וכך ברשות העתיקות, והאם הזו היא אחות, עובדת סוציאלית. עורכי הדין הבטיחו שהאם תיקח חופשה ותהיה צמודה לבנה 24 שעות, תדאג שלא ייצא מן הבית ולא ייצא יותר עם החבורה הזאת, לא יקיים עמם שום קשר.
עייפותי התגברה, עיני חשבו להיעצם. השענתי ראשי על ידי. אבל הייתי מרותקת כל כך לדרמה שלא עלה בדעתי לקום ולצאת. לובשי־המדים נעו בחוסר מנוחה על עומדם, החליפו רגל, גרדו בראשם, יצאו ונכנסו, התחלפו ביניהם, ניכר שגם הם מצפים כבר לסיום.
לפני שמסר את החלטתו, נתן השופט למשיבים זכות דיבור, “רק אם אתם רוצים”. פעם ראשונה הדהדו שמותיהם בין ארבעת קירות החדר, כשקרא השופט נער נער בשמו. ארבעה נערים קמו ודיברו, כל אחד בתורו. שניים מהם הביעו חרטה והבטיחו “לא לעשות זאת יותר”.
“החלטתי”, המשיך השופט, “ועל מנת למנוע שיבושי חקירה, להמשיך את מעצרם עד ליום שישי בשעה שתים עשרה אפס אפס”. החוקר קפץ על רגליו: ה“שישי” הזה נשמע לו, כנראה, כמו השישי בחודש, שזה היה אותו יום עצמו בו אנו עומדים. חבריו התלחשו עמו, משכו אותו והוא התיישב חזרה. פניו, כמו פני השופט, כמו פני עורכי־הדין, היו חסרי הבעה, אך ניכרה בו התרופפות של המתח הגדול. למרות שעכשיו היה ברור, עקב משך הזמן המצומצם שניתן לחקירות, שנגזל ממנו הפיקניק המשפחתי ביום העצמאות, שחל בעוד יומיים, ואת היומולדת שלה סיגל בכלל יכולה לשכוח. אולי אולי יוכל לצאת למסיבה עם החברים שלהם בערב יום העצמאות.
השתיקה בחדר צעקה עכשו, והאוירה נעשתה מתוחה כמו קפיץ לפני שחרורו. “את ההחלטה שלי הנערים ועורכי הדין וההורים לא יאהבו”, הוסיף השופט והפנה את בלוריתו ואת דבריו האחרונים אל ההורים, “אבל אני מציע להורים הכועסים לעשות בעתיד הכול, על מנת שהילדים שלהם לא ייקלעו שוב לאירוע כזה, וזאת על מנת שהם לא יקבלו את הילדים שלהם פגועים או חזרה בארון הביתה”.
במלים אלו קם, ירד מן הדוכן, ויצא מן החדר בעד דלת צדדית שמאחורי הדוכן. לובשי־המדים שעמדו התקרבו אל הנערים, אזיקים קרקשו, אבות השפילו ראשם, אמהות נרעדו. עוד לפני שהתחילו ההזדעקויות והבכיות והצעקות להישמע, עזבתי גם אני את החדר.
בלשכתו, שהיא חדר מארך וקטן למדי, אליו עולים בגרם מדרגות קצר מן המסדרון, קיבל את פני השופט קובי אמציה ללא גלימה, ועם חולצה לבנה שרוול קצר, בלחיצת יד איתנה, בנשיקה חמה ובמיץ אשכוליות קר. הקולות הרמים מאולם המשפט עוד הגיעו אל הלשכה, אך הלכו ונחלשו כמו גל רחוק. תיקי קרטון תפוחים צבורים היו על השולחן המשרדי הגדול. בראש כל תיק מדבקה בכתב יד: “אמציה”. הוא מצביע עליהם, כשהוא אומר שהעבודה איננה מפסיקה, ולכן הוא מנסה לשמור כאן על אווירה של בית. השטיח שמתחתינו, למשל, הוא שטיח של אמו. מעל לכיסאו, בקיר של ספרי החוק, ה“גרניקה” של פיקאסו, בשחור לבן.
שעון מחוגים עתיק מעץ חום וחם, שבסיסו רחב, ניצב על הארון שמול הדלת.
“יש לו רק מחוג אחד לשעון”, אני אומרת.
“לא”, אומר אמציה, “הוא פשוט עומד על שתי דקות לשתים עשרה. ואת יודעת למה?”
אני אינני יודעת.
“זה מהסרט ‘בצוהרי היום’, עם גרי קופר וגרייס קלי”, אומר לי השריף אמציה בחיוכו הטוב, חותם על מסמכים אחרונים.
רוח קרירה נשבה בין עצי האורן הירושלמים. בשעה שהעצירים הקטינים שירכו דרכם בכבדות במנהרה שוודאי מְחַבֶּרֶת בין בית המשפט לבית המעצר, הבהיקו בשמש צריחיה העגולים של הכנסיה הרוסית, המתנוססת בכיכר העיירה. מצאתי את הפורד פוקוס שלי באותו מקום שהשארתיו, שעון אל אבני השפה האדומים־לבנים של המדרכה. עליתי עליו ונסעתי הביתה, לישון בשלווה את שנת הצהריים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.