דוקטור שפיגלמן גמרה לתקתק במחשב, הסתובבה בכיסאה והפנתה אליי את גופה.
היא מביטה בי ואני בה. אנחנו שותקות.
– ניסיתי להסביר לאחותך אבל היא לא הבינה, אומרת לי דוקטור שפיגלמן.
החלוק הלבן שלה פתוח.
– המצב של אמא קשה. קשה ולא יציב. יש לה פרפורים בלב.
אנחנו יושבות בפינה של חדר מרווח. רחב, לבן, מואר. ודוקטור שפיגלמן המשיכה:
– אמא לא תצא מזה.
– אני מאמינה שאמא כן תצא מזה, אמרתי.
ובליבי חשבתי: עכשו יש לה בת אחת שלא מבינה ובת שניה שלא מקבלת.
ארבעה שולחנות בארבע פינות החדר. ליד כל שולחן מחשב, אל כל שולחן כיסא. בפינה הנגדית של החדר ישבה ד"ר ברונשטיין, מנהלת המקום, והסבירה משהו בקול רם לאשה שישבה מולה.
– כל פעם יש דבר חדש, המשיכה ד"ר שפיגלמן ומנתה במעין תלונה: לאמא יש פרפורים בלב, אספירציה (מזון שחדר לריאות וגורם להפרעות נשימה), והיום, הוסיפה בנחרצות ובתקיפות, היום יש לה חום.
את המילה האחרונה הטיחה בהדגשה. החום, בפיה, נשמע האשמה חמורה למדי. נעתי בכיסא באי־נוחות.
– אין כל שינוי במצבה של אמא, המשיכה הדוקטור כמתאגרפת בשיטת נוק־אאוט־בנקודות. מאז שהגיעה אין כל שינוי במצבה.
– אם היה לכן זמן להיות ליד אמא כמה שעות כל יום, הייתן רואות את ההתקדמות שאני רואה כל הזמן. כל יום, אמרתי.
הרגשתי קצת כמו אמא: אני מנסה להביע את עצמי אבל המסר לא עובר.
אחרי כמה זמן פסקו הקולות מכיוונה של ד"ר ברונשטיין. שקט השתרר בחדר. נשארנו רק שלושתנו: דוקטור שפיגלמן דוקטור ברונשטיין ואני.
שפיגלמן, ברונשטיין ואני.
ברונשטיין, שפיגלמן ואני.
דוקטור, דוקטור ואני.
המחשבים דממו, הטלפונים לא צלצלו.
– אפשר לעשות משהו למען הרגל והיד שלא זזות? שאלתי, בעיקר בשביל הרגל השמאלית הנפוחה?
– פחות מזה, אמרה ד"ר שפיגלמן, ניסיתי שקלינאית תקשורת תבדוק את אפשרות הבליעה של אמא. ואמא לא שיתפה פעולה.
אמא מסכנה, הנה מגיע עוד ציון רע. ועוד האשמה: היא לא משתפת פעולה.
לפני שבוע האכלתי את אמא, במצוות האחיות והרופאים, ולכן הייתי שקטה בעניין רפלקס הבליעה. אבל חשבתי, מה הקשר בין פעולת בליעה לבין הרגל? ועוד חשבתי, מה פירוש ‘פחות מזה’, כפי שהתנסחה הרופאה.
– אם היית חושבת שאמא תצא מזה, לא היית נותנת פיזיותרפיסטית לרגל?
– אמרנו לך שאמא לא תצא מזה!
מקצה החדר נישא והתגלגל כרעם קולה של ד“ר ברונשטיין – מהדורתה המורחבת של ד”ר שפיגלמן: בכירה יותר, עגלגלה יותר, באותם משקפים עבי־מסגרת ובאותו חלוק לבן פתוח.
– זה לא הָרגל, חשוב כאן הגוף כולו.
נהדר, אני חושבת, הגוף כולו וגם הנפש וכולי וכולי.
– נעזוב את האמונות, אני אומרת, בואו נתמקד ב..
– זה לא ענין של אמונות, רעם שוב קולה של ד"ר ברונשטיין, כועס הפעם, אנחנו
יודעות שאמא לא תצא מזה. זה מדע, זה רפואה.
– נהדר, דוקטור, אני אומרת, סימנתן איקס על אמא שלי, גזרתן את גורלה.
– זה לא אנחנו שגזרנו את גורלה, מי שגזר את גורלה של אמא המסכנה … (מסתכלת למעלה)… ובכלל, אין לי זמן לשבת כאן ולשכנע אותך…זה יפה מאוד שהבנות כל כך נלחמות ונותנות למען אמא, אבל באמת תחשבי על זמן לעצמך ולמשפחה שלך.
– יומיים בשבוע זה לא יותר מדי זמן לתת לאמא…
קולי דועך. אני שונאת את עצמי על ההצטדקות הזו.
בערב הכפר־סבאי הנעים, על ספסל מחוץ לבית החולים, מתחת לעצי פיקוס עבותים ועתיקים, ישבנו, תמי ואני, בשתיקה.
אמי היקרה, אני מתגעגעת עכשו, כשאני כותבת שורות אלו, לידך החמימה בידי, ידך הרגועה החלקה היודעת הבוטחת הנותנת בנו אמון. את סובלת שם, הגוף שלך סובל. שטפי דם ומחטים וניילונים וצנורות ועיסה חומה בבטן וקשיים בריאות, כשאת שוכבת על המצעים הצבעוניים בחלוק מלא טרפזים צבעוניים של ‘שירותי בריאות כללית’.
אמי, קלרה נוי זכרה לברכה, נפטרה ב־1.2.03, כחודש לאחר השיחה הזו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.