אבא יורד בצליעה קלה את שתי המדרגות של בית הקפה. כשהוא נושק לי, מגולח למשעי, הוא מדיף ריח־ים. החולצה שלו חדשה, כותנה לבנה דקה. “מה נשתה, ילדה”, הוא שואל, ‘אדום או לבן’? אנחנו יושבים תחת דקל מואר בנורות צבעוניות.
– איך באוניברסיטה? שואל אבא.
– נהדר, אני אומרת, אבל השנה כבר הסתיימה.
לא. זה לא היה כך בכלל. אף פעם לא ראיתי את אבי שותה יין. אז אולי זה היה יכול להיות כך:
אבא, במכנסי עבודה וגופיה אפורה נקיה, קוטף קלח תירס, מקלף ממנו את העלים הירוקים בהירים, תולש את ה“זקן” שכבר נעשה חום בקצה, מצמיד אותו בצחוק לסנטרו, ‘מתאים לי?’, ומתייעץ אתי מה נשתול בשנה הבאה: מלפפונים או אבטיחים, ובמקום של התות־שדה נשתול אולי עגבניות, לעגבניות שמיים ברזלים שקוראים להם ‘קורדונים’ והן צומחות לגובה. אני אוהבת את הזקָנים של התירס, שהייתי משחקת בהם עם עדינה בת־דודתי.
– אבא, המלונים והמלפפונים זו אותה משפחה?
– כן, וגם האבטיחים.
– והתפוחי אדמה, זה פרי או ירק?
– תפוחי אדמה זה ירק.
תפוחי אדמה אנחנו לא שותלים. יש הרבה בשדות הרחבים ממול, מעבר לפרדסים, לשם אני הולכת עם משה ואסלן וחיים ופרגסליך ואנחנו אוספים את תפוחי האדמה שנשארו אחרי איסופם ומוכרים אותם לפולנים.
גם השיחה הזו לא התקיימה אף פעם. אז אולי זה היה יכול להיות כך:
“אמא, אמא”, נכנסים שני הקטנים בצעקות הביתה, “סבא הגיע! סבא הגיע!”. אבי מחנה את הוויליס ברחבה שליד פח־הזבל ובדרך הביתה הוא עוצר ליד האיש שלי שעומד לצד מכסה־המנוע הפתוח של הפז’ו, ראשו בתוך הקרביים של המכונית. שני הגברים, אצבעות שניהם מלוכלכות בשחור שלא יורד בסבון רגיל, פותחים בשיחה מקצועית.
אבא עולה במדרגות האדומות בצליעה קלה, נעזר במעקה. אולי הוא נעזר במקל. אנחנו יושבים אל שולחן העץ הגדול ושותים תה.
– אתם כל כך קרובים לים המלח, אומר אבא.
– אתה בא משם?
– לא, באתי מכפר־סבא, אבל אני רוצה לנסוע לשם, זה טוב לי לפרקים. איך הילדים?
גם השיחה הזו לא התקיימה אף פעם.
אני מבקרת את אבא באורולוגית ג'. השעה שש, ואני מוצאת אותו ברחבה בה אוכלים החולים את ארוחת הערב שלהם. דייסה, סלט, ביצה קשה, לחם, ריבה בצלוחיות פלסטיק תכלת כמו שהיו לנו פעם בצבא. אני מתיישבת לידו. אבא בחלוק בית החולים.
– איך האוכל?
– בסדר, מה כבר יכול להיות?
– איך אתה מרגיש?
– בסדר. כואב.
– מישהו ביקר אותך היום?
הכפית נעצרת בדרך אל הפה.
– מי כבר יכול לבקר?
– טובה, חנה, לא יודעת.
– כל אחד עסוק…
קולו של אבא דועך. הוא מניח את כפית הדייסה בצלחת, המלאה עדיין, קם, מחזיק בעמוד הברזל עם האינפוזיה. כתמי דם בקדמת מכנסי הפיז’מה שלו, במקום ממנו יוצאת השקית עם נוזל השתן שלו.
– אבא, תגמור לאכול.
– גמרתי.
– תאכל עוד, זה חשוב.
אבא לא עונה, גוש יורד אל תחתית גרונו. הוא מפנה ממני את פניו, מסתובב ומתחיל ללכת.
או אולי זה היה יכול להיות כך:
אני רוחצת ידיים בברז הקטן שמאחורי בית המלאכה. אני מתגברת על הרתיעה שיש לי ממשחת הסבון הסמיכה הצהובה שבקופסה, צמרמורת עוברת בי כשאני משפשפת את גרגרי המשחה בין כפותיי. המים נוזלים ממני, שחורים, לתוך דלי פח, שבתחתיתו חור, ומהחור הם נוזלים כמעט עד לסנדלים. מעליי תלויים אשכולות אשכולות צמיגי אופניים מגדלים שונים, כולם שחורים ומריחים מגומי ועבודה.
– בואי רגע, קורא לי אבא. ‘איפה את?’.
אני משתהה, מרגישה את הכעס שלו מתעבה.
אני באה.
בקידמת החנות הוא טובל פנימית של אופניים בתוך דלי מלא מים, מסובב אותה ומחפש את בעבוע האויר שיוצר הפנצ’ר.
– תביאי לי את העיפרון משם.
אני מביאה.
כל השיחות האלו לא התקיימו. מעולם לא ישבתי עם אבי בבית קפה, מעולם לא אירחתי אותו בביתי, לא הכרתי לו את ילדיי, נכדיו. לא ביקרתי אותו בבית החולים. מעולם לא למדתי ממנו על גידולי ירקות או על פנצ’רים או על כל דבר אחר. מעולם לא קראתי לו אבא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.